נצח ישראל/מג
מתוך: נצח ישראל (מהר"ל)/כול הספר (עריכה)
התבאר לך כי בזמן מלך המשיח יהיה העולם בשלימות, כמו שבארנו לך הרבה מאוד. וכל דבר שהוא בשלימות הוא בפועל, ואינו בכוח עוד. כי כאשר הדבר הוא עדיין בכוח - הוא חסר השלימות, ולפיכך כאשר יהיה העולם בשלימות, כמו שהוא לימות המשיח שיהיה העולם בשלימות, וזה נקרא שהעולם הוא בפועל השלימות, וזהו עניין מדריגת העולם, שיהיה לעתיד לימות המשיח.
ובפרק "חלק" (סנהדרין צד א):
- "'למרבה המשרה ולשלום אין קץ' (ישעיה ט, ו) וגו', אמר רבי תנחום: דרש רבי שמעון בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע התיבה פתוחה, וזה סתומה. בקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשית אותו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו, ולא אמר לפניך שירה, תעשה אותו משיח? מיד פתחה הארץ ואמרה, ריבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו, שנאמר (ישעיה כד, טז) 'מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק וגו'". אמר שר העולם לפני הקב"ה, עשה צביונו לצדיק זה. יצאת בת קול ואמרה 'רזי לי, רזי לי'. אמר נביא 'אוי לי, עד מתי?', יצאת בת קול ואמרה: 'עד בוגדים בגדו וכבגד בוגדים בגדו'. ואמר רבא, ואיתימא אמר רבי יצחק: עד דאתי שיבואו בזוזי בוזזים, ובזוזי דבזוזי ובוזזי הבוזזים". עד כאן.
דברים אלו קשים להבין. דבשביל שלא אמר שירה יחזקיה[1], לא יעשה אותו משיח? דמה ענין שירה למשיח? ועוד, דמה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו? דע, שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שבא עליו סנחר[י]ב (מלכים ב יח יז), שהיה מבלבל כל האומות, והביאם על יחזקיה למלחמה, כמו שלעתיד שיהיה גוג ומגוג מבלבל כל העובדי כוכבים ומזלות, ויביאם על המלך המשיח. ואין ענין משיח, רק שיהיה מבטל כח האומות, אחרי שהם יבואו עליו לבטל אותו. ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקיה משיח. וכאשר נעשה לו הנס, היה ראוי שיאמר יחזקיה שירה. כי הנס הוא מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימ[ו]ת העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי. והאדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות. והפך זה הוא האבל, שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה, הוא יושב ודומם, ולא יפתח את פיו. אבל כאשר הוא בשלימות, והוא בפ[ו]על הגמור, אז מוציא גם כן הדבר אל הפ[ו]על, ונותן שירה ושבח אל השם יתברך, שממנו ההשלמה.
ויחזקיה אף על גב שהיה צדיק, לא היה שלימ[ו]תו בפ[ו]על, ולכך לא אמר שירה. כי השירה, שהוא מוציא אל הפ[ו]על השיר הזה, מצד כי האדם שנותן השירה הוא בפ[ו]על גם כן, ולכך מוציא השירה אל הפ[ו]על. ולכך אין ראוי שיהיה משיח, כי אין המשיח, רק שהכל יהיה בפ[ו]על השלימות, ומפני שלא אמר יחזקיה שירה, מורה שאינו בפ[ו]על השלימות. כי כבר אמרנו שאין הצדיקים כולם הם במעלה אחת, כי יש לפעמים לאחד מעלה עליונה, כמו שהיה ליחזקיה, מכל מקום אפשר שיהיה חיסרון במעלתו במה, ומצד אשר מעלתו אינו בשלימות, הוא בכוח בלבד, ואינו בפ[ו]על מצד החיסרון. וחזקיה לא היה לו המעלה זאת שיהיה בפ[ו]על, ולכך לא אמר שירה. ומפני כך המ"ם של "למרבה המשרה" סתומה, להעיד על מעלת חזקיה, כי כוח שלו סתום, ואינו נמצא בפ[ו]על השלימות, ובשביל זה לא היה מוכן לשירה. ומפני כך אינו גם כן מוכן להיות משיח, שעל ידו הכול בשלימות בפ[ו]על. ולכך השירות אשר הם אצל דוד, כול[ן](ם) לשון נקיבה. ואף שירות משה כתיב "השירה הזאת" (שמות טו א), בלשון נקיבה. אבל לעתיד נאמר (ישעיהו מב י[2]) "שירו לה' שיר חדש". כי הזכר הוא יותר במעלת השלימות מן הנקיבה, והוא יותר בפ[ו]על מן הנקיבה. ומכל שכן שלא אמר יחזקיהו כלל שירה, שאין ראוי שיהיה על ידו העולם בפ[ו]על השלימות כמו שיהיה לימות המשיח. ואין הפירוש שלא רצה לומר שירה, שאין הדבר כך. רק היו באותו דור יודעים, שאין ראויים לומר שירה מטעם אשר התבאר בו, כי אין ראוי שיהיה העולם בשלימות ובפ[ו]על על ידי יחזקיהו. ואם לא כן, דבר קטן הוא שיאמר שירה.
וכן הא דאמר שם (סנהדרין צד. ):
- "כיוצא בדבר אתה אומר: 'ויאמר יתרו, ברוך ה' אשר הציל וגו' (שמות יח, י). תנא משום רבי פפייס: גנאי למשה רבינו שלא אמר ברוך, עד שבא יתרו ואמר ברוך". עד כאן.
ואין הפירוש שלא היו רוצים לומר ברוך. כי הפירוש הוא שידעו שאין ראוי לומר "ברוך", כי לשון ברכה הוא על הברכה שהעולם מקבל. ולא היו (הם) דבקים במידת הברכה, שהרי אין כאן ברכה להם, רק היציאה מסבלותם, ואין זה תוספות ברכה להם כלל. ולפיכך לא אמרו ברוך. אבל יתרו שלא היה בצרה, והיה אוהב את ישראל, ובא אליהם להיות אתם, ונתוסף יתרו על ישראל, היה זה נחשב ברכה. ולפיכך אמר יתרו "ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו'". אבל למשה וישראל שהיו במצרים בסבלות קשה, ולא היה כאן תוספות ברכה, לא היה אפשר לומר ברוך. וכן מה שלא אמרו שירה יחזקיהו וסייעתו, שלא היה מעלה זאת ליחזקיהו. ואין להקשות, אם כן מה גנאי היה למשה, כיון שלא היה ראוי להם לומר ברוך. מכל מקום נחשב זה קצת גנאי, שלא נמצא מדה זאת אצלם, ודבר זה ענין נפלא כאשר תבין.
ואז "אמרה הארץ, מה מעכב שלא יהיה יחזקיהו משיח - מפני שלא אמר שירה", שזה מורה שאין שלימ[ו]תו בפ[ו]על, "הנה אני אומר שירה בשביל הצדיק". וזה כי האדם מצד שיש לו נשמה מן העליונים, אין שלימ[ו]תו בפ[ו]על מה שראוי לה. אבל הארץ היא מן התחתונים, ושלימ[ו]ת הארץ כאשר יש צדיק בארץ, כמו יחזקיהו, שעשה הקב"ה לו נס. אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל הצדיק, כי בודאי כאשר אין צדיק בארץ, אין הארץ גם כן בשלימות, כי "הארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז). וכאשר בני אדם שעליה הם חסרים, אין הארץ בפועל השלימות. אבל יחזקיהו שהוא צדיק, ועשה לו הקב"ה נס, ועל כל פנים מצד מה היה הוא בשלימות, ולכך הארץ שהוא מן התחתונים, ושלימות התחתונים אין צריך כל כך. לכך אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל יחזקיהו, אף על גב כי יחזקיהו עצמו, מצד שהאדם נשמתו מן העליונים, לא היה בשלימות, ומצד הזה אין כאן שירה. מכל מקום השירה היא מן הארץ שהוא מן התחתונים, והאדם נברא גם כן מן התחתונים (בראשית ב, ז), והוא על הארץ, ומצד זה יש כאן שירה. ואמר שר העולם, שלפי סדר העולם ראוי שיהיה נעשה יחזקיהו משיח. "ויצאת בת קול ואמרה: רזי לי, רזי לי", שאין הדבר כך, רק שמדרגת המשיח הוא נסתר ונעלם מן עולם הזה, ולכך "רזי לי רזי לי וכו'". וקאמר עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי. ופירוש, יבוזו מלכות בבל את ישראל, ומלכות פרס יב[ו]זו את בבל, ומלכות יון יבוזו את מלכות פרס, ומלכות אדום יבוזו את מלכות יון, ואז במלכות אדום יב[ו]א המשיח.
והתבאר לך כי ענין המשיח שיהיה העולם בשלימות. ובפרק "חלק" (סנהדרין צח ע"ב):
- "אמר רב: לא אברא עלמא אלא לדוד. ושמואל אמר: למשה. ורבי יוחנן אמר: למשיח". עד כאן.
וביא[ו]ר מחלוקתם, כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר ההתחלה נמשך הכל. ויש בחינה שאמצע הדבר הוא עיקר הדבר, במה שעיקר הדבר הוא גוף הדבר, והוא האמצע, לא ההתחלה והסוף. והבחינה השלישית סוף הדבר, ששם השלמת הדבר, ראוי שיהיה עיקר כאשר נשלם. ולדעת רב לא נברא העולם רק למשה, מפני שאז היה התחלת ישראל, שהם עיקר העולם, ולא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל, כמו שהתבאר בחיבור "גבורות ה'". ולפיכך סבירא ליה שלא נברא העולם אלא למשה, שהוא עיקר, מפני שהוא ההתחלה, ואחר התחלה ימשך הכל. ולשמואל לא אברא עלמא אלא לדוד, מפני שהעיקר הוא גוף הדבר. וכאשר היה דוד מלך על ישראל, היו ישראל במעלתם היותר עליונה, וזה ראוי שיהיה עיקר, כאשר היו ישראל במעלתם העליונה. ולדעת רבי יוחנן לא נברא העולם אלא למשיח, מפני שאז יהיה העולם בשלימותו האחרון, שלא נמצא בעולם חיסרון, רק הכול בשלימות. וראוי לדבר זה דבר שהוא עיקר, שכל דבר נמצא בשביל שלימותו, כי זהו צורתו, כמו שהתבאר למעלה.