נתיבות המשפט/ביאורים/שט
השוכר את החמור עיין ש"ך עד בפריעתו לא אתן לך וכו' ונראה דזה דוקא בדמיון שכתב המרדכי ששם הפרה בזקוק כמו שהוא שוה בשעת שכירות שאז אף אם תפחת מחמת מלאכה אם תוזל מכל מקום מחוייב לשלם זקוק ובגוונא דנקט הש"ס בב"מ גבי השם פרה לחבירו ופסק דמכל מקום מותר משום ריבית דס"ל כדעת המחבר בייורה דעה סימן קע"ו ומשום הכי פסק שפיר דכשמתה ומשלם הקרן כפי מה ששוה בשעת משיכה דאין צריך לשלם השכר דכיון דמשלם כפי מה ששוה בשעת המשיכה ע"כ צ"ל דהוי כמכירה מאותו שעה משום הכי אין צריך לשלם השכירות מה שאין כן בשוכר סתם דאז אם תוזל או תפחת מחמת מלאכה אפילו עד החצי שייך להמשכיר ואינו חייב לשלם רק כפי מה ששוה בשעת מיתה א"כ מה"ת לא ישלם השכירות כיון שהיתה עומדת ברשות המשכיר לפחות שמחמת מלאכה וכן מבואר בש"ס פרק האומנין במשנה דלהוליכה בהר והוליכנה בבקעה שכ' דחייב באונסין ופטור משכרה דכיון ששינה נתבטל הקציצה וכו' וסיים שם דכיון שירד לשכירות חייב על כל פנים לשלם כפי מה שנהנה (פי' כפחות שבשכירים) מוכח בהדיא דבסתם שוכר חייב לשלם הקרן כשעת גניבה וגם משלם שכרה ובגוונא שכתב המרדכי אפילו מה שנהנה לא משלם כיון שקיצץ לו דמי שיוויי' של פרה של שעת שכירות כמכירה דמיא למפרע רק בהוליכה בהר והוליכה בבקעה דפחת של כחש מחמת מלאכה שמחויב להיות בין בהר בין בבקעה הוא של משכיר רק המיתה שיש לתלות שנעשה מחמת השינוי חייב ומשלם כשעת מיתה והכחש של משכיר הוא וכל שוכר הוי כמוכר הכחש שמחמת מלאכה בעד פיסוק השכירות וכששינה הוי כנתבטל הפיסוק ומשלם מה שנהנה ובקצות החושן עשה מחלוקת בין המרדכי להריטב"א ולפענ"ד דלית כאן מחלוקת כן נראה לי ברור לדינא:
לסוף ח' ימים עסמ"ע ס"ק ה' שכ' דלאו דוקא אלא שהמעשה כך היה וכו' () כוונתו דה"ה אם היה יותר מח' ימים ויש הוכחה שמחמת השינוי מת דבהדיא כתבו הרא"ש והטור דבעינן הוכחה והא דפטור בליכא הוכחה ולא אמרי' כיון דאי אפשר לידע אם מחמת הפשיעה מתה או לא הוי מתוך שא"י לישבע משלם כיון דלא הו"ל למידע ל"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולכך כתב הרא"ש דביותר מח' ימים על המשכיר להראות לעדים אם מתנוונת והולכת והוא מטעם כיון דברשות המשכיר הוא ולא הוי ליה לשוכר למידע מש"ה לא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
אם היה נחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור אחר ועיין בתשובת הרא"ש ובד"מ שהעתיקו שלא היה לו נאמן להניחו שם וכן הוא בסמ"ע ס"ק ג' דאם היה לו מקום להניחה שם ולא הניחה חייב ולכאורה קשה כיון דמיירי בנחוץ לדרכו ולא היה אפשר לשכור חמור מה"ת לא יהי' יכול להוליך המשוי על חמור זו דהא אפילו למכור הבהמה יכול כדי לשכור אחרת כמבואר בסימן ש"י ומה"ת לא יהי' יכול להוליך גם כן על בהמה זו כשאין לו לשכור אחרת וכדעת השואל בהרא"ש והרא"ש לא סתר דבריו ומסתבר כך דכיון שהוא נחוץ לדרכו וא"א לשכור אחר מה בכך שיש אדם נאמן להניח החמור מכל מקום היאך יביא המשא שלו למקום שהוא נחוץ וגם לשון הרא"ש תמוה כי ז"ל הרא"ש שהדבר ידוע שהטוען משוי על חמור פסח שהוא מקולקל והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו אמנם אם ראובן היה נחוץ לדרכו ולא היה בכפר אדם שיהי' רשאי להאמין לו החמור לא נתחייב ראובן להניח עסקו וישאר אצל החמור והצמר והוצרך להוליכו עמו אמנם אם מצא ראובן לשכור חמור אחר וכו' שקשה שכיון שמיירי ברישא שלא היה יכול לשכור חמור א"כ מה מועל מה שיש נאמן דהא כל שא"א לשכור חמור אחר לא נתחייב ראובן להניח עסקו ואי ס"ד דא"י לקלקל חמור חבירו בשביל הנחת עסקו ומחוייב להניח עסקו כדי שלא יתקלקל החמור א"כ אפילו ליכא נאמן ע"כ נשאר כאן כיון שאסור לו להניח המשוי על החמור לקלקל בשביל עסקו לכן נ"ל בכוונת הרא"ש () שבתחלה כתב הרא"ש שיש עליו שני חיובים לשכור חמור אחר על המשוי ולהניח חמור זה בכפר ושלא להוליכו עמו אפילו ריקן וע"ז כ' הרא"ש דאם ראובן הי' נחוץ לדרכו וליכא נאמן בכפר א"צ ראובן לישאר כאן ויכול להוליכו עמו ומ"ש הרא"ש אמנם אם מצא ראובן לשכור חמור אחר כו' כוונתו שחייב הראשון שכתב שמחויב לשכור אחר אפילו ליכא נאמן דהיינו כשיש חמור אחר לשכור אסור לו עכ"פ להניח משוי על חמור זה ולהוליך זה ריקן ומה שסיים הרא"ש שם אבל אם לא מצא אדם שיאמין לו החמור וגם לא מצא לשכור חמור אחר פטור אין הכוונה שבעינן שניהם רק הכוונה במ"ש שאם לא מצא נאמן היינו כששכר חמור אחר להוליכו עמו אז פטור כדליכא נאמן ומה שסיים וגם לא מצא לשכור וכו' וקאי אפי' יש נאמן רק שלא מצא לשכור פטור כללא דמלתא כשלא מצא לשכור חמור אחר פטור בכל גוונא אפי' לכתחלה יש לו רשות להניח משוי עליו וכשמוצא חמור אחר אז אם יש נאמן מחוייב להניחו ואם הוליכו עמו חייב ובדליכא נאמן יכול להוליכו עמו ריקן:
בעל הפרה עם האומנין מיירי שהמשכיר שכר האומנין () ואם שכרם השוכר אז אם שכר למי שדרכו להפקיד תליא בפלוגתא המבואר בסי' רצ"א אי חייב הראשון כשפשע השני וא"ל לשלם ואם שכר למי שאין רגיל חייב ומזה נלמד אם שכר אצל בעל עגלה עגלה עם סוסים ועם עבדו של המשכיר או עם פועל שלו דפטור כשפשע הפועל או העבד דלא גרע ממסר למי שרגיל להפקיד והא שכתבו התוספות בפ' השואל ד' צ"ט דאם שאל הכלי עם העבד לא הוי בבעלים וחייב הוא מטעם דשם השני אינו שואל והוי בגרועי גרעיה דעכ"פ נשאר הראשון בחיוב שלו כיון שלא העמיד אחר בחריקאי ואפילו במסר' לברזילי' בב"ק פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ה) חייב הראשון כשנגנב אצל הברזילי:
הרי הם פטורין מן השוכר ולפי זה ה"ה אם הבעל הבית בעצמו שכרם ופי' בשעת שכירות בבקעה ואחר כך ציווה אותן לחרוש בהר ונשבר פטורין שיכולין לומר על שמירת הר ש"ח אנחנו שהשכירות אתה חייב לנו על שמירת בקע' אבל אם פשעו נגד שמירת הר חייבים:
והמשכיר צריך ליתן להן שכרן נראה דהאומנין חייבין לישבע ששמרו כמו שוכרים בשמירת בקעה עכ"פ ולא פשעו נגד שמירת הר דמבואר הוא שהפועל צריך לישבע ליטול שכרו דנגד תשלומי שכר הבעל הבית הוי כאינו יודע אם נתחייבתי: