נתיבות המשפט/ביאורים/כח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל מי שיודע עדות לחבירו וכו'. בב"ק דף נ"ו מבואר דע"א אינו עובר מדאורייתא רק מדרבנן. ונ"מ למי שנשבע שלא יעיד דבמקום שמחייבין מדאורייתא אין השבוע' חל דהוי נשבע לבטל המצוה אבל מדרבנן חייל וכ"כ בתומים ונרא' דבעדות מיוחדת ג"כ אין הא' עובר מדאורייתא כיון דא"י מעדות השני רק השני אחר שכבר הגיד הראשון עובר מדאורייתא. ונראה דדוקא בע"א דאין מחייב רק שבועה אינו חייב מדאורייתא להעיד אבל במקום שמחייב ממון כגון בהכשירו לקרוב כב' עדים נהי דאינו עובר באם לא יגיד מ"מ חייב מדאוריית' משום השבת אבידה לבעלים וכתב הר"ן דבהכשירו לקרובים לעדות שאינן עוברים באם לא יגיד דבירושלמי ממעט לה מדכתיב והוא עד את שכשר להעיד עדות תורה ע"ש. ואף דבשבועות אמרינן דעד מיתה כיון דנאמן מדרבנן חייב קרבן שבוע' יש לחלק דש"ה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משא"כ בהאמינו לקרוב הוי כמחייב עצמו מה שיאמר הקרוב:
וחייב בדיני שמים. עש"ך ס"ק ב' שהביא בשם הרש"ל דרק בקים ליה בדרבה מיניה מחני תפיס' ולא בשאר דברים. ובתומים הקש' מהא דסנהדרין ע"ב בהא דרבא איגנבי' ליה דכרי במחתרת ואהדרו ניהליה ולא קיבלה הואיל ונפיק מפומיה דרב והקשו בתו' דהא מ"מ חייב לצי"ש ותי' דחשבו דמחוייבים להחזיר וכו' ואי נימא דבקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיס' קשה נהי דבטעות החזירו מ"מ הא הוי כתפיסה ע"ש שדחק , ולפענ"ד אפשר לומר דנהי דאם תפס אין הב"ד מוציאין מידו מ"מ אסור לו לתפוס דהא הטעם דתפיסה מהני כתב הש"ך בסי' כ"ה סק"ב דהוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה וכיון דהב"ד אסורין לעשות דין להוציא מידו כמו כן הוא בעצמו אסור לעשות דין ומה שהקש' בס' קצה"ח בהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע' חטאות ואשם רמ"א אם היתה שבת והוציאו בפיו ע"כ והקש' כיון דקלב"מ פטור מקרן וחומש ופטור נמי מאשם כמבואר בפסחים כ"ט כו' וע"ש גם לדידי הוי קשה לי ואחר העיון לק"מ (") דהא בלא"ה קשה דהא בפסחים שם מוכח דכל היכא דהוא לאו בר דמים שהוא איסור הנא' אין בו חומש ואשם ונותר איסור הנאה הוא כמו חמץ ולאו בר דמים הוא אך החילוק הוא מבואר דש"ה בפסחים דהוא קדושת דמים ומעילה דקרן וחומש הוא משום גזילת הקדש כמ"ש התו' בכתובות דף ל' בד"ה זר שאכל תרומ' מש"ה בעינן שיהיה בר דמים משא"כ הכא מיירי בקדושת הגוף דמעילה דידה לא תליא בדמים כלל ולפ"ז גם קושיא זו לא קשה דהא התוס' בכתובות דף ל' שם כתבו דתרומה חייב אף בק"ל בד"מ דהתשלומין דידה משום כפרה הוא משא"כ בקרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה רק משום שישלם גזל הקדש ע"ש בתוס' וזה שייך בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף אפי' במקום דלאו בר דמים ודאי דלאו משום גזילת הקדש הוא רק משום כפרה כמו בתרומה. ומה שתירץ הוא דחייב לצי"ש חייב בקרן ובפסחים כ"ט מיירי בהזיד בחמץ דעבדינן ליה החומרא ואפי' בדיני שמים פטור וכו'. תלה נמי בוקי סריקי במהרש"ל דודאי אף מהרש"ל מודה דאפי' אי עבדינן ליה החומרא חייב לצי"ש דהא אתנן אסרה תור' אפי' בא על אמו במזיד והתראה וכן בב"מ אמרינן דחוסם פי פרה דלוקה ומשלם לצי"ש רק דלענין תפיסה כתב סברא זו:
להשביען. באורים הקשה לדעת הרמב"ם דס"ל דבשבועות העדות א"צ שיענה אמן וכו'. ולק"מ דכאן יכולין לומר בפי' אין אנו מקבלין עלינו בשבועה ואז ודאי פטורין משבועת העדות דדוקא שתיקה בעינן לדעת הרמב"ן:
אינו חייב לשלם עסמ"ע סקכ"א עד פעמים שמנדין עד שיתן והיינו כשיכולין לברר וכו'. תמיה לי דהא כשיכולין לברר ששקר העיד נחתינן לנכסי' כמ"ש הרמ"א דחייב לשלם. לכן נראה דהעיקר עם התומים דמיירי באופן שאף אם האמת כדבריו אפשר שאינו חייב להעכו"ם כגון שהוא טוען פרעתי והעד מעיד שלוה ובמקום שבדיניהם אינו נאמן לטעון פרעתי דאז מזיקו אף אם האמת כדבריו ובזה נראה שהדין עמו דמשמתין אותו עד דמסלק הזיקו דומיא דשליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזירו דסי' נ"ה. והנה אם רוצה להשביעו להעד וטוען עליו ששקר העיד והזיקו נראה דא"י להשביעו כמו שאינו יכול להשביע כל שני עדים או עד אחד במקום שמשלם על פיו כגון במשואיל"מ או בעד מיתה דכ"ז שלא נשבע נגד העד הרי הוא כשנים כדמוכח בהא דנסכא דר"א וה"נ יכול לומר אמת העדתי ולא היית יכול לישבע ואין לומר דישבע עכשיו דזה אינו דלא מצינו נשבע ונוטל. ועוד נראה כיון דאם היה העד מעיד בפני ב"ד של ישראל היה מחויב לישבע ש"ד להכחישו א"כ לא מיקרי מזיק ממון רק גורם לממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הש"ך סי' כ"ב ס"ק כ' אבל קא"פ שהעיד לפני עכו"ם והוציאו ממון על פיו ודאי דיכול להשביעו ואפשר דחייב לשלם כמ"ש בקצה"ח דהא ודאי אם ראובן תפס משל שמעון ונתן ללוי באמרו שהוא של לוי וא"א להחזירו שהלך לוי למדנ"הי חייב ראובן לשלם וא"נ לומר אמת הגדתי שהוא של לוי מטעם חזקה וה"נ כשהעיד לפני עכו"ם שחפץ שביד ראובן הוא של שמעון והזיקו א"ג לומר שכך הוא האמת להוציא מחזקה לכל מה שת"י אדם הוא שלו רק שבקצה"ח חולק דבעד שם עד עליו משא"כ בקא"פ. ולפעד"נ החילוק שכתבתי נכון דבעד כשר כיון שאפי' בד"י היה חייב שבועה ולא מיקרי מזיק ממון רק גורם לממון משא"כ בקא"פ. ואם תפס מהעד ויש לו מגו וטוען עליו ששקר העיד אם נתחייב לשלם ע"פ העד בד"י כגון שהיה משואיל"מ ודאי דא"י לתפוס דהא בכה"ג העד הוי כשנים והוי במגו במקום עדים אבל אם נתחייב ע"פ בדא"ה יכול לתפוס ונאמן במגו לטעון ששקר העיד ונשבע נגדו להכחישו כנ"ל:
שאין מוציאין. עסמ"ע סקכ"ה דאדם חשוב מותר וכו'. ונראה דהיינו דוקא במקום שאם באמת כדבריו לא יתחייב יותר מאלו היו דנין בדין תורה אבל במקום שיתחשב יותר כגון שיש בר אסמכתא דפטור בדין תורה ובדיניהם יתחייב ודאי דאסור להעיד ואם העיד חייב לשלם כדין מסור ומזיק:
ודלא כיש מכשירין וכו'. עסמ"ע סקמ"ב דהתוס' והרא"ש ס"ל דמותר לשלוח עדותו בכתב וכו'. ודע דאף לר"ת דכשר מפי כתבם מ"מ לא הוי בהגדה בב"ד עד שבא הכת' לב"ד ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לב"ד כמ"ש הרמ"א בתשו' סי' י"ב ע"ש. וא"כ אם מת או נשתתק או שכח עדותו קודם שבא הכתב לב"ד אף לר"ת פסול דדוקא שטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה אבל עדות בכתב לא הוי עדות עד שבא הכת' לב"ד ואין העדים עוברין בלאו דלא תענה עד שבא הכתב לב"ד ואף שבמסירת הכת' לב"ד לא עשו עדים שום מעשה דהא השליח הביא הכת' לב"ד מ"מ כיון דעשה מעשה מתחלה ולא חזר בו עד שבא הכתב לב"ד ונגמר המעשה שלו חייב דהא כל עד אפי' הגיד בפה יכול לחזור תכ"ד וכשלא חזר בו חייב. ולפ"ז נראה דאף במקום שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. יכול לשלוח כתבו לב"ד לדעת ר"ת וכן בת"ח אפילו לדידן כיון דקריאת הכתב בבית דין חשיב אז להגדה ושם הוא בפני בע"ד. ובאו"ת חולק ע"ז ול"נ כמ"ש מדסתמו הפוסקים ומה שהקש' כתומים דאינו דומה ראיית פניו דאינו מעיז לכתיבה שלא בפניו דמעיז. לק"מ דהא דבעינן בפני בע"ד לאו משום דלא מעיז הוא רק גזירת הכתו' דהא אפי' בשור הנסקל בעינן בפני השור. ועוד דהב"ד יכול לילך ולהיות שם בשעת כתיבה וגם כשהעד יודע שיקראו הכתב בב"ד בפניו אינו מעיז:
חותכין ד"מ בעדות שבשטר וכו'. עש"ך סקי"ד שהביא קושית הרמב"ן על הרמב"ם מהא דאמרי' בש"ס בגיטין וקידושין ושטרי קנין דמדאורייתא כמי שנחקרה וכו' ע"ש ויש ט"ס שם בש"ך בד"ה עוד כתב מהר"י ליאון וכצ"ל אלמא דמדאורייתא א"צ לקיים השטר כלל וכו'. ולפענ"ד נראה ליישב דשאני גיטין וקדושין ושטרי קנין משטרי ראיה. דבגיטין דף ס"ז בהא דאמר לשנים אמרו לפ' שיכתוב ולפ' ולפ' שיחתמו כתבו התוס' בד"ה אמרו לסופר וז"ל לא דמי לעד מפי עד דהנ"מ כששמעו מפי עדים שפ' לוה מפלוני מנה שלא נמסר עדות לאלו המעידים אבל כאן עיקר עדות לא נמסר אלא לאלו והראשוני' הן שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשות לה גט עכ"ל. ולכאורה תמוה דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב שאם יבואו ב' לשנים אחרים ויאמרו פלוני צוה שתכתבו שטר עליו או שתעידו בע"פ שלוה מפלוני מנה או שנתן במתנה שדה פלוני לפ' וייחד רק אתכם לעדים ואנו רק שלוחים לכם שתהיו אתם העדים בדבר שיהיו אותן הב' האחרים יכולין להעיד עליו או לכתוב שטר שפ' לוה מפ' מנה או שנתן שדה שלו לפ': והנה בדברי התו' הי' אפשר לומר דלא מהני אומר אמרו רק לענין הכתיבה וחתימה שיכתבו ויחתמו ועל הנתינה ישמעו מפי הבעל או שימסרו ליד הבעל שיתן לה ולענין הכתיבה והחתימה שפיר מהני דהא בשעת חתימה לא נגמר עדותן שהרי עדיין לא נתגרשה רק בשעת נתינה כשמוסר ליד' וכשרואין הגט בידה נעשין הע"ח ע"מ או אנן סהדי כמ"ש הר"ן פ' המגרש באריכות ע"ש ובשעת מסיר' כשמוסר הבעל או שלוחו שפיר נגמר עדותן דהא רק הא דבעינן אמר לב' אמרו וכו' הוא משום דבכו"ח בעינן שליחות ושמיע' מפי הבעל כמבואר בגיטין ע"ב ולענין זה מהני אומר אמרו ולא דמי לעד מפי עד וכו' כיון דהראשונים לא אמרו בפני ב"ד אין בעדותן ממש ולא מהימני ועיקר עדות של עדי החתימה של הגט מעידין שהבעל אמר כך כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל סק"ט וכיון דהראשונים לא מהימני שהבעל אמר כך א"כ עדותן של ע"ח שמעידין שהבעל אמר כך בשעת חתימ' הוא בשטר ובזה כתבו התו' שפיר דמהני ולא דמי לעד מפי עד. והטעם לזה דהא דל"מ עדות חוץ לב"ד הוא רק בדבר ערוה או בממון בגמר הדבר כגון לומר נתגרשה שבאין להוציא' מחזקת א"א אבל קודם גמ"ה כגון להעיד בהכשירה דגט או בהכשר האיש שראוי לגרש לא דמי לדבר שבעתה כמ"ש הרי"ף ביבמות גבי ואשתמודענ' דאחוה דמיתנ' הוא והרמב"ן גבי סימנין דנבדקות ע"פ נשים ע' בתשב"ץ סי' פ"ג כיון דבשעת הגדתן לא הגידו להתיר דבר שבערוה רק שאיש זה ראוי לגרש או לחלוץ וכיון דנאמן והחזיק נאמנותו אף שבא אח"כ לדבר שבערוה ולד"נ אין בכך כלום כמו שכ' הרמב"ם באיסור שהוחזק בעד א' דלוקין ע"י והאריכו הפוסקים הרבה בעניינים כאלה ולחלק בין העידי עדותן קודם שבא הדבר לידי דבר שבערו' ובין העידו אח"כ כמבואר בדבריהם אם כן הכא נמי שהראשונים לא באו להעיד רק שאלו השנים האחרים שלוחין הן ועומדין במקום הבעל לכתוב גט וראוין לגרש דמי לאשתמודענ' דאחוא דמיתנ' במעידין שראוין לגרש ולחלוץ ומ"מ בעינן בכאן שנים כיון דלאו גילוי מילתא גמור הוא ומ"מ לא דמי לדבר שבערוה כיון שאין מעידין בגמר הדבר ומהני עדותן חוץ לב"ד דדמי לאיסורין במקום דאיתחזק איסור' ואף דבעינן שנים מ"מ סגי כשמעידין חוץ לב"ד דדוקא בהוצאת ממון דכתיב אם לא יגיד בעינן ב"ד אבל באיסורין אף במקום דבעי' שנים מ"מ מהני עדות חוץ לב"ד וכ"כ הפ"י בגיטין דף כ"ט ע"ש וא"ש דברי התוס'. אמנם הרמב"ן בחידושיו דף כ"ט כ' בהדיא דבאומר אמרו אפי' ליתן נותנין ע"ש. רק דברי הרמב"ן שם צריכין ביאור שכ' שם וז"ל ואם תשאל היאך העדים חותמין מה שלא שמעו מפי הבעל אלא משום הגדת אחרים ה"ל עד מפי עד זו אינה שאלה דאין עד מפי עד אלא בבאין להעיד במה ששמעו מפי אחרים אבל אלו אינם מעידים כלום ואם תשאל על האשה הזאת אם היא מגורשת ואמרו לך שאינם יודעים ואם תבא היא להתיר עצמה בב"ד ע"פ אלו צריכין שתי כתי עדים הראשונים שהעידה בפנינו אמר וב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו אלא שהם יכולים לעשות ע"פ שאומרים להם הבעל אומר לכם לכתוב ולחתום או צוה לנו שנא' למי שנרצה ושלוחים בעלמא הן ועושין שליחות ע"פ שנים וכותבין וחותמין ואפי' ליתן נותנין דומה לשליח שנותן גט לשליח אחר ליתן לאשה בשליחות הבעל והוא א"י אם נתן הבעל גט לגירושין אלא כיון שהגט ביד הראשון והוא יכול ליתנו לאשה אף זה נותן במקומו וכן אלו העדים שלוחי השנים הראשונים ועושין שליחות במקומן ואינם מעידים כלום עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרין זה את זה דאם נאמר דצריכה היא ב' כיתי עדים כשתבוא להתיר עצמה היאך יכולין ליתן לה ניחוש דילמא תלך ותינש' בגט זה לבד דהא הב"ד לא ידעו מזה ויתירו אותה להנשא בגט זה לבד ועוד תמוה מ"ש דצריכ' להביא ב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו וכו' דלמה להו להביאם הא גט חתום ת"י ובגט א"צ קיום כשאין טוען מזוייף. וגם תמוה מש"כ ואם תשאלם יאמרו שאינם יודעים וכו' הא ודאי כיון שהן נתנו לה הגט ושמעו מפי הראשונים שהבעל צוה כן ודאי דיאמרו מגורשת זאת האשה דהא אדעתא דהכי נתנו לה שתהיה מגורשת. לכן נראה לפרש דברי הרמב"ן דכונתו לומר דעדי חתימ' של הגט' לא הוי עד מפי עד כיון דכל עיקרן של עדי חתימה לאו להעיד באין שנתגרשה זאת האשה דהא לעולם כשתשאל לעידי חתימה אם נתגרשה זאת האשה ישיבו שאינן יודעין דהא כותבין גט לאיש וכו' ולבעל הן מוסרין הגט והן אינן יודעין כלל אם נתגרשה מהבעל והן אינן מעידין רק שנכתב בציווי הבעל ונמסר לבעל או לשליח הבעל ועדות שנתגרשה האשה העדי חתימה לא מעידין כלל רק כשהבעל מוסר לידה הגט אנן סהדי שנתגרשה דכיון שנכתב בציווי הבעל ודאי בא ליד הבעל או ליד שלוחו וכשהוא בידה אנן סהדי שמיד הבעל או מיד שלוחו בא לידה ומביא עוד ראיה דעדי חתימה לאו עידי גירושין הן דהא אם תבא האשה להתיר עצמה להנשא ולא יהיה הגט בידה כגון שנאבד ממנה אז בודאי לא סגי במה שתבי' אותן הב' שיעידו ששמעו מב' שיכתבו ויתנו וכתבו וחתמו ונתנו לה רק צריכ' ב' כתי עדים והטעם לזה דהרמב"ן ס"ל בדעת הרא"ש הובא בב"ש באה"ע סי' קמ"א סקי"א וז"ל והחולקין הוא הרא"ש וס"ל דהשליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל להעיד על שליחותו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכין ב' עדים בעת שממנ' אותו וכן בעת המסירה וכו' נמצא בש"ק אין השלוחים נאמנים לו' שקיבלו הגט ונתגרשה כיון שהן שלוחין הן בעלים ולא עדים רק בשליח הולכ' א"צ להביא עדים , אמנם זה דוקא כשהגט בידו כמבואר בב"ש שם סקע"ו ע"ש והוא מטעם שכ' הרא"ש ריש גיטין או משאר טעמים שכתבו הפוסקים שם אבל כשאין הגט בידו דינו כמו שליח קבלה דלא הוי עד לדעת הרא"ש כיון שהוא בע"ד ואפי' יש לו מגו ל"מ דמגו ל"מ רק כשהגט בידו כמו שהארכתי בזה בחידושי לאה"ע שם. ושפיר כ' הרמב"ן דכשנאבד הגט מידה צריכה היא שני כתי עדים היינו שנים הראשונים לגמר שהשנים הן שלוחין כמו דבעי' בשני שלוחי קבל' להביא עדי אמירה שהן ש"ק כמו כן צריכין בשלוחי הולכ' כשאין הגט בידן שיבואו עדים להעיד שהן שלוחי הולכ' והן גופן לא הוי עדים כיון שהן שלוחים הן בעלים ולא הוי עדים כמו בש"ק והא דמועיל עדותן לומר אנו כתבנו וחתמנו ונתננו אף דהן שלוחים ובעלים אף דבש"ק צריך ג"כ עדים אחרים שמעידין על הקבל' הכא שאני כיון שיש עדים שהן שלוחין לכתוב ולחתום וליתן הרי הן כבעל ממש דאם לא גירשו כבר עדיין רשות בידן לגרש דהיינו לכתוב ולחתום וליתן וממילא נאמנים לומר שכבר גירשוה כמו בעל שאמר גרשתי דנאמן מטעם דבידו לגרש וה"נ כאן כיון שיש עדים שהן כבעל ובידן לגרש נאמנין לו' שכבר גירש' ואף דבבעל שאמר גרשתי חיישי' לה היינו משום דליכא קלא וכאן הא איכ' קלא שהרי באמת נתגרש' וכיון דחזינן דהני עדי חתימה לאו עדות הן ובעינן עדות אחרים שפיר כ' הרמב"ן דלא דמי לעד מפי עד דהא הני לאו עדות הן כלל תדע דהא צריכה להביא עדים אחרים כשצריכ' להתיר עצמה וע"כ לאו עידי גירושין הן ועיקר עדותן היא רק על שנכתב בשליחות הבעל ובזה מהני מה שהגידו הראשונים אפי' חוץ לב"ד כמש"ל וסיים הרמב"ן דאפי' ליתן נותנין וכו' דכמו שנאמנין בעדותן לומד חוץ לב"ד מי הוא שליח הכתיב' כמו כן נאמנים לומר מי הוא שליח הנתינ' ואם היו אומרים על איש אחר שהוא שליח הנתינה היו רשאין כותבי הגט למסור לידה דאף חוץ לב"ד נאמנין לומר שהאיש זה ראוי לגרש כמש"ל וממילא נאמנין ג"כ לומר שהכותבים בעצמם הם שלוחי הנתינה דמה לי אם אומרים על איש אחר שהוא שליח הנתינה או שאומרים על הכותב בעצמו שהוא ש"ג דהא דלא מהני עדות חוץ לב"ד רק כשאומרים בגמר הדבר דהיינו שמעידים שכבר נתגרש' האשה אבל לומר שהאיש זה ראוי לגרש מהני חוץ לב"ד כמש"ל ועל גוף הגירושין עדי חתימה אינן מעידין כלל רק אחר שנמסר לידה אנן סהדי כמש"ל מהר"ן ומש"ה נמי כ' המחבר לקמן סי' רמ"ד גבי שטר מתנה ויש מכשירין באומר אמרו לפ' ופ' שיכתבו ויחתמו ויתנהו לפ' ע"ש אלמא דאפי' על נתינה נאמנים הראשונים אף שמעידין חוץ לב"ד והוא ג"כ מטעם זה דהא דבעינן בממון הגדה בב"ד דוקא כשאומרים נגמר הדבר דהיינו כשאומרים כבר לוה פלוני מפלוני מנה או כבר נתן פ' לפלוני שדה שלו במתנ' דבכה"ג גם בגירושין לומר שכבר נתגרשה האשה בעינן ההגדה בב"ד אבל כשאומרים שהאיש זח הוא שליח וראוי להקנות מהני אפי' חוץ לב"ד כמו שמהני בגירושין כשאומרים שהאיש זה הוא שליח וראוי לגרש ודבר שבערוה דבר דבר ילפינן ובהאי דמהני בדבר שבערוה חוץ לב"ד מהני נמי בממון חוץ לב"ד וע"ח בשטר מתנה לאו עדים הן בגמר המתנ' רק אחר שנמסר השטר מתנה ליד המקבל אנן עדי המסירה אנן כמו בגט כמ"ש הר"ן פ' המגרש דבשטר מתנה דמי ממש לגט ובחנם תמה הפ"י בגיטין כ"ט ולפ"ז א"ש גם דברי הרמב"ם שבכאן דגיטין וקידושין בשטר קנין שאני כיון דעדי חתימה לאו אגמר הדבר מסהדי ועדותן אינו רק שמעידין שנכתב בציווי הבעל והן עשו שליחותו בעדות ובזה אפי' אומר אמרו קשר מטעמא דכתיבנ' ואפי' מאן דפוסל בפי' רמ"ד אומד אמרו הוא מטעם דמילי לא מימסרן לשליח אבל לא מטעם עד מפי עד וכיון דמפי עדים כשר ואפי' הראשונים אינן מעידין בפני ב"ד מחמת שאין מעידין בגמר הדבר וכמש"ל ה"ה מפי כתבם נמי כשר דבמקום דלא בעי הגדה בב"ד גם מפיהם לא בעינן וכשר מפי כתבם ולא קשה נמי קושית הפ"י בגיטין י"ב שהקשה הא עדי הגט הוי עדות שאי אתה יכול להזימ'. ולפמ"ש לק"מ כיון דעדות כזה לא בעינן שיהיה הגדה בפני ב"ד לא בעינן ג"כ שיהיה יכול להזימ' דעל מסירת הגט עדי חתימה לא מעידין כלל רק אנן סהדי כמ"ש הר"ן פ' המגרש דכיון שהוא בידה ודאי הבעל מסרו לה ובמקום דאנן סהדי ל"ש דהוא מפי כתבם דכיון שכבר איתחזיק לגט שנכתב בציווי הבעל ושנמסר ליד הבעל דלדבר זה כשר מפי כתבם ועכשיו אנו רואים אותו בידה אנן סהדי וכן לא שייך לומר בדבר שאנן סהדי עדות שאאי"ל דהא לעולם במקום דאנן סהדי לא ידעינן באיזה יום וכ"כ המרדכי בהדיא הביאו התומים וז"ל דשטר קידושין שמקדש' בשטר לא שייך מפי כתבם אבל אם נתקדש' בכסף וכתבו לה שטר לראי' לא מהני דהוי מפי כתבם והוא טעמא דכתיבנ' דבשטר ראיה בגמר הדבר מעידין וילפינן דבר דבר מממון ובעינן הגדה בב"ד ופסול ג"כ מפי כתבם וכמו כן בממון בשטר ראיה כשכתוב בשטר שמעידין שפלוני נתחייב כבר לפ' ע"י קנין או שכותבין שמכר פלוני לפ' שדה בכסף או שנתן בקנין מדאורייתא הוי מפי כתבם ופסול רק מדרבנן כשר לדעת הרמב"ם. והא דסומכין על זמן דגיטין לענין אם קידש' אחר הוא ג"כ מטעם זה דעדי חתימה אין מעידין כלל על שנגמר הדבר בזמן הזה דהא אם תשאל לעדים אימת נגמר הדבר ישיבו שאינן יודעין דהא מסרוהו לבעל והן אינן מעידין רק על שנכתב הגט ביום זה וכיון דלאו גמר דבר היא נאמנין בהגדתן חוץ לב"ד ומפי כתבם ועל המסירה שהיה ביום זה אנן הוא דמעידין כן משום חזקה דלא מקדים אינש פורענותא ומש"ה ביבמות ל"א לא אמר דהוי מפי כתבם רק כשמונח השטר ת"י העדים וחיישי' שמא ישכחו העדים כל הדבר מה שנמסר השטר ליד האשה רק שיראו בכתבם וידעו שמעולם לא מסרו שום שטר אחר זמן הכתיב' ויעידו מפי כתבם שבודאי הי' ביום זה והוי מפי כתבם כנ"ל לישב דעת הרמב"ם בס"ד:
שהגידו בראשונה ע"פ החרם בקצה"ח האריך ותוכן דבריו שמחלק בין נשבע שא"י לך עדות לבאו עדים שראו העדות לא נפסל לשבוע' דיכול להיות שבאמת א"י דהא מעשים בכל יום שהנתבע כשטוען א"י נשבע שא"י ולא נפסל לשבועה ולא אמרי' שמסתמא ידע אבל כשנשבע לא ידעתי לך עדות מעולם ובאו העדים שראו העדות וידע נפסל לשבוע' כיון שראינו שעבר והרשב"א הובא בב"י סי' ל"ד שכ' דנעשה חשוד בשבועת העדות וא"י לו' אישתלין מיירי בכה"ג שנשבע לא ידעתי מעולם והתוס' בשבועות דף ל"ז בד"ה הזיד בשבועת הפקדון שכתבו הא דלא בעי בשבועות העדות משום דא"א לידע לעולם הן מזידין שיכולין לומר שכחנו היינו משום דסתם שבועת העדות מיירי באין אנו יודעין ובכריתות בפ' אמרו לו מיירי באומר לא ידעתי דבז' אינו נאמן לומר שכחתי עכ"ל בקיצור ותמוהין דבריו דמ"ש לתרץ דברי תוס' דשבועות כיון דסתם שבועות העדות הוא שאומר א"י עדיין קשה דמ"מ הו"ל למיבעי הזיד בשבועת העדות בכה"ג דאמרו לא ידענו אך באמת א"א לומר כן דאף שנשבע לא ידעתי מ"מ כשא"י עכשיו אינו ראוי להגיד ואינו עובר על אם לא יגיד ולא על שבועת העדות דשבועת העדות באם לא יגיד תליא ושבועת לא ידעתי שבועת ביטוי הוא כמו לא אכלתי ואכל ואין זה בגדר שבועת העדות כלל וגם הרשב"א שכ' שבועת העדות ע"כ לא כוון ללא ידעתי דזה חשוד על שבועת ביטוי הוא ולא על שבועת העדות דאימר א"י מעכשיו. גם מ"ש לחלק בין נשבע שא"י עדות חוץ לב"ד דלא נעשה פסול דיכול להיות שא"י באמת כמו כל נשבעין שנשבע שא"י ולא נפסל אבל בב"ד דעבר עבירה לפנינו על אם לא יגיד לא תלינן בא"י ולכך לא נפסל לא ידענא מאי קאמר דהא חוץ לב"ד כשמשביעין שתבואו ותעידוני ג"כ עובר עבירה לפנינו כשאינו מגיד דהא מושבע מפי אחרים מחייבו להגיד כמו באם לא יגיד בב"ד וגם אין שום שכל סובל סברא זו לחלק בין עון דשבוע' לעון דאם לא יגיד וזה בודאי אמת הוא כשנשבע לא ידעתי דחשוד הוא דבשלמ' כשנשבע שא"י בהיתר משתבע דאינו מחויב לידע משא"כ כשנשבע לא ידעתי הוי ליה למרמי אנפשיה דאדם מועד לעולם דהא אפי' שוגג צריך כפר' מה"ט ולאונס לא חיישינן דאונס לא שכיח כשמתרין בו ובתומים בסי' ג"כ מחלק ג"כ קצת כעין זה ע"ש ומכ"ש כשמתיר עצמו למלקות דהא דמי ממש לנשבע לא אכלתי והעדים הותרו בו דלוקה וה"ה באומר לא ידעתי והעיקר בדברי רשב"א כמ"ש חתומים לחלק בין מלקות דיכול לומר שוגג הייתי דהא לכך בעינן התרא' לר"י בן יהודה דלא ניתן התראה רק לחלק בין שוגג למזיד משא"כ לענין לפוסלו לשבועה אינו נאמן לומר שוגג הייתי וזהו כוונת הרשב"א בלשונו שמוכיח זה דא"כ לא מצינו חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לומר אישתלי כמו שמצינו בהתראה בכתובות די"ל אשתלי אי נימא דגם לענין חשוד י"ל אישתלי כמו בהתראה לא מצינו חשוד בשבועת העדות אלא ודאי דאף דלענין מלקות נאמן לומר אישתלי מטעם דבעינן התראה תכ"ד ואחר כ"ד גז"ה הוא לענין מלקות ומיתה אבל לענין חשוד אזלי' בתר אומדנ' וכל שיש אומדנא דהוא רשע נפסל לשבועה ולכן בשבועת העדות כל שע"פ אומדנא זכור הוא כגון שנעשה בזמן קרוב פסלינן אותו ולכך בעובר על השבועה כגון בנשבע שלא אוכל ואכל אפי' נעשה בזמן רחוק מ"מ כיון דהוי ליה למירמי אנפשי' בשעת עשיי' איסור ולא רמי איכא אומדנא דרשע הוא ונפסל וכן כשהנתבע נשבע שא"י אם הפקידו אצלו ובאו עדים שאינו ראוי לשכוח כגון שבזמן קרוב הפקיד אצלו ודאי דנפסל לשבועה דלענין לפסלו לשבוע' אזלינן בתר אומדנא וכן לענין קרבן בכריתות דף י"ב דאינו נאמן במגו דשכחנו דלענין לחייבו קרבן אזלינן ג"כ בתר אומדנא גם מ"ש ליישב דברי הרמ"א בהגידו שלא בפני בע"ד בשבועה דחוזרין ומגידין כיון דליכא עדים רק הוא בעצמו אומר שבשקר העיד בראשונה תלינן בשוגג משא"כ כשיש עדים שעבר על השבוע' לא תלינן בשוגג כמו גבי ס' מלוה ישנ' דכשיש עדים שגזל לא תלינן במלוה ישנה לא נהירא כלל דלדבריו אם יעידו שני' בב"ד זה שראובן לוה מנה משמעון ובב"ד אחר העידו בהיפך ג"כ לא יופסלו דתלינן בשוגג והא ודאי ליתא לפענ"ד כיון דאנן סהדי שעבר עבירה הוי כהוחזק בגזלן ע"פ עדים דאין תולין באונס כמו באח ואחותו שהוחזקו עצמן ובאו עדים שבא עליה קודם דלא תלינן באונס והעיקר כהתי' התומים דמיירי שהחרם או השבועה היה שיעידו האמת ולכך לא נפסלו כשהעידו בשקר שלא בפני בע"ד דזה לא נחשב עדות רק כספור דברים בעלמא דלא עברו על השבועה:
ואם היה הנתבע חולה בתומים הקשה דהא מדברי הרא"ש משמע דהא בהא תליא דאם לא בעינן בחלה שלחו אף בנתבע מהני חלה דהא הרא"ש למד דבעינן בחלה התובע שלחו מהא דאין מקבלין כשנתבע חולה. ולפעד"נ דהנה דברי הרא"ש קשין דז"ל הרא"ש כגון שהיה הוא חולה התובע וכו' אבל אם היה הנתבע חולה וכו' למת נשמט לקבל העדות שלא כדין כדי שיגבה חובו מיד דאם באנו לחוש לעיכוב פרעונו וכו' וכן אם היה הוא חולה וכו' אין מקבלין עדות אא"כ שלחו דאז הוא פושע כו' מידי דהוי אחלה הנתבע וכו' ולכאורה משמע בריש דבריו הטעם דבחלה הנתבע אין מקבלין משום דאין בו חשש הפסד רק חשש עיכוב פרעון כמו שאין מקבלין ביתומים קטנים משום חשש עיכוב פרעון ולבסוף משמע דבנתבע חלה אין מקבלין משום דהנתבע לא פשע לכן נראה דלפי דברי הרא"ש דהא דבשלחו לו ולא בא אכולהו קאי אפי' אחלה הוא ומדוקדק הש"ס לומר דוקא חלה הוא דהיינו התובע אז מקבלין בדאיכא תרווייהו דהיינו שחלה התובע ואיכא חשש הפסד וגם ששלחו לו דאיכא פשיעות הנתבע. ולפ"ז משמע דבחלה הנתבע אף ששלחו אחריו ולא בא דאיכא פשיעת הנתבע ואח"כ חלה הנתבע דאיכא נמי חשש הפסד מ"מ אין מקבלין ובאמת סובר הרא"ש דעיכוב פרעון הוי ג"כ הפסד ומ"מ אין מקבלין כיון דעיקר קבלת העדות הוא משום היתומים ואין מקבלין עדות שלא כדין לחוב ליתומים כמ"ש הרא"ש וכיון העיקר החוב הוא ליתומים והיתומים לא פשעו פטור ולפ"ז למד שפיר דבחלה התובע ולא שלחו אין מקבלין מחלה הנתבע דאין מקבלין משום דהיתומים לא פשעו ולפ"ז א"ש גם דברי הרב בהג"ה דזה ס"ל כהרא"ש דחלה הוא דאמר בש"ס פירושו חלה התובע וסובר דשלחו לא קאי אחלה דבחלה א"צ לשלוח אחריו דממילא ע"כ צריכין לחלק הא דבחלה מקבלין משום חשש הפסד אף דליכא פשיעת הנתבע ובחלה הנתבע אין מקבלין וע"כ צ"ל דעיכוב פרעון לא חשיב הפסד ומ"ש בתומים דהרשב"א כ' הטעם, הא דאין מקבלין ביתומים קטנים משום דאין יתומים יכולין לחפש אחר זכותן ולא שייך זה בחלה הנתבע וכו' לא ידענא דכשחלה הנתבע ג"כ א"א לחפש אחר הזכות ובפרט העיקר הקבלת עדות הוא בשביל היתומים וגם טעם הנ"י שהביא שייך בחלה לפמ"ש:
המביא עדים לפטור. בתומים הביא בשם רשב"א דהמחזיק בקרקע ומביא עדים על חזקתו דמי למביא עדים לפטור ומכח זה תמה מלקמן סי' ק"מ הא שם מיירי בחזקת קרקע דהוי כמו לפטור ע"ש. ולק"מ דהרשב"א מיירי כשהוא מוחזק בקרקע עכשיו והוי כמו לפטור משא"כ בסי' ק"מ שהוא אינו מוחזק בקרקע כלל רק שהשוכר לפי שמעידין ששכרו מכחו נעשה מוחזק וכ"ז שאינן מעידין ששכרו הבית מכחו אינו מוחזק כלל ואין מקבלין העדות לעשות אותו למוחזק כנ"ל: