נפש החיים/שער א/פרק ה
ומה שעלתה ברצונו ית"ש. להרכיב את האדם התחתון לראשי העולמות עליונים. שיתנהגו על ידו. כי ידוע בזוהר וכתבי האר"י ז"ל בסדר השתלשלות והתקשרות העולמות שכל עולם הוא מתנהג בסידור מצבו וכל פרטי ענייניו כפי נטיית כח העולם שעליו. שמנהיגו כנשמה את הגוף. וכן הולך על זה הסדר גבוה מעל גבוה. עד הוא ית"ש נשמת כולם. ע' זוהר בראשית (ח"א כ, א) וכל עלמא כו' עילא ותתא מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין כלא איהי דא לבושא לדא ודא לדא כו' דא לגו מן דא ודא לגו מן דא כו' ובא"ז רצ"א ב' וכלהו נהורין אחידן נהורא דא בנהורא דא ונהורא דא בנהורא דא ונהרין דא בדא כו'. נהורא דאתגליא אקרי לבושא דמלכא נהורא דלגו לגו כו' ע"ש. ופרטות הענין מבואר בע"ח שער פנימיות וחיצוניות דרוש ב' ובפרי עץ חיים בהקדמת שער השבת פ"ז ופ"ח ובשער השבת פכ"ד. שחיצוניות של כל פרצוף ועולם מתפשט ומתלבש בהפרצוף והעולם שתחתיו ונעשה לו לפנימיות ונשמה. וכל העולמות נכללים ונחלקים לד' כידוע. שהן האופנים והחיות. וכסא כבודו. ואצילות קדשו יתב'. ונשמת כל אחד הוא העולם שעליו. כמ"ש (יחזקאל, א) ובהנשא החיות גו' ינשאו האופנים לעומתם כי רוח החיה באופנים. בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו וגו'. והחיות ג"כ מתנהגים ע"י עולם הכסא שעליהם כמו שאמרו רז"ל שהכסא נושא את נושאיו. ובז"ח יתרו מעשה מרכבה ל"ג א' דחיות נטלין לדנטלין לון כו' כרסייא קדישא נטול לחיות. ונשמת החיים של הכסא. הוא סוד שרש העליון של כללות נשמות ישראל יחד שהוא יותר גבוה ומאד נעלה גם מהכסא. שהוא האדם שעל הכסא כמ"ש שם ועל דמות הכסא וגו'.
הגהה: כי עיקר האדם הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו.(ולזאת נקרא הגוף נעל עיין בתקונים) נגד הנשמה. כי רק בחינת עקביים מהשורש נכנס לתוך גוף האדם. ובזה יובן מאמרם ז"ל בב"ר פי"ב ובויקרא רבה פ"ט. שלא רצה הקב"ה להטיל קנאה במעשי בראשית. וביום א' ברא שמים וארץ. בשני רקיע בשלישי תדשא הארץ וכן על דרך זו בד' וה'. בששי בא לברוא את האדם. אמר אם אני בורא אותו מן העליונים אין שלום בעולם. ואם אני בורא אותו מן התחתונים כו'. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים. עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. ולכאורה הלא עתה תתגבר הקנאה יותר משאם היה בורא אותו מן התחתונים לבד שעתה יש בו חלק מן העליונים והוא כולו למטה עם החלק העליון שבו. אך הענין הוא, שהאדם השלם כראוי עיקרו הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו העליונה ועובר דרך אלפי רבואות עולמות עד שקצהו השני הוא נכנס בגוף האדם למטה. זהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, שעיקרו קשור ונטוע למעלה חלק הוי"ה ממש כביכול. ומשתלשל כחבל עד בואה לגוף האדם (ועיין לקמן פרק י"ז). וכל מעשיו מגיעים לעורר שורשו העליון כענין החבל שאם ינענע קצהו התחתון מתעורר ומתנועע גם ראש קצהו העליון. (ודעת לנבון נקל. שכן הוא הענין גם בשורש הדברים למעלה בסוד האדם העליון כביכול. ע' אד"ר (ח"ב קמא, ב) בפסוק וייצר ה' אלקים את האדם גו' על סוד האדם העליון. וסיים וכל דא למה בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימא עד סופא דכל סתימין. הדא הוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההוא נשמתא ומתקיימין בה. ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתקונין כג"ד ולאשלפא לההיא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא כו' ע"ש)
וז"ש בזוהר יתרו (ח"ב ע, ב) בענין הפסוק אחור וקדם צרתני אחור לעובדא דבראשית וקדם לעובדא דמרכבה. שמצד הגוף הוא אחור למעשה בראשית ומצד שרש העליון של הנשמת חיים שלו הוא קדם לעובדא דמרכבה גם מעולם הכסא. וגם כי הנשמת חיים היא סוד נשימת פיו ית"ש כביכול כמשי"ת אי"ה להלן פרק ט"ו ע"ש. לכן העולמות מתנהגים ע"י מעשי האדם כי המה כפי נטייתם מעוררים שרש נשמתו העליונה שמעליהם שהיא הנפש חיה שלהם בהתנועעו ינועו ובעמדם תרפינה. ז"ש כאשר נופח באפיו הנשמת חיים שהיא גבוה מהעולמות ופנימיותם. אז ויהי האדם לנפש חיה להעולמות. וכ"כ רח"ו ז"ל בשער הקדושה ח"ג ש"ב שנשמת האדם היא הפנימי שבכולם: