נתיבות עולם/נתיב הדין/ב

<< · נתיבות עולם · נתיב הדין · ב · >>

בפר"ק דסנהדרין (דף י.) א"ר שמואל בר נחמני אר"י לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו שנא' הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו' מפחד בלילות מפחדה של גיהנם שדומה ללילה. ידוע כי המשפט הוא גזירת דין שגזר הדבר במדת המשפט ומפני זה הדין הוא כמו חרב, ולפיכך אמרו גם כן (אבות פ"ה) חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין כמו שהתבאר בפרקים דבר זה באריכות. וזה שאמר כי יראה האדם כאלו חרבו של הקב"ה מונחת בין ירכותיו, שאם אינו דן כראוי וחוטא במשפט שהוא החרב חרבו של הקב"ה כנגדו. ואין ספק כי החוטא בדבר שהדין נותן כמו המשפט שהוא מחויב נמשך השנוי בו יותר כמו שהתבאר לפני זה, ולפי החטא שחוטא בדבר המחויב שהיא גזירת משפטו של הקב"ה בכח ובגזירה ולכך הוא כנגד חרבו של הקב"ה. גם יראה כאלו גיהנם פתוחה מתחתיו כי החוטא במשפט ראוי לו גיהנם, שאין דבר בעולם שיש לו מציאות יותר כמו המשפט, שהדבר שהוא בלתי מחויב אין מציאותו כל כך כמו דבר שהוא מחויב, והיוצא מן הדבר שיש לו מציאות מחויב הוא בעל העדר לגמרי, ולכך הוא יורד לגיהנם שהוא העדר הנמצאים, והגיהנם הוא הפך המציאות כאשר בארנו דבר זה במקום אחר, ולכך באים לשם חוטאים שהם בעלי העדר. ולפיכך יראה הדיין כאלו החרב מונחת לו בין ירכותיו וקרוב אליו לגמרי, כי החוטא במשפט ראוי אליו החרב בעולם הזה שהמשפט הוא גזירה כמו חרב שהוא חותך וכמו שאמרו חרב בא לעולם וכו', והגיהנם בעולם הבא פתוחה מתחתיו, ושניהם קרובים לו זה בין ירכותיו וזה מתחתיו, כי הדין שהוא מחויב הוא קרוב לאדם כאשר הוא דבר מחויב, וכך העונש עליו קרוב מאוד הן בעוה"ז והן בעוה"ב, ודבר זה מבואר מאוד, והוא ית' ישמור אותנו מחטא המשפט:

ובפרק קמא דסנהדרין (דף ז:) דרש רבי יאשיה ואי תימא רב נחמן בר יצחק מאי דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק וכי בבוקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבוקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו. ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מהכא אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו ואם לאו אל תאמרהו, אמר רבי יהושע בן לוי עשרה שיושבים בדין קולר תלוי בצואר כלם פשיטא לא צריכא אלא לתלמיד היושב לפני רבו ע"כ. ור"ל כי הבוקר מאיר וכן אם הדין אצלך כאור בוקר תאמר הדין, כי הדין הוא צריך שיהיה דין גמור כאשר מורה עליו שמו, ולכך אם נראה אליך הדין כאור בוקר שבשביל זה הוא מחויב והוא דין אז תאמר אותו, ואם אינו ברור גמור אינו מחויב לגמרי ולא נקרא זה דין שהוא מחויב. ורבי יונתן למד מדכתיב אמור לחכמה אחותי את, ולפי הנראה בתחלת הדעת הוא דרש רחוק מאוד כי גם אמו ושאר עריות אסורים, ולמה אמר אחותי את ולא תלה בשאר דבר שגם הוא ידוע שאסור כמו החלב. אבל פירוש הכתוב שאמר אמור לחכמה אחותי את, שיהיה האדם מתחבר אל החכמה כי אחותי מלשון אחוי, ור"ל שתהיה החכמה מתחברת עם האדם לגמרי ואין החכמה נע ונד אצלו כאשר הדבר מסופק אליו כי יש לו פנים לכאן ולכאן וזה נקרא שאין לחכמה חבור ואחוי אליו. וזה פירוש אמור לחכמה אחותי את, שיש לאדם לחבר ולאחות החכמה עמו ולא תהיה החכמה נע ונד כלל רק היא ברורה אצלו לגמרי ואין ספק לו בה ואז היא אחותו וכאשר היא ברורה היא עמו לגמרי. ומה שאמר אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה, כי טעם איסור אחותו מפני שיש לאדם קירוב בשר לאחותו והיא עם האדם כמו בשר אחד, וכן אם החכמה ברורה לך שהוא כמו עצמך ובשרך שכל כך אתה יודע טעם הדבר אז תאמר אותו ואם לאו אל תאמר אותו. וכל זה מפני כי נקרא משפט ודין כאשר הוא דין גמור ומחויב, ומפני כך אם הדבר ברור יותר עד שאין ספק בו יאמר אותו כי אז הוא נקרא דין ומשפט מחויב, אבל אם אין הדבר ברור אינו משפט גמור מחויב וזה מבואר:

בפרק במה מדליקין (שבת דף לג.) בעון ענוי הדין וקלקול הדין ובטול תורה חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא ובני אדם אוכלים ואינם שבעים ואוכלים לחמם במשקל דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וכתיב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וגו' ואין ברית אלא תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' וכתיב יען וביען במשפטי מאסו. פירוש כי החוטא בדין ובמשפט הוא חוטא בדבר שכלי, כי הדין הוא דבר שכלי וכן בטול תורה הוא דבר שכלי ולפיכך כלהו איתנהו ביה דהיינו חרב וביזה (דהיינו) שבי ודבר, אלו דברים הם כוללים כל הפורעניות והם אשר נזכרים בכתוב אשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי ואשר לדבר לדבר ואשר לרעב לרעב, ואלו ארבע הם כוללים כל הפורעניות כאשר ידוע מן הדבר והחרב והרעב והשבי. וכאשר הוא חוטא בדבר שהוא שכלי כמו הדין, כמו שהוא הדין השכלי אינו חלק כמו שבארנו למעלה גם כן, לפיכך על דברים אלו באו לעולם כל הפורעניות שהם נכללים באלו ארבע. ואמר ובני אדם אוכלים ואינם שבעים ואוכלים לחמם במשקל, פירוש כי כאשר החטא הוא בדבר השכלי לכך אין שביעה כי התורה היא השלמת הכל ולכך השביעה היא על ידי התורה, וכן המשפט יש בו השלמה כאשר תדע מן מדריגת המשפט שהוא שלם ואם הוא חסר במה, אינו דין רק צריך שיהיה משפט שלם, ולכך האדם אינו חסר על ידי התורה והמשפט, וכאשר יש כאן עוות הדין וביטול תורה אין כאן שביעה כלל ואוכלים לחמם במשקל דהיינו במדה ובשעור, וכל זה כאשר הם פורשים מן הדין ומן התורה שהיא שכלית שאין שייך בהם מדה ושעור אבל הגשמי הוא בעל שעור בודאי, ולכך אמר שאוכלים לחמם במשקל, כל זה בשביל שפירשו מן השכל שהוא המשפט והתורה. ועוד תדע כי ראוי אלו העונשים שהם הדבר והחרב והרעב והשבי שהם כוללים כל הפורעניות כאשר יש בטול תורה ועוות הדין, כי התורה היא סדר עולם, וכן המשפט הוא תקון סדר העולם עד שבמשפט יש סדר וכאשר יוצאים מן סדר העולם יוצא העולם מן הסדר בד' פורעניות אלו שהם יציאה מן הסדר לגמרי, ודברים אלו מבוארים ג"כ:

ואמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין דף ז.) כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו נפשו שנאמר אל תגזל דל כי דל הוא וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש ע"כ. דבר זה כי כאשר יורד האדם לעומק המשפט והדין, תמצא כי ממון של אדם הוא חיותו והוא נפשו, והכתוב קרא ממונו של אדם חיות כדכתיב וחי אחיך עמך ודבר זה בכל מקום, ולפיכך אמר הכתוב אל תגזל דל כי דל הוא וגו', כלו' כי הדל נפשו תלויה בממונו ואף כי הוא עשיר מ"מ כל פרוטה אפשר לאדם שיתפרנס ממנה ושייך לומר בזה אל תגזל דל כי דל הוא, ודבר זה מצד עומק המשפט נחשב ממונו של אדם נפשו ולפיכך גובה ממנו נפשו, כי מצד המשפט שיושב בו ולפי המשפט נחשב הממון של אדם נפשו:

ובמסכת כתובות בפרק בתרא (ק"ה, א') אמר רבי אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא והם נוטלים שוה פרוטה ומסמין עיניהם ע"כ. מוכח מזה כי אין הפירוש כי השוחד יעור כמו שחושבים כי השוחד מטעה אותו, רק הכתוב הוא כמשמעו כי השוחד יעור עיני חכמים שגורם למקבלי שוחד שיהיו עורים שאם לא כן למה כתיב כי השוחד יעור, ולא הוי צריך למכתב בקרא מידי דהוי סברא בלבד, אלא כי השוחד מעור עיני חכמים כמשמעו. וראוי לזה בעל שוחד כי מאחר שהיה מעוור עיני עצמו בדין ראוי שיהיה עיור לגמרי ממש, כי ימשכו הדברים הגשמים שהוא עין ממש אחר דברים השכלים וכאשר מעוור עיני שכל בדין לבסוף יהיה עיור בעיני בשר, כי כאשר הדיין משקר בדין אז השם ית' יורד עמו לעומק הדין גם כן ואף עיני בשר שלו לוקח ממנו. ועוד כי העין הוא דין כמו שאמרו כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומזה תלמוד כי העי"ן עושה דין, ולכך סנהדרין נקראים עיני העדה וכאשר נוטל שוחד ובטל אצלו הדין לפיכך עיניו שהם דין בטלים ג"כ והבן זה:

עוד שם תנו רבנן כי השוחד יעור עיני חכמים קל וחומר לטפשים ויסלף דברי צדיקים קל וחומר לרשעים מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו אלא הכי קאמר כי השוחד יעור עיני חכמים אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ויסלף דברי צדיקים אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף הדעת. ר"ל כמו שאמרנו כי החוטא בדין יורד עמו הש"י ג"כ לעומק הדין, ולכך נעשה עיור ממש כאשר הוא מעוור עיני השכל, ואת הצדיק שאתו היושר והצדק מסלף אותו עד שיהיה לו טירוף הדעת, כל זה עונשו של לוקח שוחד שהוא מעוור עיני שכלו לכך יסתלק עיני השכל מאתו ויסלף דברי יושר לכך יהי' טרוף בדעתו שזהו יציאה מן היושר:

ובפרק כל כתבי (שבת דף קטז.) אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשיבבותיה שקל שמא דלא מקבל שוחד בעי לאחוכי ביה עיילה ליה שרגא דדהבא ואזלה לקמיה אמרה ליה בעינא דנפלגו לי בנכסי דבי נשי אמר לה פלוגי אמרה ליה כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירת אמר לה מן יומא דגליתון מארעכון אנטלית אורייתא דמשה ואיתיהב לכון אוריית' אחריתא וכתיב ביה ברא וברתא יירתון כחדא, למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא אמר להו שפילית לסיפיה דספרא וכתיב ביה אנא לא למיפק מאורייתא דמשה אתיתי אלא לאוסופי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירת אמרה ליה נהור נהוריך כשרגא אמר ליה רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא ע"כ, ודבר זה מורה על בעלי השוחד שמחפש טענות לזכות עד שימצא לו זכות, כמו שעשה הפילוסופא כשנתנה לו מתחלה שרגא דדהבא היה מחפש עד שמצא זכות לה, וכאשר חזר רבן גמליאל ונתן לו חמרא לובא היה מסמא עיניו ולא ראה הזכות שהיה לה תחלה והראה את פחיתותו, כי מתחלה נתן לו שרגא כי בעל שוחד רואה על ידי שוחד מה שאינו כלל, כי אצל בן אין הבת יורשת והוא מצא דרך אחר על ידי שוחד שתירש, וכאשר נתן אליו החמור הראה אליו כי על ידי שוחד נעשה אדם בעל חומר שאין שם עיני שכלו רואות והוא עיור מן הזכות שראה תחלה, ואמר עתה כי ראוי שלא לסור מתורת משה, וזה שאמר אתא חמרא ובטש לשרגא כלו' החמור שנתתי לו גרם שנעשה חמרי לגמרי ואינו רוצה לצדד שום צד לזכות רק שאמר שכך המשפט הוא בתורה, וזה בתכלית הפחיתות כי מה שמצא תחלה עתה אינו רואה והכל גורם השוחד. וכל זה רמז לו במה שנתנה היא אליו שרגא והוא נתן לו חמרא לובא, כי שרגא רמז להאיר עיניו למצוא דבר שקר והוא נתן לו חמרא לובא שהשוחד גורם שאינו רואה והלב שבו השכל נעשה חמרי וזהו חמרא לובא, כל זה השוחד גורם שהוא גורם שמצדד ורואה דבר שקר וגורם ג"כ שלא יראה האמת ואינו מצדד להכיר דבר אמת וזה מבואר:

ובפרק תולין (שבת דף קלט.) א רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורעניות שבאה לעולם לא בא אלא בשביל דייני ישראל שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, וכתיב בונה ציון בדמים ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו נביאיה בכסף יקסומו רשעים הם אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם לפיכך הביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער, ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים (רעים) מישראל שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרף כבור סיגיך ואשיבה שופטיך כבראשונה. פי' הדבר הזה מה שאמר כי אין הפורעניות בא לעולם אלא בשביל דייני ישראל, כי כאשר החטא הוא בדיינים אין ספק שמדת הדין פוגע בשונאי ישראל, כאשר הדיינים יש בהם חטא ועון ודבר זה מבואר. ומה שאמר בשביל ג' חטאים שהיו בישראל ראשיה בשוחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו, והיינו חטא האחד במשפט דכתיב ראשיה בשוחד ישפטו, וחטא השני בתורה דכתיב וכהניה במחיר יורו, וחטא השלישי בנבואה דכתיב ונביאיה בכסף יקסומו, כנגד זה מביא הקב"ה שלש פורעניות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער. וזה כי ציון נאמר על בהמ"ק ומשם הנבואה יוצאה לעולם דכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת כי השכינה במקדש ומשם הנבואה באה לישראל, וירושלים עיים תהיה כי ירושלים היתה מוכנת לתורה כמו שבארו במדרש מחכמות ירושלים, ואמר הר הבית לבמות יער כי שם ישבו סנהדרין לשפוט את ישראל, ומפני שחטאו בג' לכך הביא הקב"ה עליהם שלש פורעניות. ואין הקב"ה משרה שכינתו בישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים מישראל אפילו דיינים שאינם רשעים, מ"מ אי אפשר שלא יהיה בהם חטא של מה שאינם ראוים שתשרה שכינה בישראל על ידם, ולפיכך אמר שאין השכינה שורה בישראל עד שיכלו שופטים מישראל:

והנה איזה דיינים שעושים דבר במשפט ובדין ונראה בעיניהם שהוא דבר קל והוא דבר גדול מאוד מאוד, וזה כי מביא לו אחד מן בעלי דין משפטו ומסדר לו טענות שלו והרב יכתוב ויחתום לו באם כן הדברים, וכל זה חטא ואשמה גדולה מאד כדכתיב שמוע בין אחיכם, ואמרי' בפ' דיני ממונות שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק אמר רבי חנינא אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם, רב כהנא מלא תשא לא תשיא נפקא. ואין לומר דטעמא הוי משום שמשקר לו בעל דין וכדמשמע מפירש"י ז"ל, שאפילו היכא דמסדר לפניו דברים של אמת ואינו משקר כיון שמטעים דבריו לדיין נכנסו דבריו בדעתו לזכותו ומחפש לו זכותו, ואף אם ישיב אחר כך חבירו על דבריו כיון שדבריו כבר נכנסו באזני הדיין אינו מסלק דעתו מהם. ומכל שכן כאשר יכתוב פסק דין על פי דברי אחד מן בעלי דינין ואע"ג שיכתוב בא"כ, סוף סוף כיון שבעל דין היה מטעים דבריו לדיין אינו רואה זכות האחר כלל ומחפש תמיד למצא זכותו של זה שהיה מטעים דבריו אליו. ודבר זה אין צריך ראיה, והרי אמרו בסוטה איזה רשע ערום זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו ע"כ. והרי אין לך מטעים דבריו לדיין יותר מזה ואיך יעשה לו דבר זה שיתן לו פסק דין והרי מכשיל את בעל הדין עד שהוא רשע ערום ועובר בלאו והדיין עובר בלאו. ואם היה מקבל ממון בשביל זה, דבר זה באיסור לא תקח שוחד כי איך לא יהיה דעתו נוטה אחריו מאחר שאינו מקבל רק מאחד, דקרנא הוי שקיל אסתרא מזכאי ואסתרא מחייב ודאין להו דינא והיה אגר בטילה דמוכח זה שרי, אבל בכהאי גוונא דשקיל מאחד ולא שייך לומר דהוה אגר בטילה דמוכח דכיון דאינו מקבל משניהם בשוה, ומכל שכן דאגר בטילה אי אפשר שיהיה הרבה אלא דבר מועט, אבל אם לוקח הרבה וכי שייך בזה אגר בטילה דמוכח אין זה רק באיסור לא תקח שוחד, וכדאי הוא דבר זה בלבד להעמיד ירושלים בחורבתה וישראל בגלותם:

ובפרק עגלה ערופה (סוטה דף מז:) משרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם ע"כ. ורצו בזה כי כאשר בני אדם הם רודפי ההנאה והתאוה נמשך מזה ביטול הדין, כי הדין צריך שיהיה מסולק מן ההנאה. וזה מפני שהדין לאלקים כדכתיב כי המשפט לאלקים וההנאה והתאוה הוא גשמי אשר מדה זאת אינה מתייחסת אל הדין. ולכך כשרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינים, ואף על גב שאין מכוין ליקח שוחד כיון שאין הדין ראוי להם, בודאי יש קלקול בדין ואין כאן דין כאשר יש שום הנאה. ונתקלקלו המעשים, כי המעשים הם כאשר יש דין ואז האדם עושה מה שהוא מחויב לעשות מצד הדין וכאשר אין דין אין מעשים גם כן. ומה שאמר ואין נוח בעולם, כי כבר התבאר כי הדין גורם ההנחה וכאשר אין דין אין כאן הנחה מפני המחלוקת, ולפיכך אמר כי אחר קלקול הדין נמשך שאין נוח בעולם מחמת קלקול הדין, והרי לעיל גם כן אמרנו כי העולם מזדעזע בשביל עוות הדין לכך אין הנחה בעולם. עוד שם משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבתה השוחד והטיית המשפט ע"כ. ור"ל כאשר רבו הנהנים מן אחרים, אף על גב שלא היו מטים המשפט שלא היו לאותן בעלי בתים דין לפני אותם שהיו מטילין מלאי על בעלי בתים, מכל מקום כיון שרבו מטילי מלאי על בעלי בתים שדבר זה קבלת הנאה מאחרים רבה השוחד גם כן לקבל הנאה אפילו השוחד הגמור והטיית המשפט, כי כאשר מקבל שוחד אפילו לשפוט אמת בא אחר כך להטות משפט לגמרי. ומה שאמר שפסקה הטובה, דבר זה התבאר למעלה אצל אם ראית פורעניות בא על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל, ומכל שכן שגורם דבר זה שתפסוק הטובה כאשר יש קלקול בדין שכל קלקול בדין גורם שמדת הדין מתוחה נגד שונאיהן של ישראל. ואמר עוד שם משרבו הכרת פנים בדין בטל לא תגורו ופסק לא תכיר פנים ופרקו מהם עול מלכות שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם ע"כ. ויש לדקדק מה שאמר משרבו הכרת פנים במשפט בטל לא תגורו וכו', כי דבר זה פשיטא כיון שרואה פנים במשפט שבטל לא תגורו ולא תכירו פנים במשפט, אבל פי' דבר זה כי הדיין צריך אזהרה יתירה שלא יכיר פנים במשפט, וזה בשביל מורא בשם ודם הוא טבע האדם להיות נכשל בזה ביותר מכל, ולפיכך אמר משרבו רואי פנים בדין בטל לגמרי לא תגורו אפי' מן הכשרים, כי לדבר זה צריך זריזות יתירה, וכאשר יש בני אדם מתחילין בחטא הזה הכל נמשכין אחר זה וקרוב הדבר להתבטל אפי' מן הדור שאחריו שלא נמצא אחד שהוא כשר בדין ובטל לא תגורו לגמרי מן הדורות, וזה לשון בטל שאמר ופרקו מהם עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם, בזה שרואים פנים במשפט. ואפשר לפרש משרבו רואי פנים בדין כלו' שמכיר לו פנים בדין, אע"ג שאין מכיר פנים לגמרי לשנות בדין רק הוא רך אליו יותר מן השני נקרא זה שהוא רואה פנים בדין, בטל לגמרי לא תכירו פנים במשפט ולא תגורו מפני איש, ודבר זה מבואר ואין להאריך:

ובפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קה:) אמר רבה אמר רב שילא האי דיינא דשאיל שאלתא פסול למידן דינא ולא אמרן אלא דלית ליה לאושולי אבל אית ליה לית לן בה ע"כ. והטעם כי הדיין שנתלה בבריות וצריך להם פסול הוא לדין, כי אין ראוי שיהיה צריך אל אשר הוא דן. ומעתה אוי לנו מיום הדין, כי הדיינים והם הרבנים שהם במדינות אלו כולם תלוים בראשים וביחידי הקהל, שכל שנה או שלש שנים הם חוזרים להעמיד אותו על רבנות שלו ואיך לא יהיה ירא מפניהם אותם שהוא נמסר בידם באולי לא יחזירו אותו לרבנותו, וראוי לומר כי דיין כמו זה פסול מדינא דלא גרע מדיין דשאל שאלתא. וכל זה ממעשה הדור הזה עם שאר דברים שהוא בארצות האלו, כי הבעלי בתים אין מאמינים להרב כי יראים באולי יצא חוץ לשורה, ולכך יש לחוש ג"כ כי הרב ירא מן בעלי הבתים אם לא יעשה רצונם, וגם זה מכשלה לכמה וכמה דברים, והוא יתב' ברחמיו יזכנו ואשיבה שופטיך כבראשונה ולביאת משיחנו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן: