נתיבות המשפט/חידושים/צא
לפועלי: וה"ה באומר תן לבני מתנה כיון דאם לא נתן לו אין עליו חיוב דמי לשלם שני תשלומין. ש"ך:
שניהם נשבעין: ואם אחד מהם גוי מ"מ הישראל נשבע:
{{דה מפרש|בפני חבירו ואם נשבע שלא בפני חבירו מהני ב"ח והש"ך סיים בצ"ע: חנוני בפני החנוני צריך לישבע תחלה: דכל כמה דלא נשבע החנוני אין חיוב שבועה על הפועלים:
בדאיתנייהו: דכ"א יכול לומר אין אני מחוייב להמתין יום בואי ואשבע תיכף ומיירי שכבר הכחישו עצמן לב"ד דבלא הכחישו אין כאן שבועה כלל ואם הוא קרוב יכול הבע"ה לומר תמתין קצת או תשבע תיכף ותיטול ש"ך:
תשלום אחר: והא דלא נקט הטעם דאין כאן טענת ברי כתב הש"ך דמיירי שנבר הכחישו עצמן ומהמחבר משמע דכשמתו אין היורשים גובין אפי' יורשי הפועלים) (וע"ב דלפי דעת המחבר אם מתו שניהם וכבר הכחישו עצמן רק שלא נשבעו עדיין המעות מונח עד שיבא אליהו ואם לא הכחישו עצמן ושניהם החנוני והפועלים לא תבעו לבעה"ב והדבר ספק אם כבר נתן או לא יחלוקו כיון דליכא רמאי ועיין ביאורים והש"ך פסק דכשמתו הפועלים צריך לשלם ליורשים) (וע"ב דדוקא כשהכחישו עצמן בחיים ובלא"ה א"צ לשלם ליורשים אבל כשמת החנוני אז אם א"צ לשלם רק תשלום אחד משלם ליורשי החנוני אבל כשמשלם שני תשלומין א"צ לשלם ליורשי החנוני ולפ"ז כשמתו שניהם משלם ליורשי פועלים ולא ליורשי החנוני) (ובמוציא הוצאת על נכסי חבירו אז אם יש שבח אפי' אם מת בל"ש משלם ליורשיו אבל במקום שתובע הוצאה יתירה על השבח ומת בלא שבועה אין היורשין נוטלין) (ובשנים שהפקידו דסי' ע"ו דהדין דשניהם נשבעין ונוטלין ומתו בלא שבועה משלם שני תשלומין ליורשיהם וע"ב:
דלמא לא נתן: והש"ך הכריע דאפי' בחנוני התשלומין הוא מדינא ולכך אפי' החנוני נוטל בלא שבועה כשאינו משלם רק תשלום אחד:
בחנוני המקיף: ואם בשעת שכירות המחום אצל חנוני ונתרצו הפועלים לכ"ע א"י לחזור אצל בעה"ב ש"ך:
תן לפועלים סלע: לקמן סי' קכ"ו יש מחלוקת אי צ"ל סלע יש לי בידך וה"ה הכא ש"ך:
והפועלים נתרצו: ואפי' שתקו וע"ל סימן קכ"ו:
אין לפועלים: ואפי' להרא"ש בסימן קכ"ו דיכול לחזור היינו כשאינו אומר שפרע משא"כ הכא שאומר שכבר פרעו סמ"ע והש"ך חולק דכאן נמי יכול לחזור רק דמיירי שפטרו בפי' וע' סימן קכ"ו בזה לדינא:
נשבע החנוני: תחלה נשבעין הפועלים דכ"ז שלא נשבעו הפועלים אין לבעה"ב תביעה ש"ך:
שגם זה כו' היסת: כיון שעכשיו אינו משלם רק תשלום אחד וספק לו אם פרע לפועלים א"צ רק היסת והש"ך הניח בצ"ע דלקמן סימן קכ"א סעיף ט' פסק בכה"ג דנשבע בנק"ח ועיין ביאורים יישוב נכון לזה:
נשבע התובע ונוטל: ) (בנק"ח כדין שליח דמורה היתירא משום דטרח וע"ב:
מידי דהאי ידע: פי' במקום שנאמן ליטול מחוייב לישבע אע"פ שחבירו א"י וע"ב) (דדוקא במקום שלא פשע במה שלא ידע אבל כשפשע במה שלא ידע כמו בסעיף ז' נוטל בלא שבועה וע"ב:
ויש רגלים: אבל במקום שאין רגלים לדבר א"י להשביע על פנקסו עד שידע שפנקסו מדוקדק מאוד דהוי רגלים לדבר ובתומים מסיק דלענין להשביע על הפנקס יש לו טענת ברי רק הכא שנוטל ע"פ פנקסו צריך רגלים לדבר וכתב שכן מורין כל בעלי הוראה:
להוציא מיתומים: אם כתב שם שדבר זה שייך לפ' אבל אם כתב בפנקסו שפלוני חייב לו ופ' מת לאו כל כמיניה לחייב ליתומים:
בפנקס הוא אמת: והכל לפי הענין הפנקס והאדם כפי ראות עיני ב"ד:
נשבע בעה"ב היסת: הש"ך כתב דמיירי שהפועלים מודים רק שטוען שלא ציווה ליתן להם כל כך אבל אם הפועלים מכחישים הוי שבועה על שבועה ואינו נשבע לא ש"ה ולא ש"ד) (וע"ב אם החנוני רוצה לישבע ונשבע כבר שוב יכול לחייב בתביעתו להבע"ב ש"ה ואם מודה במקצת חייב ש"ד אבל ע"י ע"א שציוהו ליתן א"י לחייב הבעה"ב ש"ד אף אם כבר נשבע החנוני וכך נראה עיקר:
לא נתן קצבה: הטעם כיון דע"י פשיעתו גרם הבעה"ב דהי' יכול ליתן קצבה וגם דהוי כאלו נתן רשות הבעה"ב להאמין לפועלים דהא לא היה מועיל אם היה נותן להן בפני עדים דמ"מ היו הפועלים תובעין מה שהיו רוצים דהא צוה ליתן מה שירצו משא"כ כשהספק נעשה מחמת שהפועלים אומרים לא נטלנו דאז אם היה בסהדי לא הי' הפועלים יכולין להכחיש החנוני פשע במה שלא נתן להם בעדים ולכך השבועה הוא מדינא והתשלומין הוא רק מהתקנה כמ"ש הרמב"ן:
בלא שבועה: אפי' ש"ה א"צ ש"ך דלא כהסמ"ע אבל אם צוה לחנוני ליתן להם לאכול ולשתות שלא היה אפשר לו ליתן קצבה חייב שבועה כשאר מוציא הוצאות:
דאף אם: ט"ס הוא וכצ"ל ואם הפועלים בכאן וכו' ואף המחבר מודה בזו ש"ך ולפמש"ל אפשר דלהמחבר אפי' הפועלים מכחישים ואומרים שלא נטלו יותר מהמגיע להם שאין משלם רק תשלום אחד להחנוני א"צ שבועה כיון שהי' הוא הפושע במה שלא נתן קצבה ולא החנוני:
{{דה מפרש|אבל לא החנוני דאף מי (שסובר שאם) שהלוה לקטן חייב הקטן לשלם מ"מ הכא דהחייב של בעה"ב הוא שהחנוני יכול לומר לו את האמנתו דלא אמרת בסהדי הב ליה (וזהו בשאר ב"א) משא"כ בקטן שאין לו דעת אין לו לסמוך על הקטן והיה לו ליתן בעדים וגם דעיקר החיוב שנתן בשליחותו ואין שליחות לקטן: הלוקח נשבע: כיון שהחנוני מודה שהפירות הן ראויים ליתנם ללוקח ובשביל זה מונחים בר"ה שקנאם הלוקח רק תובע המעות ולכך הבעה"ב נשבע בנק"ח ונוטל:
והולכתם: ופירות הללו לא מכרתי לך אם כן אלו היה מונחים ברשות חנוני היה נאמן בהיסת רק הואיל שמונחים בר"ה צריך שבועה:
החנוני נשבע היסת: ) (וע"ב שאפי' יש עדים שעשה הלוקח אחד מדרכי הקנין הדין כך וכן ברישא שהלוקח נשבע בנק"ח ונוטל הדין אפי' לא עשה הלוקח א' מדרכי הקנין: