נצח ישראל מב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נצח ישראל · מב · >>

כבר התבאר לך פעמים [רבות], כי התכלית והסוף מסוגל לשלימות יותר מהכל. וזה כי ההתחלה במה שהיא ההתחלה, אין בה שלימות, שהרי לא נשלם עדיין. רק הסוף יש בו השלמה, ולכך הסוף ראוי אל השלימות. והנה המתחייב מזה שיהיה תכלית הזמן, מן ימי עולם מסוגל לשלימות, וזהו "ימי המשיח", שהוא באחרית הזמן.

ודבר זה מבואר למעיין בדבר זה. ואף כי בארנו למעלה כי עולם הזה אין מוכן לישראל, ואיך יהיה המשיח בעולם הזה, שהוא עולם גשמי, שכל עניין המשיח הוא אלהי לא גשמי. ואין דבר זה קשיא, כי ימות המשיח הם אחד, ולכך כל ימי המשיח נקרא סוף העולם, וסוף העולם הוא מוכן שיהיה אלהי. וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו אינו אלהי. אבל כאשר הוא בסוף ימיו, נסתלק ממנו כוחות הגשמי[ם] עד שהוא אלהי. ודבר זה גם כן אצל העולם, כי בסוף ימי עולם, שאז יהי[ו](ה) ימות המשיח, יהיה העולם הזה אלהי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים, רק דברים אלהיים. וכן בסוף ימי העולם יהיה העולם אחד לגמרי. כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב (שמות לו יג) "ויהי המשכן אחד", רצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות. והתבאר לך כי בימי המשיח, שאז יהיה העולם בשלימות, כאשר כל סוף הוא מסוגל אל השלימות, מתחייב שיהיה העולם אחד, שאם לא [י]היה העולם אחד, לא [י]היה בו שלימות.

ודבר מבואר הוא בפרק "אלו עוברין" (פסחים נ א):

"והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד ט), וכי עד האידנא עכשו לאו לא אחד? אמר רבי אחא בר חנינא, אמר רבי אמי: לא כעולם הזה עולם הבא. עולם הזה - על שמועות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל שמועות רעות אומר 'ברוך דיין האמת'. אבל לעולם הבא כ[ו]לו הטוב והמטיב. "ושמו אחד", וכי עד האידנא לאו אחד? אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה עולם הבא: עולם הזה נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא באל"ף דל"ת. עולם הבא נכתב ביו"ד ה"א, ונקרא ביו"ד ה"א". עד כאן.

וביאור זה, כי מה שכתב "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו'", אין זה חס ושלום מצד עצמו, כי הוא יתברך מצד עצמו הוא אחד לעולם. אבל הענין הוא מצד המקבלים. כי הנמצאים בעולם הזה מקבלים מהשם יתברך פעולה לטובה ופעולה לרעה, ואם שהוא יתברך אחד, הפעולות הבאות מאתו מחולקות. וכן מה שמקבלים הנמצאים אינו מאמתת שמו יתברך, שאין העולם נוהג באמיתת שמו יתברך, כמו שהתבאר. כי השם המיוחד הוא נבדל מכל הנמצאים בעולם הזה, שהם גשמיים. ואף כי הוא נכתב בשם הויה, לא נקרא כך, כי הכתיבה הוא מורה על אמיתת עצמו, אבל הקריאה הוא אל האדם, והכתיבה נבדל מן האדם. ובעולם הזה אשר האדם הוא גשמי חומרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם, לכך בעולם הזה הקריאה בפני עצמו ב"שם אדנות", כי העבד הוא נבדל מן האדון, ואין לו שיתוף עמו, לכך בעולם הזה נקרא ב"שם אדנות". אבל לעולם הבא, שלא יהיה האדם חומרי וגשמי כמו שהוא בעולם הזה, רק יהיה האדם במדריגת המלאכים המסולקים מן הגשמיות, יהיה נקרא גם כן בשם בן ד'.

כי כבר התבאר כי יש שתי בחינות שיש לעלול עם העלה: הבחינה האחת, כי במה שהעלול הוא מן העלה, יש כאן צירוף העלה אל העלול, כמו צירוף בן אל האב, ובבחינה זאת יש כאן צירוף גמור. הבחינה השניה, כי במה שזה עלה וזה עלול, העלול הוא נבדל מן העלה, כמו העבד שהוא נבדל מן האדון. ולפיכך בעולם הזה השם יתברך נמצא אל עולמו כמו האדון אל העבד, ולכך אף כי הוא יתברך נכתב בשם המיוחד, נקרא אל האדם בשם אדנות - בשם אדון, כי הוא יתברך נבדל מן עולמו במה. אבל לעתיד יהיה כאן הבחינה השניה, שהוא יתברך יש לו צירוף וחיבור אל העולם, והוא הבחינה שיש בה צירוף וחיבור אל העולם. ולכך נכתב בשם המיוחד, ונקרא בשם המיוחד, וזה יהיה לעולם הבא.

ובספרי (ואתחנן):

"'שמע ישראל ה' אלהינו' - על כל באי עולם הזה, 'ה' אחד' - בעולם הבא". עד כאן.

וביא[ו]ר ענין, דהוי לכתוב "שמע ישראל ה' אלהינו אחד". אלא שיש שתי בחינות בו יתברך: במה שהוא אלהי כל הנמצאים, והבחינה הזאת הוא מצד העלול, והרי העלול אינו אחד. אבל לעתיד יהיה החיבור הזה מצד העלה יתברך, לכך לא היה מצורף השם יתברך אל עולמו רק מצד שהוא אחד לא מצד העלול, כי העלול אינו אחד. וזה מה שאמר ה' אלהינו - בעולם הזה, ה' אחד - לעולם הבא. והנה עצם המשיח שהוא יהיה המאחד הכל ומשלים הכל, עד שיהיה העולם אחד, ולכך אמרו ה' אחד - לעולם הבא. ומזה עצמו התחייב ביטול מלכות רביעית מן העולם, שכל דבר שהוא יוצא מן האחדות יהיה מסולק, עד שהעולם יהיה אחד בלתי מחולק כלל, ואשר הוא מתנגד אל זה הוא כח אדום, שזאת המלכות, הוא התנגדות אל האחדות.

"ובערבי פסחים" (פסחים קיח ב):

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: געור בחיה שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד (תהלים סח, לא)[1] 'עדת אבירים בעגלי עמים' - ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים (תהלים סח, לא) 'מתרפס ברצי כסף' - שפושטין יד לקבל ממון ואין עושין רצון בעלים (תהלים סח, לא) 'פיזר עמים קרבות יחפצון' - מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם? קריבות שהיו חפצין בהן".[2]

כבר התבאר למעלה כי ג' מלכ[ו]יות מן האומות, הם נמשכים במה אל ישראל, אף בעולם הזה, וכמו שנתבאר במדרש. אבל מלכות רביעית היא מתנגד[ת] להם. ולכך לימות המשיח, יהיו שלש מלכ[ו]יות לגמרי נמשכים אחר מלכות ישראל, אבל במלכות רביעית אין התאחדות עם ישראל, ועל זה אמר "גער חית קנה", פירוש גער חיה, וממילא תקנה עדה. כי אי אפשר שיהיה למלכות זה התאחדות עם זרע יעקב, ותבין זה. ולכך אם תגער חית קנה, ותהיה מרחיק אותה, ממילא תהיה מקרב עדה, הם ישראל. כי אי אפשר שיהיה הצטרפות למלכות הרביעית עם ישראל. וקרא אותה חיה סתם, כי כל ג' מלכ[ו]יות הראשונות יש להם שם מיוחד שהרי קרא האחת ארי (דניאל ז ד), שניה דוב, שלישית (נשר) [נמר] ואילו חיה רביעית אמר "וארו חויא עזה אחרי" בלבד. ולכך אמר גער חיה, שדבר זה תולה בזה, שכאשר תגער חיה זאת, שהיא הפך ישראל, ממילא תקנה עדה. והוא לשון נופל על לשון כדרך הנבואה. לכך אמר גער חיה שהיא בין הקנים, ותקנה עדת ישראל. ומה שקרא הכתוב מלכות רביעית סתם חיה, כי הארי והדוב נקראו חיה, ומפני כי בכח מלכות רביעית כח ארי וכח דוב, לכך נקרא בשם חיה סתם. ואמר שכל מעשיה נכתבים בקולמ[ו]ס אחד.

פירוש, שכל המלכ[ו]יות יש בהם קצת דבר טוב, והטעם הוא כמו שהתבאר למעלה, והדברים ברורים. ואמר "קרבות שהיו חפצים בהם" - גורם זה. כי כל הדברים שהם הפכים זה לזה, כמו אש ומים, לא יתחברו ביחד. ואם היו מרחיקים אותם, לא היו מתפזרים בין העובדי כוכבים ומזלות, ולא היו באים בהם, כי לא יתחברו שני הפכים. אבל בשביל הקירוב שהיה לישראל אליהם, התפזרו ביניהם, ודבר זה נתבאר למעלה. והוא המעיד על דברינו שהתבארו למעלה, והארכנו בהם מאוד מענין גל[ו]יותינו. ואמר ש"פושטים ידיהם לקבל וכו'". כי מלכות רביעית, אף כי יש לה כח גדול מאוד, הוא חסר ואינו שלם. וכל חסר מקבל, ואינו שבע. ואילו היה שבע היה עושה רצון בעלים, כי היה שבע רצון, אבל מפני שאין לו שביעה, אין לו רצון, ולפיכך אינו עושה רצון בעלים. והבן הדברים אשר אמרנו לך פה. ונתבאר לך במופת אמיתי, שאין ספק ביאת גואלנו בסוף ותכלית, עד שיהיה הכל כמו שמחויב מצד העלה, שהוא אחד.

[תרגום: אמר רב ביבי בן אביי והוא שיושב על משהו ועושה [בקולו] שרקרק (כלומר אז באים רחמים לעולם). ולמדו שאם הוא יושב על הארץ ושורק יבוא משיח שנאמר "אשרקה להם ואקבצם". אמר לו רבי יודא בן שימי למר בן איהי, וזה [שראיתי] לאותו [שרקרק] שישב בין החריש ושרק, ובא אבן וחתכה למוחו? אמר לו ההוא בדאי היה. (ולכן קיבל את עונשו, על ששיקר לאנשים, וכביכול הודיע להם על בוא המשיח לפני זמנו.)]

ובפרק "אלו טרפות" (חולין סג א):

"רחם זה שרקרק, ולמה נקרא שמו רחם, אמר רבי יוחנן: כיון שבאה רחם - בא רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב שיושב אמידי על משהו ועביד ועושה שרקרק. וגמירי ופסקו, דאי יתיב על ארעא ארץ ושריק, אתי משיח, שנאמר 'אשרקה להם ואקבצם'. אמר ליה רבי יודא בר שימי למר בר איהי: והא ההוא דיתיב בי כרבא ושריק, ואתי גלגלא פסיקיה למוחיה? אמר ליה: ההוא ביידא בדאי הוה היה". עד כאן.

ויש בני אדם נותנים פירושים שונים למאמר הזה, והמה אינם בכתובים, ואין להאריך בדברים שאין בהם ממש. אבל המאמר הזה הוא כפשוטו. ובאו לפרש במאמר הזה כי לעתיד לימות המשיח יהיה העולם אחד לגמרי. ויש מיני נמצאים שמסוגלים לדבר אחד. ויותר מכל זה הם מיוחדים העופות, בעבור שהם נקראים עוף השמים. והם מסוגלים לאיזה דברים, כמו שידוע מצפצופי העופות. וגבי רב עילש (גיטין מה א) "דקאמר היונה עילש ברח". ודבר זה מבואר בכמה מקומות.

ויש מין עופות שהם באכזריות כמו העורב, ויש בחסידות, כמו החסידה, שעושה חסידות עם חברותיה. ויש ברחמים, כמו עוף שנקרא רחם, ולפיכך נקרא רחם על שם הרחמים. ולא פירשו חכמים שמרחם על חבירו, שלא נקרא רק רחום בשורק, והוא פעול. ולא נקרא רחם החי"ת בצירי, שמשמע על אחרים, אבל רחום, החי"ת בשורק, אינו משמע רק הרחמנות בעצמו, והוא מורה על הרחמנות שבא לעולם. ולפיכך אמרו כיון שבא הרחם - בא רחמים לעולם. והיינו כמו שמפרש, "דיתיב אמידי ועבד שרקרק". דוקא שרק שרק, מפני כי אותיות "שרק" מחוברים וקשורים יחדיו - קרש, וכן הם כתיבת קשר. וזה מורה על רחמנות, כי כל רחמנות, כאשר לבו קשור(ה) בו, ולכך כתיב "כרחם אב על בנים" (תהלים קג יג), מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב "ונפשו קשורה בנפשו". ודוקא אלו ג' אותיות אחרונות, ולא ראשונות, כי אין זה קשר כי אם בתחילה הם קש[ו]רים, ואחר כן מתפרדים, רק כאשר נשאר הקשר. ולא היה בהם התי"ו, כי לעולם אותו שהוא אחרון הוא לעצמו, בעבור שהוא בסוף, והסוף הוא נבדל מהכל, באשר הוא סוף, ואינו מקובץ עם האחרים. ודבר זה ידוע.

והאותיות הם למפרע, כי זה ענין הליכתם לאחדות ולקיבוץ. כי אם היה "קרש", הנה בענין זה הקו"ף פונה אל השי"ן, אבל אין השי"ן פונה אל הקו"ף, וזה אינו קישור וחיבור יחד, רק אם הקו"ף מתחבר אל השי"ן, והשי"ן מתחבר אל הקו"ף. והנה באותיות שרק, השי"ן הולך אחר הקו"ף, ובאלפא ביתא הקו"ף הולך אחר השי"ן, ובשביל זה יש כאן חיבור שי"ן בקו"ף, וחיבור קו"ף בשי"ן, וזהו חיבור וקישור גמור. ועוד יתבאר בסמוך ענין זה, כי שרק הוא חיבור דוקא. ומפני כי כאשר דבר אחד מסוגל לדבר מה, כאשר יבא לעולם דבר שהוא מסוגל אליו, הוא מתעורר אל זה בקול. והפך זה, כאשר דבר בא לעולם, שהוא הפך להם, הם עצבים ודוממים. ומפני כי העוף הזה - הוא מתייחס לרחמים, שנקרא רחם, לכך כאשר רחמים באים לעולם, אז מתעורר בקול, שהוא קול שמחה, ועביד "שרק שרק", מטעם אשר התבאר למעלה, כי שרק דוקא הוא חיבור גמור, כי יש כאן חיבור שי"ן בקו"ף, וקו"ף בשי"ן.

ועוד, כי שרק מלשון שורק, שהוא שורק את פיו. וכאשר שורק פיו, מקבץ השפתים יחד. ולכך נקרא השורק קיבוץ שפתיים. והקיבוץ הזה מורה על רחמים. והרי האוהב, שהוא קשור בחבירו, נקרא "רחמוהי", כל חיבור הוא רחום. וכאשר באים רחמים מלמעלה לעולם, מפני כי השם יתברך מתחבר לתחתונים ומרחם עליהם, ולכך העוף הזה שנקרא רחם, עביד שרקרק, המורה על חיבור. וזהו דוקא כאשר יתיב יושב על מידי דבר, לא כאשר הוא פורח מלמעלה באויר. שאין כאן חיבור, רק כאשר הרחמים למטה, לא כאשר החיבור הוא למעלה באויר, שאין כאן חיבור למטה. וכאשר יתיב על ארעא ועביד שרקרק, נעשו עליונים חיבור לתחתונים, חיבור אחד לגמרי, והרחמים הם בארץ, כאשר יש כאן חיבור מן העליונים בתחתונים, ולפיכך אתי בא משיח. אבל כאשר לא יתיב אארעא בקרקע, רק דיתיב על מידי, אף על גב שהרחמים באים לעולם, אינם בארץ לגמרי. ולכך לא יתיב אארעא ועביד שרק. אבל כאשר יתיב אארעא, אז הרחמים בארץ, והדיבוק והחיבור נמצא בארץ לגמרי, והבן זה.

וקאמר דהוה יתיב ישב ביני בן כרבא רש"י: חרישה, ועביד שרקרק, ואתי גללא רש"י: אבן גלל מן המרום ופסקיה וחתך לרישא לראשו. וביא[ו]ר זה, אף על גב שיש דברים סגולים בבעלי חיים, אין להביא ראיה מזה. שאין הסגולה בעצם, עד שלא תמצא רק כך. כי לפעמים לא תמצא הסגולה, וכאשר היה משנה בסגולה הזאת שראויה לו, היה נדחה. ולפיכך קאמר דאתא גללא ואפסקיה לרישא, הוא הביטול אשר הגיע לו. והמקשה היה סובר כי מה שישב על הארץ ועביד שרקרק, לכך נפל גללא ופסקא למוחיה. כי ישיבתו על הארץ הוא שינוי אליו, לכך אתא גללא ואפסקיה לרישא בשביל השנוי, שלא היה נמשך אחר מה שהוא מסוגל אליו. ומכל מקום קשה, שהרי לא אתא משיח, כדאמרת דהיכי דיתיב אארעיה אתי משיח. ומתרץ, ההוא שקרא הוה שקר היה. פירוש, שלפעמים יש בשום בריאה תבונה משונה, ובשביל אותה תבונה משנה ומשקר.

כלל הדבר הזה, העוף הזה מסוגל לרחמים, ולפיכך עביד שרקרק, כמו שהתבאר למעלה. אבל יתיב על מידי, מפני שאין הרחמים לגמרי בארץ, לא אתי משיח. רק כאשר יושב על הארץ ועביד שרקרק, הנה הרחמים שבאים מלמעלה הם בארץ לגמרי, ואז יבא משיח במהרה בימינו אמן.

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ גְּעַר חַיַּת קָנֶה, עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים, מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף, בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ.
  2. ^ המקור כפי שכתוב במהר"ל: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'גער חית קנה' - שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד. 'עדת אבירים בעגלי עמים' - ששחטו אבירים כעגלים שאין להם בעלים. 'מתרפס ברצי כסף' - שפושטים ידיהם לקבל ממון, ואינם עושים רצון בעלים. 'פזר עמים קרבות יחפצו' - מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין האומות, קרבות שהיו חפצים בהם.


<< · נצח ישראל · מב · >>