נתיבות המשפט/ביאורים/רמא
אפילו היה לו שטר או משכון עש"ך ס"ק ד' דמסיק שהוא ספיקא דדינא ולפמש"ל בחידושי בסי' ס"ו ס"ק י"ב דבכל משכון אפי' במקום דלא קני ליה מדר' יצחק מ"מ קני לי' מדאורייתא לענין שא"צ להחזיר המשכון עד שיחזיר לו מעותיו וזכות זה יכול למכור מדאורייתא דלא גרע משטר דאף דמכירת שטרות מדרבנן מ"מ יכול למכור מדאורייתא לתפוס בשטר ואפילו המוצאו אחר יאוש קנאו לגמרי לענין זה כדמוכח מדברי התוספות כתובות דף פ"ה בד"ה המוכר שט"ח ע"ש רק לענין לקנות השיעבוד של החוב שיהיה יכול לגבות מהמשכון א"י למכור מדאורייתא רק במשכון שלא בשעת הלוואה דקני ליה מדר"י בשעת גביית ב"ד אבל בשאר משכון דלא קני ליה מדר"י א"י לגבות מהמשכון רק מטעם שיעבוד נכסי דהוא מטעם ערבות דשיעבוד הגוף וכיון דשיעבוד הגוף אינו נמכר גם שיעבוד נכסים אינו נמכר ומזה הטעם ג"כ פסק הש"ך בסי' ע"ב דאף דאם בא לגבות מהמשכון צריך שבועה וגם מיגו דחשיב כבא ליטול משא"כ כשבא רק להחזיק המשכון ולא לגבות ממנו השיב בטוען על גוף החפץ דלענין זה קני ליה מדאורייתא וא"צ לא מגו ולא שבועה וכן לענין משכון שת"י יתומים יכולין להחזיק במשכון מספק כמו שהארכתי בכל זה בסי' ס"ד ס"ק ו' ובסי' ס"ו ס"ק י"ב ובסי' ע"ב ס"ק ג' ע"ש ולזה לענין מחילה ג"כ לא מהני רק לענין שלא יהיה יכול לגבות מהמשכון הן שהוא עדיין ת"י הן שכבר נמכר דשיעבוד הגוף ודאי דיכול למחול וכיון שנמחל שיעבוד הגוף ממילא שוב א"י לגבות גם מהמשכון דאינו רק מטעם שיעבוד נכסים דהוא מטעם ערבות וכל שא"י לתבוע הגוף גם הערב ושיעבוד נכסי נפטרין כמבואר בבכורות דף מ"ח אבל לענין שיצטרך להחזיר גוף המשכון שלא יהיה יכול להחזיר כלל מה דקני ליה לענין זה מדאורייתא בגוף המשכון לא מהני מחילה ובעי קנין דמחילה לא מהני רק לשיעבוד הגוף וכיון שלזה א"צ לבוא מכח שיעבוד הגוף לא מהני מחילה רק קנין וכן בשטר מאן דס"ל דלא מהני מחילה נראה דמודה דמ"מ א"י לתובעו דשיעבוד הגוף ודאי דנפקא ע"י מחילה רק דס"ל דיכול להחזיק בשט"ח עד שיפרע לו דנגד זה לא מהני מחילה ולא קשה ממוכר שט"ח דחזר ומחלו מחל דשם באמת להרבה פוסקים א"צ הלוקח להחזיר השטר להלוה ולא קשה שוב מה שהקשו הפוסקים מהא דאמר בש"ס בקידושין גבי ע"ע לימא ליה באפי תרי זיל אף דהעבד הוא כמשכון בידו ולפמ"ש א"ש דכיון דלשיעבוד גופו דעבד מהני מחילה ושוב אינו משועבד לו לעבוד עבודתו ולהחזיק גופו אין שייך בעבד ודוקא במשכון שייך זה משא"כ בעבד דלעולם אפילו בהיותו עבד לא יהיה לו רשות לאסרו בביתו רק שהיה לו עליו חיוב הגוף לעבוד עבודתו ולחיוב הגוף מהני מחילה:
לפני עדים פסולים עסמ"ק ס"ק ה' שדחק עצמו והנה במהרי"ק לא נזכר שהיה לפני עדים פסולים ובד"מ כתב בלשון שהיה הקנין פסול וי"ל דמיירי שהקנה בק"ס פסול כגון שלא בכלי ובזה שפיר קמ"ל דסד"א כיון דגלי דעתיה שאינו רוצה להקנות לו רק בקנין וכיון דהקנין פסול לא קני קמ"ל אבל לענין עדים פסולין דכשר אפילו בדבר שצריך קנין ודאי דבמקום דלא צריך קנין רק משום גילוי דעתיה דידיה ודאי דלא גרע מדבר שצריך קנין ומילתא דפשיטא הוא ומאי קא משמע לן:
ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות הגם כי דין ברור הוא מ"מ הראיה שמביא המהרי"ק מהא דלא מהני בע"ע ל' מחילה היא תמוה דהא בע"ע אפי' ל' מתנה לא מהני וכמו שתמה בקצה"ח אף מ"ש הוא בטעמא דבע"ע לא מהני משום דהוא ברשות רבו ממש וכו' אין לו הבנה ובאמת הטעם פשוט דבשלמא בחפץ שת"י הנפקד מהני דיבור בשהוא בלשון המועיל להקנות לו דקני ליה מטעם חצירו דבשאינו מונח בחצירו אפילו לשון המועיל לא מהני דבמה קני ליה ומש"ה בעבד אפילו אמר לו ל' המועיל לא מהני משום דעבד בעי קנין או שטר או כסף כיון דגופו קני בשלמא להס"ד דאין גופו קנוי ואין לו רק שיעבוד עליו ומחילת השיעבוד נקנה בדיבור בעלמא כיון שהעבד הוא ברשות עצמו והשיעבוד ת"י והשיעבוד כמונח בידו בחצירו דמי' וא"צ קנין אחר כמו בשאר מחיל' שיעבוד אבל למסקנא שגופו קנוי לרבו הרי גופו כחצירו של אדון דמי וממילא בעי קנין דלא שייך לו' דדיבור בעלמא דקנין בדיבור וחצירו באין בבת אחת ואפי' אי שייך הא העבד דמי לקרקע כמבואר בסי' רך"ז סעי' ל"ד ע"ש וקרקע אינו נקנה ע"י חצר רק בכסף או בשטר ואף דמשיכה מהני לקנות עבר כנעני זהו מטעם דמשיכה קנין דרבנן ועבדי' כנעני' במילי דרבנן כמטלטלין דמי משא"כ בעבד לקנו' את עצמו ודאי דלא תיקנו רבנן ובעי קנין דאוריית' כסף או שטר:
המוחל לחבירו מה שיטול עש"ך ס"ק ה' שדבריו תמוהין דלמ"ש בתי' הא' קשה דא"כ בגוזל חפץ מועיל ל' מחיל' דהרי יש לו תביעה עליו ועוד דגם בפיקדון שייך תביעה וגם מ"ש דמיירי שא"י מה יטול אם ממונו או חפץ קשה דמ"מ כשנטל אח"כ חפץ מה"ת יקנה אותו כיון דלשון זה לא מהני ביה ועוד דממון בעין דמי ג"כ לחפץ כמבואר בסמ"ע ס"ק ו' ע"ש ולפענ"ד נראה הטעם פשוט דכמו בהקנה לו דשלב"ל דהקנין לא מהני ביה כלל ומ"מ כשתפס מדעת מהני דהקנין בא לי עכשיו במה שנתרצה לו ליקח אותו ואיכא אומדנא דמוכח שנתן לו במתנה רק שהי' בטעות ומחילה או מתנה בטעות כה"ג מהני מהטעמים שכתבו הפוסקים ע"ש ומבואר ברא"ש בב"מ דף ס"ו וא"כ ה"ה במקום דלא הוה מהני מחילה מחמת שהוא לשון גרוע מ"מ כשמניחו ליטול אח"כ הרי מקנה לו עכשיו באופן המועיל ומתנה בטעות כי האי מהני דמה לי כשלא קנה ליה בראשונה מטעם דבר שלא בא לעולם או מטעם דהוא לשון גרוע כיון דעיקר הטעם הוא דעכשיו במה שמניחו ליטלו איכא אומדנא דמקני ליה:
והקדישו והחזירו תמיה לי דהא מבואר ברא"ש פ' לולב הגזול דאחר שיצא בו מחוייב ליתן לו במתנה בשעת חזרה והביא ראיה מהא דאמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דיניקא מקני קני קנויי לא מקני וכ"כ הרשב"א בחי' ושם ע"ש שכ' דהוי כתנאי וא"א לקיימו כיון שהקטן א"י להקנות והוא התנה ע"מ שיחזיר דהיינו ע"מ שיחזי' ויקנה לו ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין בפ"ק וז"ל ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה הוא וממון שלו וכשמחזירה לו דקנאה גמורה בעי וכו' ולפ"ז קשה הא כשהקדיש' שוב א"י להקנות לו בשעת חזרה דהא אין אדם מקנה דבר שאינו שלו והרי לא קיים תנאו ועוד דמ"ש הקדישו דנקט הו"ל למינקט מכרו או נתנו דמ"ל מכרו לגבוה או מכרו להדיוט והן אמת שמדברי הנ"י מוכח דאפי' מכרו ומחזירו מכר ומוחזר אבל באמת הוא תמוה טובא דלאיזה ענין החזירו ועוד יש לדקדק אמאי נקט שור הוה ליה למנקט סתם נתן מתנה ע"מ להחזיר והקדישו לכן נלפענ"ד דמיירי בהקדישו לשלמים דקיי"ל כר"י דקדשים קלים ממון בעלים הן ואליביה המוכר שלמיו מכירתו מכירה כמבואר בכמה דוכתי ותופס בהן קנין כשמכרו שמצוות הקרבת הדם הוא של הלוקח והבשר והעור הכל ללוקח וכיון דבר הקניה הוא מהני ביה חזרה וכשעושה הקנאה גמורה כשמחזיר לו מקיים תנאו בחזרה אבל בקדשי בדק הבית או הקדש עניים אין קדוש כלל אמנם הנ"י כתב דאפילו מכרו והחזירו מהני וע"כ צריך לומר דמפרש דאפי' הקדישו הקדש ב"ה דממון גבוה הוא דמ"מ מהני אם החזירו ובזה ודאי קשה הא א"י להקנות ונראה דהנ"י אזיל בשיטת הר"ן בגיטין פרק המגרש גבי המגרש ע"מ שלא תנשא לפלוני ונישאת דהולד ממזר וז"ל וא"ת והיאך יהיה הגט בטל שהרי אם נשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ואין קידושין תופסין וא"א לה שתינשא ותי' כיון שא"א להגט להתבטל אלא מחמת חלות הנישואין וכו' ה"ה כאילו אמר לה הרי את מותרת לכ"א אלא שאם תינשא לפ' הרי את אשתי עד שעת נישואין ומשעת נישואין ואילך אלא שבשעת נישואין אי את אשתי אע"ג דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה הנ"מ היכא דיום א' פסקה לגמרי אבל הכא לא פסק אלא לענין שאפשר לנשואי אותו פ' לחול ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ כיון דהוא התנה ע"מ שתחזירהו ולא אמר לו התנאי שלו הוא רק שיהיה יכול לחזור ולהקנות לו בקנין ואף שאח"כ לא יהי' שלו וא"כ כיון שהקדישו ואין אדם יכול להקדיש יותר ממה שיש לו בו הרי הקדישו ג"כ בע"מ להחזיר דהיינו שיהיה שלו רק בשעה שיחזירו ויקנה לו ואח"כ יהיה ג"כ הקדש וגם קודם החזרה רק שבשעת חזרה לא יהי' הקדש ואף דקדושה בכדי לא פקעה מ"מ הכא כיון דלא פקע אלא כדי שיתקיים התנאי כדי שיהיה אפשר להקדש לחול מהני כמו בגט הנ"ל ומכ"ש במכר דבודאי יכול להתנות שיפסוק ויחזור ויחול ובקצה"ח החליט להלכה שא"צ קנין כשמחזיר שיש קנין גוף לשעה והא שכתב הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין שאינו עולמית לא הוי רק קנין פירות לא כתב זה רק לענין אישות דבעינן קנין עולמית וכו' ע"ש וליתא דהא בר"ן שם מביא ראיה מהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לענין בכורים ולדבריו יהי' יכול להביא ביכורים כיון שבשנים אלו גם הגוף שלו יכול לומר האדמה שנתת לי אלמא דאפי' בממון כל שאינו קנין עולמות קנין פירות הוא. ומה שהקשה בקצה"ח בהא דבב"ב קל"ז באתרוג זה נתן לך במתנה ואחריך לפ' דראשון יוצא י"ח מטעם דאי מפיק לא נפיק למאי יהביה ניהליה וכתב הרא"ש שם דהוי כמ"ש אתרוג זה נתן לך במתנה ע"מ שתתנהו לפ' אחריך וכו' וע"ז הקשה בקצה"ח דהא אמר ואחריך לפ' לאחר מיתה אין קנין וכו' ע"ש לק"מ דהא באתרוג אין לו אכילת פירות אחרות רק לצאת בו ולא ניתן לראשון רק לקיים בו מצות נטילה כמ"ש הרשב"א בד"ה דאי מפיק ע"ש וע"כ היתה כוונתו כמו מתנה ע"מ להחזיר דהיינו תיכף כשיצא בו יתנהו להשני ואחריך דקאמר היינו אחר שיכלה קנין פירות שלך דאחריך משמע בשעה שלא יצטרך כמ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ח ס"ק ט"ז והוא מדברי הרשב"ם בב"ב ע"ש דהא אחר שיצא בו שוב א"צ לו דהא ליכא אכילת פירות יותר רק לצאת בו. ומה שהביא ראיה מאתרוג של קהל ג"כ לאו ראיה הוא דשם ג"כ י"ל דהוי כאלו התנה בשעת קנין דיהי' לכל אחד בשעת נטילה במתנה ע"מ להחזיר וכ"כ הרשב"א בהדיא ומ"ש בקצה"ח שמצא בתשו' הרא"ש בשם הר"א שכתב כך אפי' אם הוא סובר כן מ"מ הא הרא"ש פליג ע"ז גם כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וגם בדברי הרא"ש יש לפרש דלא פליג על כל הפוסקים לכן העיקר כהרא"ש והריטב"א וכל הפוסקים דצריך קנין כשמחזיר ולפמ"ש אין נ"מ בין אם אמר שתחזירהו לי או אמר סתם שתחזירהו רק לענין בהמה אם הקדישה קדשים קלים. אבל מכר או נתן מקודם לאחרים אין זו חזרה אבל אם שיעבד לאחרים מהני חזרה ובע"ח טורף דהא בע"ח מכאן ולהבא גובה ומהני קנין כשמחזיר משא"כ כשאומר לי לא מהני חזרה כשהוא משועבד לבע"ח דהוי כמו מידי דלא חזי ליה כמ"ש הב"י בב"ב שם:
לי ולא ליורשיו מדברי הב"י בסי' ר"ז משמע דהמתנה בטילה כיון שלא יכול לקיים התנאי ואף להפוסקים דס"ל באה"ע סי' קמ"ג בכ"ש ס"ק י"ז בתנאי שהוא להרוחה כל שהעכב' אינה ממנה דהוי גט מ"מ הכא כיון שהיה יכול ליתן קודם שמת ולא נתן הוי כאלו העכבה הוא ממנה וכמו שהארכתי בספרי תורת גיטין ע"ש. ועסמ"ע ס"ק י"ח שהביא בשם הרשב"א דאם אמר שדה זו נתינה לך ע"מ שתתן לי בכל שנה ה' זהובים ומת שכל מה שנתחייב ליתן מהשנים שעברו בחיי האב ולא נתן להאב שנותן ליורשיו וכו' ודבריו תמוהים דהא כתב הרב בהג"ה דכשמת הנותן דנתבטל המתנה דלי ולא ליורשיו משמע וצ"ל דמיירי שזקף עליו האב במלוה אחר שנתרצה א"נ דמיירי שלא התנה בתורת תנאי שיהיה תלוי בזה קיום המקח רק שהתחייב עצמו המקבל נגד הנותן שיתן לו ג' זהו' לכל שנה ובזה אמרינן שלא היתה כוונתו בהחיוב רק כל ימי חייו וכן בנ"י משמע כן שהביא זה על הא דע"מ שהמעשר ראשון שלי ושם אין קיום המקח תלוי בהתנאי:
לתת לו דמי החפץ עיין בתשובת ת"ה סי' שי"א דא"י ליתן לו דמי החפץ רק כשהחפץ אינו בעין שנגנב אבל כשהחפץ בעין ודאי דחייב להחזיר גוף החפץ דהא על החפץ התנה ולא על הדמים רק בשנים שהחליפו על כל אשר להם פסק דיכול ליתן מותר הדמים שיש לאחד על חבירו וא"צ ליתן גוף החפצים משום דשם רואין דעיקר הכוונה הי' רק להרויח ולא על גוף החפצים והעתיק הרב בהגה"ה לשונו בסי' ר"ג סעיף יו"ד עם הטעם שכתב בת"ה עיין שם אלמא דבמקום דלא שייך הך טעמי מחויב ליתן החפץ דוקא מטעם שכתב הת"ה שם דודאי היתה כוונתו על גוף החפץ דאי על השיווי הי' לו להתנות על הסך לא על החפץ וכ"ה בגיטין בהדיא דע"כ לא אמר רשב"ג היכא דליתא בעינא היכא דאיתא מי אמר ועיין קצה"ח דדוקא כשמכרו או הקדישו שכבר הוציאו מרשותו דהוי כליתא בעינא יכול ליתן דמיו כמ"ש הרא"ש בקידושין דף י"ג ע"ש אבל אם נדר חפץ זה ליתן לצדקה צריך להחזיר להנותן גוף החפץ כיון דהצדקה לא קנה עדיין גוף החפץ הוי כאיתא בעינא דחייב להחזיר גוף החפץ ונכון ועיין עוד בתשובת הרא"ש סי' שמ"א דבמתנה ע"מ להחזיר בעינן שיחזיר מרצון אבל כשלא החזיר ברצון וכפו אותו בית דין להחזיר נתבטלה המתנה למפרע:
ומת בתוך הזמן אבל אם מת אחר הזמן שלא רצה להחזיר אז אם לא נשתמש בו נראה דחייב לשלם כיון דעבר על התנאי במזיד ונתבטל התנאי ע"י פשיעה דידיה נעשה גזלן או שואל למפרע וחייב אבל כשלא נשתמש בו כלל ודאי דלא הוי רק כש"ח ואינו חייב רק בפשיעה ואם המיתו בידים אפילו תוך הזמן והחזירו מת אפילו לא אמר לו חייב לשלם משנה למלך פ"ג מה' זכיה:
פטור מלשלם עסמ"ע ס"ק כ"א דאפילו בגניבה ואבידה פטור דאינו אלא ש"ח ולכאורה תימה דממ"נ אם חשבינן ליה כאלו קיבל שמירה דהיינו כיון דהתנאי נתבטל ונתבטלה המתנה וחשבינן ליה שומר למפרע. א"כ כששימש בהמתנה וכשנגנב או נאבד ונתבטל התנאי שא"י להחזיר וממילא נתבטל המתנה למפרע ומחוייב לשלם שכר שימוש כמ"ש המ"ל בפ"ג מה' זכיה דצריך לשלם הפירות שאכל ע"ש וממילא יש לו דין שוכר שהוא ש"ש. נהי דלא חשיב ליה שולח יד בפיקדון כיון דברשות נשתמש בו מ"מ מה"ת לא יהיה לו דין שוכר ואי נחשבינהו כאלו לא קיבל לשמירה כלל א"כ ש"ח ג"כ לא הוי ואפשר דמ"מ כיון שמחזיקו בביתו להנאתו הוי שומר עליו ומ"מ לא הוי שוכר עליו אף ששימש כי השימוש היה מתחלה מצד מתנה ואחר כך אף שמשלם בעד הנאה לא נעשה שוכר למפרע ואם נתן במתנה ע"מ להחזיר בכדי לקדש אשה ונגנב או נאבד מידה ודאי דחייב לשלם דמיהן לא מיבעיא אם שאל טבעת לקדש ודאי דחייב דאף דתלינן שנתכוון ליתן במתנה ע"מ להחזיר הן או דמיהן כמבואר באה"ע סימן ך"ח מ"מ כיון דהזכיר ל' שאלה מה"ת לא נאמר שהתנאי היא שבאם יחזיר הן או דמיהן יהיה מתנה ובאם לאו יהיה בתורת שאלה ואפילו באונסים נתחייב בכה"ג אלא אפילו לא הזכיר לשון שאלה רק מתנה על מנת להחזיר מ"מ חייב דהא ודאי אם פשע בשמירה אף שהודיע לנותן שיפשע בשמירה מ"מ מסתבר דחייב כיון שלא אמר לו והפטר י"ל דלהכי שתק לו כשא"ל שיפשע כי מה איכפת ליה כיון שכבר התנה עמו שבאם יחזיר דמיהן יהיה מתנה ובאם לאו יש לו דין ש"ח ונתחייב בדין שומרין וכיון שבידו לקיים התנאי שיהיה במתנה אין לו להנותן למחות בו וכיון שנתנו לאשה במתנה גמורה שתתקדש בו אין לך פשיעה גדולה מזו דהא אפילו לרבא דס"ל בב"מ דף י' דשומר שמסר לשומר פטור ולא מיחשב פשיעה אמרינן התם הטעם משום שמסרה לבן דעת והיינו דוקא כשמסרו לשומר שהתחייב בשמירה אבל הכא שנתנו במתנה גמורה להאשה ואין עליה חיוב שמירה פושע גמור הוא שהרי אף אם יעבור הבעל על תנאי ויתבטלו הקידושין מ"מ אין על האשה דין חיוב שומרין שלא בתורת שמירה קיבלה רק בתורת מתנה וכיון שכן אין לך פשיעה גדולה מזו וכיון שהתנה שאם לא יחזיר לא יהיה מתנה ויתחייב בדין שומרין חייב למפרע על הפשיעה ודמי למי שאמר לחבירו אני צריך דבר זה לשורפו או לקורעו וא"ל הנני נותן לך זה במתנה על איזה תנאי דנראה ודאי דאם שורפה ואחר כך עבר על התנאי דנתבטלה המתנה וחייב מטעם מזיק רק שאינו צריך לשלם הדמים שהיה שוה בשעת המתנה רק הדמים שהיה שוה בשעת היזק ה"נ משלם הדמים שהיה שוה בשעת היזק כיון שפשע בו ואחר כך עבר על התנאי אמנם הב"ש בסי' כ"ח ב' דאף אם אין מחזיר דמיהן מקודשת בספק משום תי' הא' של הרא"ש די"ל דמתכוין למתנה גמורה. אמנם תמוה לי דהרא"ש לא כ' זה בדוקא שהיה נתכוין למתנה גמורה רק שכוונתו לומר דהקידושין ודאי שאינן מתבטלין אפילו אם נאמר דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני בקידושין מ"מ כיון ששאלו לקדש בו אשה ואם א"א לקדש במתנה ע"מ להחזיר ע"כ היתה כוונתו למתנה גמורה אבל לפי האמת דקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר דמיהן מהני לקדש בו אשה ודאי דלא תלינן בכוונתו יותר ממה שיהיה ראוי לקדש בו וכיון דבמתנה ע"מ להחזיר ראוי לקדש בו מה"ת יתן לו יותר ממה שצריך:
בד"א כשהיה תנאי זה כדין תנאים בקצה"ח כ' דאם התנאי לא נעשה כדיני תנאי כגון דלא כפלי' דמ"מ חייב לשלם להתנאי דדמי להא דיבמות ק"ו בתנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח שכתב הרא"ש והרשב"א דחייב לשלם מכח שכירות ולפענ"ד נראה דהא ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן אלא ודאי דכל שלא נעשה כדיני תנאי חשבינן אותו לפטומי מילי בעלמא והארכתי בזה בספרי תורת גיטין סי' קמ"ג ס"ק א' ע' שם:
כחומר כל תנאים אמרתי לכתוב כאן קצת כללים בדיני תנאי בדין האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר בל' על תנאי כ' הב"י בסי' ר"ז סעיף י"ד דלאו כאומר מעכשיו דמי ועמ"ש בספרי ת"ג דלפי עניות דעתי ג' דכל תנאי כשלא אמר אם דהוי מעכשיו ובענין אי צריך תנאי כפול באומר מעכשיו ע' באה"ע וכן אי צריך תנאי כפול בממון ע' באה"ע ובב"ש שם ובב"ח ושאר אחרונים כתבו דהמנהג דבקרקע צריך תנאי כפול משא"כ במטלטלין ע"ש ולענין אי ביטול התנאי או מחיל או נתקיים המתנה למפרע ע' בב"ש באה"ע בסי' ל"ה ובר"ן פ' המדיר בכתובות דפליגי בזה הרשב"א והר"ן דהרשב"א סובר דדוקא בתנאי שלממון מהני ביטול דה"ל כאומר הריני כאילו התקבלתי משא"כ בשאר תנאים אי בתנאי בשב ואל תעשה והר"ן סובר דאין לחלק דאפילו בתנאי דמומין ונדרים ושאר תנאים ואפילו בשב ואל תעשה מהני ביטול דה"ל כאילו אמר בשעת התנאי אם אהיה מקפיד ומש"ה בשאינו מקפיד כשנתוודע לו הוי קידושין למפרע והר"ן הקשה ע"ז ממשנה דע"מ שאני כהן ונמצא לוי דאף ע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ובס' מחנה אפרים ה' זכי' דין י"ד כ' לתרץ דבשלמא במומין איכא ממון דקפדי ולא קפדי הרי הוא תלוי עד שידע ויקפיד משא"כ כשאמר ע"מ שאני כהן דליכא למימר הכי כל שהקפידה בשעת קידושין והתנ' ונמצא שקר הקידושין בטלין ע"ש לכאורה הוא תמוה באמת ודקארי לה מאי קארי לה הר"ן ע"ז אמנם אחר העיון יפה הקשה הר"ן דא"כ דמומין ונדרים ידועין שפי' אותן והתנה עליהן א"א לבטל התנאי ובש"ס סתמא נקט לכך הוצרך הר"ן לתי' שלו דהיינו כיון שאמר בלבו היתה ולא היתה מקפדת ואפילו הכי התנה עליהם הוי דברים שבלב ואזלינן בתר דיבורא ואי הקפיד כששמע ואח"כ מחל אי היה בדברים שאינן של ממון ונתבטל המעשה לא מהני מחילה לאחר שהקפיד אבל בדברים של ממון הוי בקיום התנאי כ"כ הב"ש שם ובקצות החושן סי' רמ"ג ס"ק ב' כ' דאין דבריו מוכרחין דגם בממון כל שהקפיד והיה יכול לחזור בו מש"ה אף שהמוחל אח"כ אף השני חוזר ומדמה זה לאונאה דסימן רכ"ז ע"ש ואפשר לומר דהב"ש מיירי שהקפיד בתוך הזמן של קיום התנאי כגון שאומר על מנת מעכשיו שתתן זוז אחר שלשים ובתוך שלשים אמר שא"ר לקיים התנאי ואמר הנותן שא"ר במתנה כשלא יתן וכיון שעדיין לא היה יכול המקבל לקיים תנאו כשיגיע הזמן בע"כ של הנותן משום הכי מהני גם כן מחילת הנותן בשהגיע הזמן שיחול המתנה למפרע אבל בתנאי דלשעבר אף שהוא של ממון ודאי כשיתוודע לו ואמר שא"ר נתבטלו דקידושין ושוב לא מהני מחילתו אחר כך ועיין משנה למלך פרק ו' מהלכות אישות ובפרק ב' מה' זכיה דבתנאי דלשעבר אין צריכין לפרט תנאי והקשה ע"ז מהא דקידושין דמקשה מסוטה דהוא תנאי דלשעבר ועיין בספרי תורת גיטין דלר"מ לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו אפילו בתנאי דלשעבר רק שאר דיני תנאי לא בעינן בתנאי דלשעבר: