נתיבות עולם/נתיב הדין/א

נתיבות עולם · נתיב הדין · א · >>

בספר משלי (משלי, י) שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און. שלמה המלך רצה לומר כאשר העולם נוהג במשפט שיש דין בין איש לחבירו דבר זה הוא שמחה אל הצדיק אשר חפץ ואוהב היושר, לכך המשפט שמחה אליו כי המשפט הוא היושר בעצמו, ומחתה לפועלי און, ר"ל אשר אינם רוצים במעשה היושר הוא מחתה עליהם:

ובמדרש (דב"ר פ"ה) שופטים ושוטרים אמר ר' לוי למה הדבר דומה למלך שהיה לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכלן והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו אמר המלך נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני כך אמר הקב"ה מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל שנאמר כי נער ישראל ואוהבו ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר כי ה' אוהב משפט אמר הקב"ה נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב הוי שופטים ושוטרים, אמר הקב"ה לישראל חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה מנין שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט ועל ידי שאתם מגביהים אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשפט ומשרה קדושתי ביניכם שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה ואם תשמרו את שניהם הצדקה והדין מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה מנין שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. כבר בארנו, כי המשפט הוא שמחה לצדיק, ולכך נקרא המשפט פרדס שהוא טיול ושמחה וכל זה בעבור שהוא דבר מחויב ומוכרח. ולפיכך המשפט בפרט הוא אל הש"י, כי הש"י מחויב המציאות ואינו אפשרי, והמשפט שהוא מחויב גם כן שהרי הוא משפט ודין, לכך הוא יותר חביב אל הש"י מכל הדברים שאינם מחוייבים כמו המשפט. וזה שאמר כאן מכל שבראתי בעולמי איני אוהב כמו המשפט שהוא דבר מחויב והדין נותן שראוי לאהוב דבר שהוא מחויב לגמרי. ולפיכך נתן המשפט אל ישראל, כי גם ישראל הם מיוחדים אל הש"י בשביל כי הם נבראים יותר בחיוב מכל הנבראים, כי הש"י הוא העלה והעלה יש לו עלול וישראל יש עליהם משפט העלול מן הש"י ונבראו בחיוב יותר מכל שאר הנמצאים. וכמו שדרשו ז"ל (ב"ר פ"א) בשביל ישראל נברא העולם שנאמר בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא ישראל שנ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו ולפיכך ישראל הם נבראים בחיוב יותר מכל הנמצאים, ולפיכך המשפט הוא שייך אל ישראל כי הם שייכים זה לזה. ועל ידי המשפט הקב"ה מתעלה בעולמו כדכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט, כי הש"י אשר אליו המשפט בפרט כאשר המשפט הוא בעה"ז אז מתגבה השופט על הנשפט. אבל אם השם ית' בעצמו עושה משפט בעולמו ובעולם אין משפט אינו מתגבה כ"כ, רק כאשר המשפט הוא בעה"ז ובזה ממליכין את המלך המשפט כאשר התחתונים עצמם רוצים במשפט כאשר עושים משפט, ובזה מקבלים עליהם מלך המשפט ומגביהים אותו, ולפיכך כתיב ויגבה ה' צבאות במשפט. וכאשר מתגבה הש"י במשפט ויושב על כסא דין אז יושב ג"כ על כסא צדקה, כי יש לו כסא דין ויש לו כסא צדקה, שהכסא מורה על שהוא יתב' מתנשא ומתגבה על עולמו ולפיכך ויגבה ה' צבאות במשפט שהוא כסא הדין, ואז הוא עושה ג"כ צדקה שיש לו כסא דין וכסא צדקה. ולפיכך אמר במדרש אז אני עושה צדקה ומשפט ומשרה קדושתי ביניהם, כלו' אף שהוא יתב' נבדל מן הנמצאים ולכך נקרא הוא יתב' קדוש שהקדוש הוא נבדל מהכל, ועם כל זה משרה הש"י קדושתו בתוך ישראל, ולכך אמר והאל הקדוש נקדש בצדקה. וזה שמשרה שכינתו ביניהם מפני כי הש"י הוא עם המשפט כדכתיב בקרב אלקים ישפוט, וכן השם ית' הוא עם הצדקה כמו שאמר אני בצדק אחזה פניך וכמו שבארנו למעלה, ולפיכך על ידי אלו שניהם הש"י משרה שכינתו בין ישראל. וכאשר ישראל עושים שניהם אז הש"י גואל אותם גאולה שלימה, כי אז הש"י למלך על ישראל וגואלם מן האומות, שכאשר יש בישראל דין וצדקה אז ראוים הם למלכותו ית' אשר מלכותו יתב' הוא מצד כסא הדין וכסא של צדקה ולכך גואלם גאולה שלימה והוא ית' למלך עליהם:

בפ"ק דסנהדרין (דף ז.) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר אלקים נצב בעדת אל וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום וגו'. פי' דבר זה כי הש"י עם הדיין וכדכתיב אלקים נצב בעדת אל וגו' כמו שפירשנו למעלה, ודבר זה כי המשפט לאלקים יותר מכל דבר ולפיכך הש"י עם המשפט, וכבר התבאר מה שהמשפט הוא לאלקים יותר מכל, כי המשפט בחיוב הכרחי והש"י הוא מחויב המציאות וכל אשר זולתו אינו מחויב המציאות זולת השם יתב', ולפיכך המשפט שהוא מחויב הוא אל הש"י ואין כאן אמצעי ואין כאן חציצה רק המשפט לאלקים לגמרי. ומפני זה עצמו השכינה מסלקת עצמה מן התחתונים ע"י עוות המשפט, כי מאחר שמדת הש"י המשפט ואליו המשפט, כאשר מסולק המשפט מן התחתונים מסלק הש"י שכינתו מן התחתונים, כי הש"י עם המשפט, ודבר זה מבואר:

ובפ"ק דשבת (דף י.) ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתא, רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולא יומא הוה קא חלש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב בדין ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר ע"כ. דבר זה בארנו בפרקים כי מי שדן דין אמת לאמתו הוא נקרא האלקים כמו שכתוב בקרא ונקרב בעל הבית אל האלקים, עד האלקים יבא דבר שניהם וגו', ודבר זה ידוע כי אלקים מדת הדין ובשם הזה ברא הקב"ה עולמו שנא' בראשית ברא אלקים, כי נברא העולם בדין שגזר להיות נבראים ובמדת הדין נבראו, והדיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שהרי נקרא הדיין בשם אלקים ובזה נשתתף לשמו אשר ברא הכל. ואין הדין כמו מדת החסד, כי יש חסד למעלה מן החסד והקב"ה חסדו גדול יותר מחסד האדם, ואף שהאדם עושה חסד אין חסד זה חסדי ה' לגמרי ולא שייך בזה לומר שנעשה שותף עם הש"י, אבל המשפט שהוא משפט אמת אין לומר בזה כי משפט גדול מן משפט אחר, ולכך כאשר דן דין אמת לאמתו מתחבר אל הדין כי ברא העולם בדין ועד שם מגיע מדת המשפט כאשר הדיין דן דין אמת לאמתו. ויש לך להבין הראיה שהביא דכתיב הכא ויעמוד העם מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר, ודבר זה ענין מופלג בחכמה מאוד, כי הוא יתב' ברא העולם במדה שהיא כוללת ערב ובוקר וממנה נבראו ערב ובוקר, והדיין מתדבק במדה זאת גם כן, ולפיכך הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ועוד בארנו דבר זה בפרקים, ולשון לאמתו שאמר אינו ר"ל כמו שנמצא קצת מפרשים, שאם היה דן הדין ובעל הדין היה רמאי עד שלא יצא דין אמת והדיין עשה מה שיש לו לעשות שזה לא נקרא דין אמת, כי בודאי נקרא ג"כ דין אמת כאשר הדין הוא דין אמת לפי דעת הדיין. רק פירוש דין אמת לאמתו, שהוא מכוין אל האמת לגמרי שהוא ברור אצלו וזהו דין אמת לאמתו, ואם לא אמר לאמתו היה משמע היכי שדן דין אמת אף שהדיין לא נתכוין לאמת רק שהוא היה מבקש לזכות את אוהבו ובאמת הדין הוא כך, דבר זה אינו רק שצריך שיהיה מכוין לאמתת הדין ואין להאריך:

ובפ"ק דסנהדרין (דף ז:) דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין דכתיב ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים. ודבר זה כבר בארנו בפרק משה קבל כי הדין בפרט צריך המתנה שהדין הוא לאלקים כמו שהתבאר מענין הדין כי הוא אל הש"י ולא לאדם, ולפיכך ראוי אל האדם להמתין בדין, כי אין הדין עם האדם והדין שייך אל האלקים בפרט כמו שידוע לכך יש לו להמתין בדין. וזה אמרם במס' פסחים (דף נד.) כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין, ופירוש זה כי אל יחשוב האדם שיגיע אל כל עומק המשפט, שיש משפט שאי אפשר לאדם שיגיע בו אל העומק, ומזה הטעם ראוי ג"כ שיהיה המשפט לאלקים, כי עומק המשפט מכוסה מבני אדם ולכך המשפט צריך המתנה כדי שיוכל להבין ולהגיע אל עומק המשפט. ומי שהוא ממהר וקופץ ומוציא המשפט הוא מקלקל המשפט כי המשפט אינו מצד האדם, ולכך אי אפשר שיגיע האדם אל המשפט רק בשביל המתנה. ויראה כי מה שאמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי טעם האיסור כי המזבח הזה צריך שיהיה העבודה עליו כסדר, וכאשר יש בו יציאה מן הסדר דבר הזה יוצא מן העבודה שהוא על המזבח, שכל יציאה מן הראוי אסור אצל העבודה בפרט, מפני שכל דבר שהוא יוצא מן הסדר נוטה אל העבודה זרה שכל ענין עבודה זרה הוא זר וכמו שהארכנו בזה אצל מדת גסות הרוח ע"ש, ולפיכך אמרה תורה ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, כלו' כי הפסיעה הזאת היא פסיעה יוצא מן הסדר והיא גילוי ערוה בדבר מה, ודבר זה אין ראוי לעבודה שהיא על המזבח כמו שאמרנו. אף כי בזולת זה אינו כלום רק אצל העבודה הוא דבר זר, כי העבודה עצמה צריך שלא יהיה בה יציאה כלל מן הסדר. ומזה עצמו יש ללמוד ג"כ שלא יצא הדין מן הסדר הראוי ובדבר מועט יוצא הדין מן הסדר, כי זהו עניין הדין ולשון משפט שהכל בדין ומשפט והכל כסדר. ולפיכך צריך שיהיה מתון בדין כמו שראוי אל האדם במה שהוא אדם גשמי אשר ראוי אליו המתנה לענין הדין, שאין השכל נמצא אתו בפעל לגמרי ואין אתו המשפט, ולפיכך צריך המתנה ואם אינו עושה זה רק הוא ממהר בדבר בזה יוצא מן הראוי בדין, כי לכך הוא דין ומשפט שהוא כראוי וכל יציאה הוא קלקול אל הדין. ומה שלמדו מן לא תעלה במעלות על מזבחי שיהיה מתון בדין, הוא דרש נכבד מאוד לפי זה ואל יהי קל עליך מדרש זה אף כי נראה מאוד רחוק, כי כבר התבאר כי הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י, לכך אמרו (מכילתא משפטים) שתשים סנהדרין אצל מזבח לגמרי, וכמו שהזהירה התורה שלא תעלה במעלות על מזבחי שדבר זה יציאה מן הסדר ואינו ראוי אל העבודה שיהא בה שום דבר זה, וכמו כן אין ראוי שימצא בדין דבר שהוא יוצא מן הסדר הראוי והראוי לדין הוא המתנה וזהו בסדר הראוי לאדם, והמהירות בדין הוא יוצא מן הסדר. וכן מה שדרש שאין לדיין לפסוע על ראשי עם קדוש דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי וכתיב אחריו ואלה המשפטים, הוא ג"כ דבר זה, כי הפוסע על ראשי עם קדש הפסיעה הזאת יציאה מן הסדר לפסוע על ראשי בני אדם, ודבר זה פסול בדיין שהוא יושב ודן, כי כבר התבאר כי הדין הוא מה שאינו יוצא כלל מן הראוי בשום דבר. גם תדע להבין דבר זה מה שלמד שיהא מתון בדין דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. כי שני דברים הזהיר הכתוב במזבח לא תעלה במעלות על מזבחי והזהיר לפני זה כי חרבך הנפת עליה ותחללה, כי המזבח לא יהיה נוטה אל הברזל שהוא מקצץ וגם לא יהיה נוטה אל הערוה וכדכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, והם יציאה אל שני קצוות החרב והערוה אשר ידוע למשכילים. ועל זה אמר ג"כ כי מי שאינו מתון בדין אין הדין שכלי, כי אי אפשר שיקנה השכל רק ע"י עיכוב והמתנה והממהר לפסוק הוא שוטה וגס רוח, לכך כמו שאמר לא תעלה במעלות על מזבחי ודבר זה הוא ערוה שהוא פחיתות גשמי, ודבר זה הוא אזהרה לדיין ג"כ שיהיה מתון בדין, כי גם מי שממהר לפסוק נוטה אל הגשמי שהוא הערוה שהרי הוא שוטה שאין בו השכל רק הוא גשמי. לכך אמר שהוא ג"כ אזהרה למי שפוסע על ראשי עם קדש שהוא גאוה אצל הדיין, כי גם זה נוטה אל הגשמי לגמרי וכמו שיתבאר במקומו אצל מדת הגאוה, ולכך ג"כ אמר אזהרה לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קדש דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי וגו', כי אין ראוי לו מצד שהוא דיין ללבוש הגאוה לפי שהגאוה הוא הסרה מן השכלי. ועל כן אני אומר, כמו שאסור להעמיד עם הארץ לדיין כך אסור להעמיד דיין שהוא בעל גאוה כי אין ספק שאין אתו החכמה כלל, ודבר זה מצאנו בכל מקום כי אין חכמה עמו:

ובפ"ק דסנהדרין (דף ז.) אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאלו נוטע אשירה שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וסמיך ליה לא תטע לך אשירה כל עץ, אמר רב אשי במקום שיש ת"ח כאלו נוטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלקיך וכתיב לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב. אלקי כסף ואלקי זהב הוא דלא עבד הא דעץ ודאבן שרי, אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב, רב כי הוה אתא לבי דינא אמר הכי ברעות נפשאי לקטלא נפק וצבי ביתא לית הוא עביד וריקן לביתו עייל הלואי שתהא ביאה כיציאה. כבר אמרנו כי נקרא שם אלקים על הדיין כמו שנקרא אל הש"י שם אלקים, וכבר התבאר הטעם כי המשפט הוא לאלקים וכאשר הדיין יש בידו המשפט שהוא לאלקים ראוי שיהיה נקרא אלקים. וכמו שתמצא אלקים אחרים וכן אל זר שהוא זר ואינו אלקים אמת, כך תמצא בדיין אשר אינו דיין באמת וכראוי נקרא אלקים אחרים ואל זר ונחשב כמו ע"ז, כי זה ענין הדין כאשר יש דבר בו שהוא יוצא מן הראוי הוא מתועב לגמרי, והוא כמו ע"ז שהוא מתועב לגמרי, לכך אמר כי הדיין שהעמידו בשביל כסף וזהב נקרא אלקים אחרים:

ובמדרש (דב"ר פ"ה) אמר רב אחא בא וראה שש מעלות היה לכסאו של שלמה מנין שנאמר שש מעלות לכסא, ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה ואלו הן לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד ולא תטע לך אשירה ולא תקים לך מצבה ולא תזבח לה' אלקיך שור ושה הרי ששה והיה הכרוז עומד לפני כסא של שלמה כיון שהיה עולה מעלה ראשונה היה כורז לא תטה משפט, מעלה השניה היה כורז לא תכיר פנים, שלישית היה כורז לא תקח שוחד, רביעית לא תטע לך אשירה, חמישית לא תקים לך מצבה, ששית לא תזבח לה' אלקיך. ויש לתמוה הרבה מאוד מה אלו ששה דברים זה לזה, ויש לפרש כי הכסא שייך בו משפט ודבר זה ידוע כי אין דבר מתיחס למשפט כמו הכסא. ולפיכך כאשר עלה שלמה בכסא היה מכריז לא תטה משפט אם ירצה לשבת על הכסא ויהיה כסא שלו כסא קיים. וכאשר עלה עוד מעלה היה מכריז לא תכיר פנים במשפט, ואין פירושו המכיר פנים במשפט שמשקר במשפט כי זה כבר כתיב לא תטה משפט, אבל המכיר פנים כמו שפרשו ז"ל שלא יאמר עשיר הוא ואין כבודו לחייב אותו אזכנו ואח"כ אומר אליו שישלם ועל זה נאמר לא תכיר פנים אע"ג שאין כאן דין שקר. ואח"כ אמר כאשר עלה מעלה שלישית היה הכרוז אומר לא תקח שוחד, ודבר זה עוד יותר שלא יקח שוחד אפילו לשפוט אמת, כי המכיר פנים סוף סוף היה מתחיל בשקר כשפסק הדין, אבל הלוקח שוחד אפילו אם דן דין אמת אפ"ה הוא בכלל לא תקח שוחד, הרי אלו ג' מדריגות כל אחת יותר מן הראשון. וכאשר שומר אלו דברים השייכים למשפט אז ישב על כסא המלכות באמת ויהיה קיום לשבתו על כסא מלכותו, כי אין כסא מלכות רק המשפט דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, ולכך היה הכרוז יוצא באלו שלש מעלות כל אחד מעלה יותר על הראשונה. ואלו שלשה הראשונים כלם הוא שחוטא במשפט אל האדם, ושלשה אחרונים שחוטא אל הש"י. והמלך מפני שהוא מלך יש לעשות משפט לבריות כי זהו מלכותו, ומפני שהוא מלך יש לחשוש כי ירום לבבו ולא יהיה עובד הש"י בשביל רום לבבו, ולפיכך היה יוצא הכרוז שאם רוצה שלמה שיהיה יושב על כסא המלכות יהיה נזהר בדין ושיהיה עובד הש"י ולכך הוא ראוי למלך, ולכך לא יטע אשירה שהיא ע"ז כי מצד המלכות אין כאן הכנעה מלפני הש"י לכך יש לחוש לזה יותר. ואח"כ במעלה החמישית היה יוצא הכרוז לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך, שזה ג"כ מענין ע"ז כי הש"י הוא כולל הכל, ולפיכך אמרה תורה מזבח אבנים תעשה לי, כי מזבח אבנים יש בו רבוי אבנים ומזבח זה ראוי אל הש"י אשר הוא כולל הכל, אבל הע"ז שזה עובד לאש וזה למים וכולם כחות פרטים אינם כוללים, היה להם מצבה אחת, אע"ג שהיתה מצבה אהובה בימי האבות שאז אף שהש"י כולל הכל היה כל א' מן האבות דבק במדה מיוחדת ולכך היו מקימים מצבה, וכאשר באו ישראל שהם אומה כללית והם דבקים בו יתב' לא בכח פרטי רק בכח כללי הן של השם יתב', ולפיכך שנא אז המצבה שהיא שייכת אל הע"ז שהיא כח הפרטי בלבד, כי כאשר מקים מצבה הוא כאלו עושה זה לע"ז שהוא כח פרטי, לכך היה הכרוז החמישי אומר לא תקים לך מצבה, שדבר זה ענין ע"ז כאשר מקים מצבה, הכרוז הששי היה אומר לא תזבח שור או שה כל מום רע, דבר זה ג"כ מענין ע"ז כי יש להביא קרבן שלם כמו שהוא יתב' שלם, אבל קרבן פסול שייך לאלקים אחרים שהם חסרים ובעלי מום, ולפיכך כאשר מקריב קרבן פסול דבר זה מענין ע"ז, וכאשר המלך עושה משפט השייך לאדם והשייך להש"י יהיה לו כסא משפט מקוים ומיושב לגמרי. ועוד כי כל אלו ששה דברים שייכים אל אלהותו יתב', כי המשפט לאלקים הוא, ולכך אמרה תורה שתשים סנהדרין אצל המזבח, ולפיכך כאשר חוטא בדין הוא חוטא באלהותו גם כן כמו לא תטע לך אשרה, לכך פתח בג' דברים שהם לדין והחוטא בהם נחשב שחוטא אל הש"י, וג' אחרונים הוא שחוטא באלהותו לגמרי. וזה שאמר כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה אצל מזבח ה', כי הדיין שהוא נקרא אלקים מפני שהמשפט הוא לאלקים אם הוא אינו הגון הוא נקרא אלקים אחרים ואלקי נכר, וכאשר הוא במקום ת"ח הוא כאלו נוטע אשירה אצל מזבח ה' כי הת"ח שהוא דיין הגון שנקרא אלקים הוא כמו המזבח אשר אלהותו ית' נקרא עליו, והרי בשביל זה אמרה תורה שתשים סנהדרין אצל המזבח, ולכך אמרו במקום ת"ח כאלו נוטע אשירה אצל מזבח ה'. ורב אשי הוסיף לומר לא בלבד המעמיד דיין שאינו הגון, אלא המעמיד דיין בשביל כסף וזהב שמרוב עשרו מעמידין אותו ג"כ דבר זה נקרא אל זר, כאשר מעמידין אותו בשביל עושרו בלבד הוא בכלל אלקי כסף וזהב לא תעשון אתי, כי הדיין הוא עם הש"י כאשר המשפט הוא לאלקים כדלעיל, ואם מעמידין הדיין בשביל עשרו הרי עושים אלקי כסף ואלקי זהב אתו. ורב אמר ברעות נפשאי לקטלא אזיל, שהאדם הולך ברצונו לעונש גדול מפני חומר המשפט שקרוב מאוד שיהיה חוטא בדבר המשפט אשר עליו עונש גדול, ויותר מזה שמניח צרכי ביתו והיה לו לעסוק בצרכי ביתו אשר היה זה יותר טוב לו ועתה מבטל מלעשות צרכי ביתו, והלואי שתהא ביאה כיציאה מפני עונש המשפט, כל כך קשה וחמור עונש המשפט ודבר זה יראה הדיין לפניו:

ובמדרש (פ"ה) אמר רבי שמעון בן גמליאל אל תהי מלגלג בדין שהוא אחד משלשה רגלי העולם למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, תן דעתך שאם הטית את הדין שהוא מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו, רבנן אמרי קשה הוא כחו של דין שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך, אמר הקב"ה הואיל וכך עונשו של דין קשה הוו זהירין בו. והדבר הזה מופלג מאוד, וזה כי אע"ג שהתורה וגמ"ח ג"כ מן שלשה דברים שהעולם עומד עליהם אין כח שלהם כ"כ שאם יצא ממנו שמזעזע כל העולם, אבל המשפט מפני שהוא דבר מוכרח ומחויב אם הטית הרי מזדעזע כל העולם, כי לפי חזקו וכחו של עמוד זה כאשר מבטלו מזדעזע כל העולם, כי לפי גודל השנוי שהוא משנה דבר שהוא מוכרח להיות לכך דבר זה מביא שנוי גדול עד שמזדעזע כל העולם והבן זה. ואמר כי הוא אחד מרגלי כסא הכבוד שבכסא הכבוד הש"י מתעלה וכי הוא ית' מתעלה במשפט ובצדקה דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה כמו שהתבאר לפנים, וכאשר מעוות המשפט כאלו מבטל כסא כבודו: