נתיבות המשפט/ביאורים/לד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
עבר עבירה שא"ב מלקות פסול מדרבנן. ואין בכלל זה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא אין בו מלקות הוא משום חומר איסורו וגם אין בכלל זה לאו הניתק לעשה דהא איכא מלקות בביטלו ולא ביטלו. וגם אין בכלל זה עביר' שיש בו חימוד ממון דבזה נפסל אף שא"ב מלקות דפסול מטעם רשע דחמס ע"ש. ושם ליכא מלקות אפילו בביטלו כמבואר במכות דממונא משלם ולא לקי וכ"כ המהרי"ק שורש קכ"ו. וכן מוכח בסי' זה בכמה דוכתי וכ"כ בתומים בהדיא אבל בלאו שא"א לו לעבור כ"א בהתראת ספק לא נפסל כיון דלא משכחת ביה מלקות כמבואר בב"י בא"ע סי' מ"ב ע"ש ואם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי:
אינו נאמן לומר שוגג. (") עש"ך ס"ק ז' שכתב דזה קאי לסברא הראשונ'. ולכאור' אין הבנה לדברים הללו ונרא' לפרש דבריו דהנה יש לעיין בהא דנקט הרב בהג"ה דינו בעבר על השבוע' ולא נקט סתם בכל העבירות מי שבאו עדים שעבר עביר' אינו נאמן לומר שוגג. ועכצ"ל דבשאר עבירות הדבר פשוט דאינו נאמן לומר שוגג דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור דבאיסור בדיל מיני' מחויב ליזהר משא"כ בשבוע' שנשבע על דבר היתר דלא בדיל מיניה ה"א דנאמן לומר שוגג קמ'ל דא"נ. ולזה מוכח הש"ך דמיירי בשביעה דלהבא דבשעת עביר' עסוק בדבר שהוחזק להיתר משא"כ בשבוע' דלשעבר דבשעת שבוע' ודאי דחייב ליזהר אם אינו עובר על השבוע' וכשאר איסורין דמי. והא דנקט טענת אונס דוקא בשבוע' ולא בשאר עבירות דבשאר עבירות צריך דוקא אונס נפשות משא"כ לענין שבוע' דסגי אפילו בשאר אונסין כמבואר בי"ד סי' רל"ב דארבעה נדרים התירו חכמים נדרי אונסין ואפילו באונסין דשכיחי ולא שכיח כמבואר בי"ד בש"ך סי' רל"ב ולזה צריך לאשמעינן דלא מהני טענת אונס:
או אונס עש"ך סק"ח עד דהתם טען אנוס הייתי על השבוע' כו' הכוונ' דהתם מיירי דעדים היו בשעה שעבר על השבוע' והוא טוען שהי' אנוס בשבוע' והי' רשאי לעבור משום הכי אינו נאמן כיון שהי' עדים בשעת שבוע' ולא ראו האונס ועוד דהי' לו להתנצל ולומר בפני העדים שהי' אנוס בשבוע' מה שאין כן כאן דמיירי אפילו בסתם דמשמע אפילו בכגון שנשבע לפורעו לזמן פלוני והעדים היו עם המלו' ולא זזה ידם ויודעין שלא פרעו ולא ראו את הלוה ואפשר שהי' הלוה אנוס ואפ"ה אינו נאמן. ועל זה תמה הש"ך. ומה שתמה הש"ך על הרש"ל במה שפסק דיכול לטעון שכחתי מהא שכתב הרשב"א דא"י לטעון שכחתי וכן ממה שכתב הבעה"ת ומשוה פלוגתא בין הרשב"א להר"ן דלהר"ן היכא שאינו קרוב יכול לטעון שכחתי ולהרשב"א ובעה"ת לעולם אין לטעון שכחתי. ולפענ"ד נראה דבגוונא דנקט בעה"ת דמיירי שנישבע היפך האמת כגון שלוה ונשבע שלא לוה לכ"ע אינו יכול לטעון שכחתי דרמי' עליו למידק שלא ליישבע לשקר משא"כ בשבועת העדות ששבועתו הוא שאין יודע בעדות ואם שכח ונשבע שא"י שבועתו הואי באמת ולא רמיא עליו למידק כלל כיון שעכשיו שוכח הוא יכול לישבע באמת שא"י ולמה לו למידק אבל אם מעיד להיפך כגון שלוה ומעיד ונשבע שלא לוה דאך לשקר נשבע א"י לטעון שכחתי וכמו שבלו' גופי' כשנשבע שלא לוה נפסל אבל שבועה שא"י אנו פוסקין לכתחלה לישבע ואף באין עדים שלוה לא נפסל. וגם הרשב"א והר"ן נראה דלא פליגי באם היה העדות בזמן רחוק דודאי יכול לטעון שכחתי ובאמת נשבעתי שא"י רק דהרשב"א רצה לדמות מה שאנו פוסלין אותו לעדות למלקות כמו במלקות בעינן התראה תכ"ד. ואי לאו מצי למימר אישתלי כמבואר בכתובות דאמר ניתר' בהו מעיקר' אמר אישתלין נתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ובשעת מעשה היינו תכ"ד דהא כל התרא' צריך שיהא תוך כדי דיבור של העבירה ומשמע דמעיקר' היינו קודם כ"ד מצו למימר אישתלין ומדמה הרשב"א פסול לעדות למלקות דכל שאינו תכ"ד לא נפסל וסיים בצ"ע הרשב"א שהביא הר"ן. והרשב"א בתשובה והר"ן בפרק כל הנשבעין פסקו דכל שהוא בזמן קרוב א"י לו' שכחתי ואינו דומה להתראה של מלקות דמצי למימר אישתלין אחר כ"ד. ודברי הר"ן תמוהין לי שפי' הא דאמרו בכתובות בשעת מעשה היינו בזמן קרוב. וקשה הא כל התראה בעינן שיהיה הכ"ד של עבירה דוקא. ובענין מה שהקש' התומים בהא שכ' הרשב"א דמי שנשבע לפרוע דאין מסדרין לו ומחויב למכור חלוק ומכנסיים ויתפלש באפר וא"כ אנו רואין שהגיע הזמן וכל מטלטלין ובגדים עליו ואיך שייך שהוא אנוס וכו' ע"ש. נ"ל דל"ק דאם נשבע כשהי' עשיר והעני מחמת אונס ודאי דפטור משבועתו דאונסא דלא אסיק אדעתי' הוא שיעני ויצטרך למכור החלוק ומכנסיים דנדרים מממון ילפינן כמבואר בש"ך בי"ד סי' רל"ב סכ"ג ובממון כה"ג הוי אונס וכ"ה בהדיא בי"ד שם סעיף ט"ז. ודוקא שלא נשתנה מבראשונה ע"י אונס דשכיח ולא שכיח מחויב להתפלש באפר כיון דלא אתני אבל בהעני מחמת אונס דלא אסיק אדעתיה ודאי דפטור משבועתו זאת ואינו חייב להתפלש באפר וא"כ ה"נ י"ל דהי' אנוס בכה"ג ושמא עשיר הי' בשעת שבועה והעני דאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו כן נראה לי ברור
נבילה או טריפה. ע' סמ"ע ס"ק ט"ז עד לא עבר אלא אלאו דלפני עור וכו'. צ"ע נהי דעבירה דלית ביה מלקות הוא מ"מ נפסל מדרבנן כמבואר בסי' ע"ב:
החולק עם הגנב ובתומים תמה כיון דמחזיק ממון חבירו בידו לא גרע מכופר בפקדון דפסול לעדות והוי רשע דחמס. ובקצה"ח תי' כיון דגונב אחר גנב אינו משלם כפל ולכך אפילו לדידן דקיי"ל דאם גזל ולא נתייאשו יבא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג דוקא באכלו ומטעם מזיק אבל גזלן לא הוי כיון דאינו ברשותו דמרי' לא הוי גזלן דבעליו. תדע דהא בגזל והוקרו ותברה משלם כשעת היוקר ואם איתבר ממילא אינו משלם רק כשעת הגזילה אע"ג דאגבי' בשעת היוקר אלא ודאי דאחר שיצא מרשות בעלים לא הוי גזלן עכ"ל בקיצור: והנה אע"ג דנודה לדבריו בהגבהת שני לא נעשה שני גזלן מ"מ אם הב' עשה שינוי ודאי דהוי גזלן כיון שע"י שינוי הוציא מרשות בעליו והוי גזילה חדשה כמ"ש רש"י ב"ק דף ס"ח בד"ה תברא וההיא שעתא דמרא הוא ע"ש. ועוד ראיה לזה מתמור' דף ד' גבי הא דאמר רבא מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וקאמר התם בשינוי קונה פליגי. ונראה דשם לא מיירי בשינוי דלא הדר דהא קיי"ל הא דרבא וקי"ל שינוי נמי קונה בשינוי דלא הדר אלא ודאי דמיירי בשינוי דהדר וה"ה בשינוי דאינו חוזר אפילו ממילא קונה רק לר"א כתבו תוס' ב"ק דס"ח ד"ה טביח' דשינוי אינו קונה רק בשינוי בידים אבל אנן קיי"ל דקונה אפילו ממילא. ולפ"ז י"ל דבשינוי החוזר דלמאן דס"ל דלא קנה וקיי"ל כוותיה אפי' בשינוי בידים כמבואר בח"מ סי' שס"א. ולפ"ז י"ל דאביי ס"ל דשינוי קונה דאינו קונה רק בשינוי ידים כמו דס"ל לר"א אפילו בשינוי דלא הדר דמה"ת נשוי פלוגתא רחוקה ולומר דקנה אפילו בשינוי ממיל'. ולפ"ז לרבא דס"ל דאי עביד לא מהני אפילו בידים לא קנה ולכך אנן דקי"ל כרבא דאי עביד לא מהני ולכך בשינוי החוזר אפי' בשינוי בידים נמי לא קנה ומטעם כל מילת' דאמר רחמנא לא תעביד והיינו שעובר בשעה דמשנה ג"כ על לאו דלא תגזול דהוי מילה מחדש כמ"ש רש"י הנ"ל דא"ל דהא דאמר בש"ס הטעם בשינוי דהוא משום דאמר רחמנא לא תעביד על גוף המילה אמרינן ומשום דהוי כאלו לא גזלה והוי כאילו נשתנה בבית הנגזל א"כ קשה אף שינוי דאינו חוזרות נמי לא יקנה וכן שאר קנינים למה יקנה כגון יאוש ושינוי השם או יאוש ושינוי החוזר אע"כ דקנין של המילה כיון שהוא רק לחייב הגזלן ובע"כ רחמנא הקנה ליה ואפילו אינו מכוין ואינו רוצה לקנות לא שייך לומר דלא מהני דהא בע"כ אקני רחמנ' ול"ש דלא מהני וקושית הגמרא הוא משינוי החוזר דלא קנה רק כשעשה בידים ולזה קאמר הש"ס דלא מהני משום דאמר רחמנא ל"ת אבל בשינוי דאינו חוזר מודה רבא דקונה דל"ש לומר מילתא דאמר רחמנא ל"ת כיון דממילא נמי קונה כמ"ש התוס' בתמורה דף ד' בד"ה רבא אמר גבי הצורם אוזן בכור ע"ש ול"ק הילכתא אהילכתא ועוד נראה דאם הב' גזלה ע"מ להשתמש בו דנעשה שואל שלא מדעת והוי גזלן של בעלים דדוקא כשלא שימש רק דעיכבו בידו דלא הוסיף על גזילה של ראשון ושייך לומר דלא הוי גזלן של בעלים דאינו נעשה קנין במה דעיכבו בידו אבל אם שימש דהוסיף על הנזילה של ראשון ודאי דהוי גזלן. וראיה לזה מדברי התוס' כתובות דף ל' בד"ה אי דלא מצי לאהדורי דכתבו דכשתחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדר' קנה מיד להתחייב באונסין ע"ש. ולכאורה מוכח מדברי תוס' דהב' נעשה גזלן בקנין גזילה. אך דאפשר לומר מחמת שמחזיק בפיו ונהנה ממנו הוי כמשתמש עכ"פ מוכח דאם שימש נעשה גזלן מחדש וקונה אפילו להתחייב באונסין. ומכל מקום נראה עיקר כהתומים דדוקא אם החזיר או שהודה ורוצה להחזיר כשר לעדות אבל כשכבר פסול לעדות כיון דעושה משום חימוד ממון ובחימוד ממון אפילו באין בו מלקות פסול לעדות: ובתומים תמה דהא הוי כמו כופר בפקדון דפסול לעדות דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רמ"ג ורמ"ג ובס' קצה"ח תירץ דהא דבא אחר ואכלו דחייב מטעם מזיק הוא ולפענ"ד נראה דאפי' לא אכלו רק עשה בו שינוי שקנא' ע"י הגזילה חייב מטעם גזלן ולא מטעם מזיק דמעיקרא בגזילה הראשונ' כשגזל' הגזלן הראשון עדיין הגזילה של נגזל הוא ולא יצא רק מרשותו של נגזל דהא גזל ולא נתייאשו שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואח"כ כשעשה שינוי הרי עשה גזילה חדשה שהוציאו משל הבעלים לגמרי שמעיקרא היה עדיין של הבעלים רק שאינו ברשותו נקרא אבל שלו נקר' וכשעשה שינוי מעשה ג"כ אינו שלו ואין לך גזלן יותר מזה ולזה אם עשה שינוי והוקר אח"כ ואכלו חייב לשלם כשעת שינוי דהא קנאו בשעת שינוי כמבואר בב"מ דף מ"ג וכן אפילו אם אמר עשה שינוי אף שנקנ' להגזלן מ"מ הוי כאכלו דמה לי אכלו או הקנהו לאחו וראי' לזה דבתמור' דף ד' גבי כל מילתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד להו לא מהני וקאמר דבשינוי קונ' פליגי אלמא דבשע' שמשנ' הגזילה עובר על לא תגזול וכן אם בא אחר ושיב' ונאנס אח"כ ג"כ חייב על האונס שאחר השינוי דכבר מיקלי קלי' בשעה ששינהו שנעשה ע"י זה קנין בידו ושוב אינו של בעלי' ולזה אם חלק עם הגנב ושינהו או אכלו ודאי דפסול שעבר על לאו דלא תגזול כדמוכח בתמור' שם וכן אם נשתמש בו הוי שואל שלא מדעת דהוי גזלן דהא הוי עדיין של הבעלים וכשמשתמש בשל בעלים שלא מדעת דמי אבל אם לא נשתמש בה אף שנתכוין לזכות בו לעצמו מ"מ כיון דלא הוסיף גזילה בהקנין ההגבה' שעשה לשם גזילה על הגזילה הראשונה דתיכף בגזילה הראשונה נקר' של בעלים ואינו ברשותו של בעלים וגם בגזילה השני כך הוא ולא הוסיף מידי לא עבר אלא תגזול דהגזיל' קנין בעי כדמוכח בש"ס ובהגבהה זו שעש' החולק לא נעש' שום קנין נוסף על הגבהה שעש' הגזלן הראשון. ובכה"ג מיירי בש"ע דנקט החולק עם הגנב. ואף דמ"מ עבר דהא מחוייב להשיב אבידה לבעלי' כמבואר סי' שנ"ט מ"מ אינו אלא כעובר על מ"ע דלא נפסל כמ"ש בסק"א ע"ש:
שאפשר שכתבוהו ואחרנוהו. עש"ך סקי"ב שפסק כדעת הרז"ה דבעדות שבשטר לא מהני הזמה לענוש הגוף או ממון אבל מ"מ העדים נפסלין והשטר בטל (ויש ט"ס בש"ך וכצ"ל דבשטר לא מחייבינן לעדים זוממין רק לפסול הגוף ולא ממון וע' ב"ק וכו') וע' תומים שהוכיח כהרז"ה מהא דגיטין וקידושין לא בעינן זמן מדאורייתא משום דרישה וחקיר' אלמא דבשטר לא שייך הזמה כלל. והוכיח מדברי הרז"ה שפסק דהעדים יכולין להיות קרובים להדיינים דלא שייך בשטר הזמה אלמא דלא שייך שום הזמה בשטר ע"ש שהאריך. ולפמ"ש לעיל בסי' כ"ה בהא דפסק הרמב"ם דעדות שבשטר הוא מדרבנן והקשו גם כן מגיטין וכתבתי ליישב שם באורך וכאן אקצר דבגט עדי חתימה אין מעידין על גוף הגירושין דהא הן מוסרין הגט לבעל והבעל מוסרו לה שלא בפניהם רק העדות הוא שהבעל עשאן שלוחין לכתוב הגט ונכתב בשליחותו ועל המסירה אנן סהדי דמידי הבעל בא ליד' כמבואר בפוסקים ועל העדות שהבעל עשאן שלוחים לא בעינן הגדה בפני ב"ד כלל רק שנים בעינן ואפי' עדים מפי עדים כשר דהא אומר אמרו כשר וע"ש שהארכתי בבירור הדברים דכל שאינן מעידין על גמר הדבר של גירושין לא בעינן הגדה בב"ד כלל וכיון דמפי עדים כשר מפי כתבם ג"כ כשר דקרא דאם לא יגיד דמשמע בפה בב"ד כתיב וכיון דעדות זו לא בעי הגדה לפני ב"ד ע"כ לא בעי בעדות זה עדות שאתה יכול להזימה דהזמה אינו רק אחר גמר ב"ד ובדיעבד אם הוזמו ודאי נפסלין העדים אף שאין עושין בהן דין הזמה דהא באומר אמרו לא הגידו בפני ב"ד ואפילו הגידו בפני ב"ד לא הגידו עדיין על גמר הדבר של הגירושין מ"מ נפסלין דרחמנא חידש' בהזמה כשאומרין הזמה על גופן של עדים שיהיה האחרונים נאמנין וכאלו באו להעיד על גופן של עדים שהן גזלנין תדע דהא אפילו באיסורין אם הוזמו המזימין נאמנין וכיון שהמזימין נאמנין ממילא הראשונים שהתירו איסור בשקר נפסלין כמו טבח שהוציא טריפ' מת"י וזה טעם הש"ך שפסק דהעדים נפסלין ואין עושין בהן דין הזמה. דבשטר ממון ג"כ העדי חתימה אין מעידין רק שעשאן שלוחים דהא כותבין שטר ללוה ולנותן ובממון ג"כ אומר אמרו כשר לר"י כמבואר לקמן בסי' רמ"ד אלמא לעשותן שלוחים לא בעי הגדה בפני ב"ד ולזה לא בעי עדות שאי"ל. ואם הוזמו המזימין נאמנין והראשונים נפסלין. וכן אפי' מעידין בגמ"ד בשטר כגון למאן דלא ס"ל דמדרבנן עדיו בחותמיו זכין לו דאז אין חותמין רק כשראו המסירה ומעידין על גמר הדבר מ"מ אפשר דלא חייבי' רחמנ' ולענוש דין הזמ' רק במגידין בפה והעדים ודאי דנפסלין כשהוזמו דהמזימין תמיד נאמנים:
אם יש שם עדים וכו' עסמ"ע סק"ב והן דברים תמוהין דמה בכך שלא ראו הזמן והמקום בתוך השטר מ"מ כיון דמיירי ע"כ שיודעין בסי' מובהק השטר והרי הן עכשיו רואין השטר והזמן והמקום הכתוב בו ונראה לפרש דבריו דכונתו מחמת שלא ראו אז בהשטר הזמן והמקום הכתוב בו לא שמו על לבם המקום שראו שחתמו השטר ואין זוכרין המקום רק היום שחתמו דאם היו רואין בשטר המקום וכיון דבודאי לא היה במקום הכתוב בשטר דהא משמע במחבר שמעידין היום שחתמו והוא היום הכתוב בשטר דהא בסיפא כתב המחבר או עדים שראו השטר וכו' משמע דברישא כשראו שחתמו מיירי שהוא ביום הכתוב בשטר וכיון דבשטר כתוב בניסן ובירושלים ועידי הזמה מעידין שהיה בניסן בלוד ואם היו העדים שראו שחותמין רואין בתוך השטר שכתוב בירושלים ובאמת היה בלוד היה רואין תיכף שכותבין שקר והיו שמין על לב להעיד שהיו בלוד כשחתמו והיו הן ג"כ עדי הזמה מש"ה כ' הסמ"ע דמיירי שלא ראו אז בתוך השטר ולא שמו על לבם המקום שחתמו בו ואינן זוכרין להעיד באיזה מקום היה החתימ' רק באיזה יום ומש"ה לא הוי הן עדי הזמה כנ"ל בכונת הסמ"ע:
והם שיקרו. עיין במה שכתבתי רס"ל בזה:
וי"א דבאבק ריבית אינו נפסל אלא המלוה. ועיין בב"י דלדיעה זו אף בר"ק אינו נפסל המלוה רק מדרבנן דהא במשנ' לא חשיב רק פסולי דרבנן וחשוב המלוה והלוה כמבואר שם. וע"כ דמיירי בר"ק אלמא דאף המלוה פסול רק מדרבנן וכן סתם התומים בהדיא:
ונוטל שכר לילך ולראות וכו'. עיין ש"ך ס"ק י"ח שכתב ועיין באה"ע סי' ק"ל סק"א וכו'. ורומז דשם פסק דעידי בגט לא יטלו יותר משכר בטילה והרמ"א התיר שם מטעמים אחרים. ולפעד"נ ליישב דהנה הא דמותר ליקח שכר לילך ולראות ושיהיה עד נרא' דאינו פותר רק בנוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה דמיניה מיירי כל הסעיף וכמ"ש הגט פשוט באה"ע סי' ק"ך דבנוטל מצד א' אחר שראו המעשה שיעיד אפילו פי' שנותן לו השכר בין שיעיד לו לזכות בין לחוב מ"מ והא תלוי בפלוגתא שהביא המחבר בסי' ק"מ סעיף ט' דלמאן דפוסל התם משום ההנאה שמחזיר לו שלא יפסיד מכ"ש שפסול מטעם דמיחשיב נוגע שמקבל שכר מחדש ואין צריך לטעם קנס וגם כל שהוא פסול מטעם נוגע אפילו החזיר השכר אחר שהעיד פסול כמבואר בסי' ל"ג סעיף י"ב בהג"ה משא"כ כשאינו פסול רק מטעם קנס מהני כשהחזיר השכר אפילו לא העיד מחדש כמבואר כאן. ועוד נראה דאפילו למאן דמכשיר בסי' ק"מ פוסל הכא מטעם נוגע דשם מחויב המשכיר להחזיר אף אם לא יעידו וכמ"ש בתומים סי' קכ"א סקי"א ע"ש משא"כ הכא. ומה שהקש' הכ"פ דהא מ"מ הוי נוגע דאימא א"י להעיד כלל וכשיאמר שא"י יצטרך להחזיר השכר ומוכרח להעיד פטור או חוב לאחד כפי שנראה בעינו נראה דלא קשה כיון ששני הבע"ד מודים שהעד היה אצל המעש' לא חיישינן בשכחה בזמן קרוב שאינו ראוי לשכחה כמ"ש הש"ך בס"ק ח' ע"ש וא"כ בסופו כשנוטל שכר לילך ולראות להיות עד הוי נוגע כשמעיד אחר כך כשנוטל מצד אחר דהא נטל ממנו שכר ונהנה ממנו שיהיה עד. וכן כשנוטל מב' צדדים והוא אחר זמן רחוק פסול דכיון שנטל שכר שיהיה עד לבסוף ודאי דאם ישכח אח"כ העדות יצטרך להחזיר השכר דשכחה הוי כפושע ואפילו דמי לאונס גניבה שוכר חייב אפילו בדברים שאין דין שומרים נוהג מ"מ מפסיד שכירתו ולא משכחת לה שיהיה כשר להעיד אחר זמן רב רק כשקיבל שכר משניהם ולבסוף נותנים לו השכר במתנה אפילו אם שכח משא"כ בשקיבל מצד א' אף אם נותן לו במתנה השכר קודם שיעיד נפסל מטעם הנאה כמבואר בסי' קכ"א סעיף ט' ולזה בסי' ק"נ באה"ע הוכרח ליתן טעמים אחרים אפי' אם נותן להם שכר שיהיה ע"מ כשתרצה להנשא אחר שקורעין הגט כמנהג ובפרט להרמב"ם דס"ל דאפילו עידי חתימה צריכין שיהיו זוכרין הענין בשע' שמעידין והוו נוגעין מש"ה הוצרך ליתן טעמים אחרים שאין זה רק שכר טרחו ואשה ששולחת אחר גט והשליח אומר בפ"נ ובפ"נ אפילו נוטל שכר מרובה מתיר הג"פ שם כמו שמתירין הנשים הפסולין להביא גט כמבואר בספ"ב דגיטין משום שהכתב מוכיח אבל להעיד במיתת בעל באמת אסור כשנוטל שכר מרובה יותר מכדי טרחו ואף דמהריב"ל מסופק הוא מטעם דס"ל דנוגע אין פסול מטעם דנחשד לשקר אבל באמת קי"ל דנוגע הוי חשוד לשקר כמ"ש בסי' ל"ז ע"ש:
לסיבת יסורין ומיירי שהעידו אחרים אחר עדותן שהעידו כן מחמת אונס ומועיל עדותן להיות כדין תרי ותרי שלא להוציא ממון אבל הן עצמן אינן נאמנין כמבואר בסי' מ"ו ובתומי' הקשה בכאן ע"ש ולא ידענא מה קשיא ליה:
אלך ואמסור עסמ"ע ס"ק מ"ט אף דמבואר בסי' שפ"ח דאומר אילך ואמסור הוי מסור ע"ש. מ"מ הא כתב הש"ך שם בסקי"ד דדוקא כשניכר שיעשה כן מש"ה בעינן הכא שיהיה שונאו ושיאמר בפני רבים שניכר שיעשה כן:
מומר שחזר בו. עסמ"ע סקנ"ד ועש"ך ס"ק ק"א עד שודאי יעשה תשובה שלימה וכו'. ואף דבסי' ל"א מבואר דבעינן שיקבל עליו לאסור דברים המותרים עבירה דחימדד ממון שאני:
קודם שהכריזו. עש"ך סקכ"ג עד לא משכחת לה להאי דינא ועיין בתומים דהא משכחת לה שחתמו עצמם על שטר בי"ט שני או על שטר שיש בו רבית וכו' ע"ש. נראה מפירושו שפי' לאותה עדות דהיינו דבאותו עדות שמעיד עליו נעשה באותו הדבר פסול עליו כמו לדידי אוזיף ברבית דנעשה פסול באותו עדות שהעיד עליו בשעת מעשה וכן כשחתמו בשטר ביום שני אמנם אין טעם בדבר לחלק דהא גם בזה יש פסידא דלקוחות כגון בחתמו בשטר בי"ט שני. (") דהשטר כשר בסתם כמו בכתב זמנו בשבת ושמא ימכור השט"ח בחזקת כשר ואח"כ יבואו עדים שחתמו באמת בי"ט שני דנפסל ואיכא פסידא לכן פי' הש"ך דבאותו עדות שפוסל בו א"ע כגון לדידי אוזיף ברבית שפוסל א"ע בשעת הגדה לאותו עדות שמעיד בע"פ פסול בלא הכרזה דלאותו עדות ממש שפוסל א"ע ליכא שום חשד פסידא ובזה שפיר מקשה הש"ך. אמנם לפי מה שחילק הרשב"א בין אומר זניתי עם אשתך (") דלא פ"ד ובין אומר אשתך זינתה עמי דפלגינן דיבורו וכאלו אומר רק אשתך זינתה ולא עמי א"כ ה"נ משכחת לה כשאומר אני לויתי ממנו ברבית דלא פלגינן דיבורא להרשב"א וגם משכחת לה כשנטל שכר להעיד אך דשם בלא"ה לא בעי הכרזה כמ"ש בסעיף י"ח:
מוקמינן גברא אחזקתו. בס' קצה"ח תמה דמ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר דהטהרות טמאין למפרע מטעם דאיכא תרתי לריעותא דהעמיד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ איכא חזקת ממון והרי פסול לפניך וכו' ע"ש. ולפענ"ד דנראה דלא קשה דשאני התם בטהרות דשני החזקות חזקות המבררות הן ומצטרפין לברר שנחסר מקודם משא"כ חזקת ממון דלאו חזק' המבררות הוא רק שאין יכולין להוציא מיד המוחזק בלא ראיה מטעם סברא או מקרא כמבואר בב"ק ריש פרק שור שנגח. ועי' בקונטרס התפיסות שבס"ס קצה"ח שכת' ג"כ בהדיא כן. ולזה לא חזי אותן השני חזקות לאיצטרופי:
ראוהו קושר. עסמ"ע ס"ק נ"ו ומשמע מדבריו דאפי' באיסור דאורייתא שיש בו מלקות בעינן ג"כ שידע ג"כ שנפסל ע"י ע"ש. ולפענ"ד נראה דבזה ודאי פסול דהא רשע נקרא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ולא חילקה רחמנא ועוד דחשוד על עדות שקר ובמידי דאינו נפסל רק מדרבנן שייך חילוק זה דהם אמרו והם אמרו:
שהלוה לו ברבית. עש"ך סקכ"ח שתמה על הריב"ש (") דהא בשותפין סילוק דוקא בעינן וכו' (ויש ט"ס בריש דבריו ויצא ואמר הלוה לי ברבית נ"ל אפי' ותיבת ולא שקיל מידי ט"ס) ותמיה לי דבשותפין ודאי נוגע הוא דהא כל מה שיוציא מהשותף יצטרך לחלוק עמו ולהכי בעינן סילוק משא"כ הכא כיון שידוע לכל אדם דלגבי נפשיה לאו עד הוא ואין עדותו מועיל רק נגד חבירו לפוסלו לאו נוגע הוא:
שבא על אשתו. עסמ"ע סקס"ד עד זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורא וכו' והעיקר כהתומים דהרשב"א לא כתב שם רק בד"נ דא"י לפלוג דיבורי' ולומר שהיה לאנסו מטעם שכתב שם דאין קישוי אלא לדעת ואונס ע"י גוים א"א דהא ג"ע הוא ויהרג ואל יעבור. וגם בשוגג א"א לומר דהא ע"כ היה התראה ושוב לא היה שוגג משא"כ כשמעידין רק לפוסלו לעדות או לאוסרה על בעלה אמרינן אפי' באומר זניתי עם אשתך פלגינן דבורי' ואמרינן שבא עליה שוגג והיא מזידה כגון שלא ידע שהיא אשת איש. וכן להיפך כשאומר אשתי זינתה עם פלוני יכולין לומר שהיא שוגגת והי' סבורה שהיא בעלה והוא מזיד:
שרבע שורו. גם בכאן העיקר כהתומים דאפי' הראב"ד שהביא הרא"ש פ"ק דמכות דכיון דהוי קרוב לגבי שור נתבטל עדותו אף לגבי הרובע ע"ש מ"מ זה שייך בזמן הבית שהעדות הוא גם נגד השור לסוקלו משא"כ בזמן הזה דאין בו שום שייכות עדות על השור דא"צ סקילה וגם הוא מותר באכילה לא שייך לומר עדות שביטלה מקצתו דהא אין כאן שום עדות על השור: