נתיבות המשפט/ביאורים/שי
וחלת' () נראה דדוקא כשחלת' אחר שבא לרשותו אבל לכתחילה אם יש לו חמורים רבים א"י ליתן לו חמור חולה או נשתטית ולא דמי לשור בין שוורים מכור לך שנותן לו הגרוע כי גם במוכר עולמית אין יכול ליתן לו חמור שהיא חולה או נשתטית שלא תתרפא לעולם ודאי דהוי מום במקח והכא נמי בשוכר לזמן דהוי כלוקח פירות לזמן כשהוא חולה או נשתטית בזמן ההוא הוי כמום במקח רק כשנחלה אחר שבאה לרשותו אומר לו מזלך גרם כיון שאין האונס בא על גופ' של פרה רק על הפירות שלקח ממנו יכול לומר מזלך גרם ע"ש:
דרך הליכ' עסמ"ע ס"ק ב' שהוא כפי' ר"ח שאין מחפשים בבתים שאז אפי' אין סופה לחזור שאין לו שום תועלת בבהמה ואין להקשות הא כיון שאין סופ' לחזור ומה"ת יתחייב ליתן לו שכירות משלם מ"ש משכרו לרכוב דפטור מטעם שאין לו תועלת דשאני שכרו לרכוב דמעיקרא זביני רעי הוי דיש לומר דמעיקרא היה תשושת כח ולפי זה נראה דהוא הדין אם אחד תקפו מהשוכר בדרך הילוכו לעשות מלאכתו ולא גזל גוף הבהמה דיכול גם כן לומר מזלך גרם אבל אם נגזל גוף הבהמה דנעשה האונס גם בהגוף הבהמה השייך להמשכיר הרי רואין דמזל המשכיר גרם וא"י לומר להשוכר מזלך גרם ולפ"ז מ"ש הסמ"ע לפרש אנגרי' שאינה חוזרת דהיינו שאינו חוזרת כלל והוא תמוה דכשאינה חוזרת לעולם הוא בכלל נשבה האמור במתניתין דחייב להעמיד לו חמור והוא מטעם הנ"ל וכן מ"ש הטעם באם מחפשין גם בבתים הדומ' למתה דאמרינן מלאך המות וכו' הוא ג"כ תמוה דהא אם נשבר בדרך הילוכו לא שייך לומר מ"ה מה לי הכא ואפ"ה חייב אלא דהעיקר הוא כמ"ש דכל שהאונס נעשה בגוף הבהמה מזל המשכיר גרם ואפי' בנשבר מחמת המלאכה דומה למתה אבל אם לא בא האונס רק במלאכת השוכר חייב ליתן לו שכרו משלם דמזליה דידיה גרם ונראה דה"ה בשוכר בית ונלקח לאנשי חיל דאם אפשר לדור עמם הוי כראוי עדיין למלאכה ומשלם הכל אבל אם נלקח כל הבית שאי אפשר לדור עמהם אינו חייב רק כפי מה שדר בו דזה דומה למחפשין גם בבתים:
ונותן לו שכרו משלם () ונראה דאין חילוק בין שכרו בקבולת ובין שכרו לימים ואף דמחמת זה נתעכב צריך ליתן לו שכירות של כל יום ויום וכיון דמזלו דהשוכר גרם דמי להא דסעי' ג' דנותן לו שכרו של כל יום ויום:
יחזיר השכר עסמ"ע ס"ק ה' עד שגם הרמב"ם ס"ל בהא כהטור ולפ"ז בשכור סתם אין הנבילה משועבד ובחמור זה הוא משועבד והוא דחוק מאוד דמלשונו משמע דאין חילוק אמנם צריך ליתן טעם לדברי הרמב"ם דמה הפרש יש בין מתה ובין שכרו לרכיבה וחלת' הא כיון שאינה ראוייה שוב למלאכה מה"ת לא יהיה דינו כמתה שיהיה משועבד למכור או לשכור חמור אחר ונראה הטעם דהתוס' ב"מ ד' ע"ט ד"ה אם יש הקשו דמ"ש מבית זה ונפל אזדא ליה ותירצו דבית כשנפל אינו עומד למכור אבל החמור כשמת עומד שימכור הנבילה ולקנות אחר ע"ש ולפ"ז בחלת' ועומד להתרפא ג"כ אינו עומד למכור רק להמתין עד שתתרפא מש"ה אין מוכרין החמור כשחלת' לקנות או לשכור אחרת ודינו כבית שאם נפל אזדא אמנם בחמור סתם קשה מה"ת לא נשתעבדו לו נכסיו לקנות בהמה אחרת כמו בבית סתם ונפל דחייב ליתן לו בית אחר כמבואר בסי' שי"ב סעי' י"ז ועוד כיון דבשוכר למשא ומתה הבהמה ג"כ הדין כן דנותן לו שכרו רק מחצי הדרך אם אינו מעמיד לו חמור אחר ואמאי שינה בלשונו דכאן אמר לשון חייב ושם אמר לשון אינו חייב לכן נלפענ"ד דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרמ"ה שבטור בסי' י"ב דכשאין לו בית דאינו חייב לקנות לו בית כיון דדבר שאינו ברשותו השכיר לו וכן משמע מלשונו שכ' או יתן אחר בית אחר דמשמע שאינו חייב לקנות ומש"ה הכא ג"כ אינו חייב לקנות לו חמור לו כיון דדבר שאינו ברשותו הקנה לו ואפי' אם יהי' לשכירות דין חיוב מ"מ הא כתבתי לעיל בסי' ס' דאם מתחייב לקנות דבר ידוע שיכול לחזור קודם שהגיע לרשותו וכן מבואר בתומים שם בהדיא ע"ז ולפ"ז אם יש לו חמור אחר באמת מחוייב ליתן לו חמור כשהשכיר לו חמור סתם וזה פשוט מסברא דמה בכך שמת חמור אח' כיון שיש לו חמורים אחרים מה"ת לא יתן חמור אחר הא חמור סתם השכיר לו וכן מדוקדק מלשון הרמב"ם שכתב חייב להעמיד לו בהמה אחרת ואם לא העמיד יחזיר השכר מבואר בהדיא דכשיש לו חמור מחוייב להעמיד בהמה אחרת רק כשאין לו מחזיר השכר דאלת"ה מה הוא ענין חיוב שכתב ברישא ובסיפא במתה הבהמה כתב ג"כ דחייב להעמיד ואי לא העמיד יש לו למכור ולקנות אחרת מוכח ג"כ בהדיא דכשיש לו מחויב ליתן אחר ואין על השוכר שום טורח למכור ולקנות כיון שהשכיר לו חמור סתם אמנם בחמור זה ודאי דאין שום חיוב עליו ליתן חמור אחר כמו בבית זה ומחמת גודל פשיטותו לא הוצרך הרמב"ם לכתוב זה וגם נלמד במכ"ש ממתה הבהמה בחמור זה דאינו חייב להעמיד בהמה אחרת:
חייב להעמיד עסמ"ע ס"ק ו' שפסק בהא כהרא"ש דא"צ קנין והוא תמוה דהא להרמב"ם והמחבר אין משועבד רק חמור זה ולקנות חמור זה לכ"ע א"צ קניה דהא נקנה לו במשיכה ומחלוקת הוא רק לענין שעבוד נכסים להעמיד לו חמור אחר (אי) צריך קנין:
שוכר בדמיו בהמה אחרת ואם אין בדמיה לשכור כתב המשנה למלך דצריך להחזיר לו שכרו ומסתימת הפוסקים משמע דא"צ רק לחשוב עמו כמה שהלך כמו בחלתה והטעם דהרמב"ם סבירא ליה דלא נשתעבדו שאר נכסים לשכירות החמור רק בחמור שמשך נשתעבד לו ולא יותר:
ואם שכרה למשא עסמ"ע ס"ק ט' שדחק מאוד ליתן טעם ליישוב דברי הרמב"ם וכל מעיין יראה שדבריו דחוקים מאוד ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות דודאי כשאומר חמור זה משמעותו למעט אחר אמנם התוס' בב"מ דף ע"ט כתבו לחלק דבבית שאינו עומד למכור כשנפל אין משועבד הנשאר מהבית לקנות אחרת משא"כ חמור שמת שעומד הנבילה למכור נשתעבד גם הנשאר מחמור זה ולפ"ז א"ש דבשכרו לרכוב שהדין כשחלתה כשאמר לו חמור סתם דכשיש לו חמור מחוייב להעמיד א"כ י"ל שמיעט במלת זה שלא יתן חמור אחר ולזה ודאי דאין לומר שמיעט במלת זה דאפילו אי מתה הבהמה שלא יהיה משועבד הנבילה הנשאר מחמור זה לקנות חמור אחר כיון דדרך הוא לקנות מהנבילה חמור אחר וגם הוא אתי מחמור זה א"כ מה"ת לן למעט בלשון זה דבר שהוא אתי מחמת זה ודרכו לעשות בכך תפשת מרובה לא תפשת ואמרינן שלא מיעט בלשון זה רק לענין שלא יצטרך ליתן חמור אחר לענין אם חלת' דאז אינו ראוי למכור החמור וממעט במלת זה שלא יתחייב ליתן חמור אחר משא"כ בשכרו למשא דאז כשחלתה אפילו בחמור סתם אינו חייב להעמיד חמור אחר וע"כ לא בא למעט במלת זה רק לענין אם תמות הבהמה שלא יצטרך ליתן בהמה אחרת וממילא אינו מחוייב למכור ג"כ הנבילה כדי לשכור דאי היה יכול למכור הנבילה והעור לשכור אחרת זה נקרא חייב להעמיד אחר כמ"ש המחבר בלשונו לשון חייב והוי כנקטי' בכובסי' שיעמיד חמור אחר ובלשון זה פוטר עצמו מחיוב כפויה להעמיד ואין לומר דלמא לא מיעט במלת זה רק לענין אם יש לו חמור אחר שלא להעמיד לו חמור אחר אבל מ"מ אם יש לו בדמים לשכור ישכור דז"א דא"כ לא מיעט כלום כיון דיכול השוכר למכור הנבלה והעור כדי לשכור וקא כליא קרנא ודאי דיותר עדיף להשכיר לו החמור האחר שלו ולא לכלות קרנו אלא ודאי דלגמרי מיעט במלת זה שלא יתחייב לו בחמור אחר כלל רק כשיהיה בעין ואי ימות לא יהיה עליו שום חיוב משא"כ בשכרו לרכוב דיש למעט במלת זה לענין חלתה תפשת מרובה לא תפשת ולא ממעטינן במתה מטעם שכתבתי לעיל:
אם שכרה לימים () משמע דאפילו הזכיר המקום שרוצה לילך לשם מ"מ כיון שהשכירות היה שכל יום יתן לו כך כ"מ הרא"ש בטעם הדבר דהוי כעין תנאי שהתנה שכל יום שיעכבנה יתן לו שכירות ולא שייך טענת אונס ע"ש בתשובת הרא"ש כלל צ"ב אך קשה נהי דהיה תנאי מ"מ אם נתחייב מנה על תנאי ונתקיים התנאי באונס פטור מחיובו דהא יש טענת אונס בממון לכן נראה עיקר דעיקר הטעם כיון דא"ל כל יום ויום שיעכבנה הוא מושכור לו בעד כך וכך א"כ אם יתרצה הלה לעשות מלאכה בהחמור כשהוא מעוכב יכול לעשות א"כ אף בשעת אונס החמור מושכר לו לעשות בו איזה מלאכה שירצה ולא ביטל האונס את השכירות משא"כ בהשכיר לו ששכרו' למקום זה לילך ולחזור וכיון שכבר עשה הדבר ששכרו לזה הדבר נתבטל שוב השכירות והאונס עיכב החזרה פטור ומ"ש הסמ"ע בס"ק י"א דמנכה לו כפועל בטל נראה דמיירי דוקא שפי' לו ששכרו למשא על כך ימים אבל אם שכרו סתם ע"כ ימים שיעכבנה משמע בין יעשה בין לא יעשה אינו מנכה לו כלל דהא כן היה התנאי וכמ"ש הרא"ש בטעם דלא מהני אונס משום דכן היה התנאי:
למקום פ' ולחזור והנה אם שכר ממנו למקום פ' להתעכב שם רק שני ימים ואירע אונס להשוכר ונתעכב שם הרבה הובא בתשובות חו"י באחד ששכר סוס חבירו ליסע למקום פ' ולהתעכב שם ח' ימים ולאחר עשרה ימים שלח המשכיר שליח אחר השוכר והשיב השוכר שבשני ימים יגמור העסק שלו ולילך לביתו וחזר השליח ריקם ונתחזק העלילה על השוכר ונתעכב שם הרבה ופסק שם דכיון שהיה שם אונס פטור השוכר כששכרו על ח' ימים ולבבי לא כן ידמה דבשלמא בגודל הנהר נעשה האונס בהחמור שלא היה אפשר לו להחזירו בשום אופן משא"כ הכא שהיה אפשר לו להחזיר הפקדון ע"י שליח ואין בו משום אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק יג ע"ש לא חשיב אונס ובפרט שי"ל שעיכב החמור לצרכו שהיה חושב בכל יום אולי יוגמר העסק שלו ויצטרך ליסע לביתו דהא מה"ט לא רצה ליתנו להשליח: