נועם אלימלך/פרשת יתרו
פרשת יתרו[עריכה]
וישמע יתרו פירש רש"י ז"ל "מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". לכאורה הלא מפורש בפסוק "כי הוציא וכו'" ומה בעי רש"י בזה שחידש עוד טעמים על ביאתו?
אך נראה דהנה אין אדם מתעורר לשוב בתשובה ולקרב עצמו לעבודתו ית"ש ע"י שרואה ניסים ונפלאות הנעשים לאחרים, כי מי שיש לו לב אטום ומטומטם מעונותיו אין מכיר בנס ולא יבין כלל להשגיח על גדולת הבורא יתברך ורוממותו, אך עיקר התעוררות בתשובה ולהכיר גדולתו יתברך הוא בא ע"י הצדיק העובד השי"ת ב"ה באהבה רבה ויראה ודבקות ומיחד שמו הגדול באמת, אזי השי"ת ב"ה משפיע לו לצדיק עוד שפע קודש ומביאו אל אחדות האמיתי, ע"ד שאמר הקב"ה "אתם עשיתם לי חטיבה אחת בעולם", פירוש שעשיתם לי החטיבה הזאת ליחד שמי, וזהו "אחת", ר"ל אל האחדות, "ואני אעשה אתכם חטיבה אחת", ר"ל גם אנכי אביא אתכם אל האחדות לעורר לבבכם והפנימיות שבכם בדביקות וקדושה אל האחדות, וע"י שהשי"ת משפיע שפע קדושה בהפנימיות של הצדיק, דבר זה הוא הגורר ג"כ את לב בני אדם שיתעוררו בתשובה לעבודתו ית"ש כי הם ג"כ חלק אלקי. וזהו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" ע"ד דאיתא "לא יהיה בך אל זר" זה היצה"ר, והזהיר "לא יהיה לך אלהים אחרים", פירוש מחשבות זרות, "על פני" ר"ל שהוא נגד הפנימיות, וזה הוא התנגדות שלא תוכלו לעורר הפנימיות.
וז"ש רש"י ז"ל "מה שמועה וכו'", שבוודאי ע"י שראה ישראל שיצאו לא נתעורר לבו לבוא להתגייר, כי זה הנס לא היה ע"י התעוררות ישראל, כאשר באמת היה הקטרוג הללו עובדי ע"ז וכו', ולכן פירש רש"י ז"ל מה שמועה שמע ובא, פירוש איזה דבר היה מעוררו שיבא, "קריעת ים סוף" שזה היה ע"י התעוררות הצדיק כשראה הים ארונו של יוסף - הים ראה וינוס, "ומלחמת עמלק" שזה ג"כ ע"י התעוררות דלתתא כמש"ה "כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק" כפרש"י, וזה יהיה אי"ה במהרה ע"י אתערותא דלתתא של הצדיקים, וזה גרמה לו ליתרו שבא לחסות תחת כנפי השכינה.
וזהו (תהילים כז, ח) "לך אמר לבי בקשו פני", פירוש שדוד המלך ע"ה היה מרמז שעיקר התפילה הוא שיתפלל האדם כשמתעורר לבו בדביקות וקדושה, והיינו "לך", ר"ל בשבילך, "אמר לבי בקשו פני" דהיינו שנתעורר לבי בדביקות, וכאילו אומר בשבילך בקש פני, אז "פניך ה' אבקש". וק"ל.
כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. להיות שאנו אומרים בנוסח ברכת הגאולה "הוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול", ונעיין בהשינוי לשון למה בא להורות, ונראה היות שכל אחד הבין מעלת הגאולה ההיא לפי מדריגת גלותו שהיה בו, דהיינו מי שהיה עובד בחומר ובלבנים הקשה הכיר טובות הבורא ב"ה בהוציאו משיעבוד הקשה, ויש אשר לא שעבדו בהם כמו שבטו של לוי אלא שהיו מוכנעים כעבדים, והבינו מעלת הגאולה על אשר יצאו בה לחירות, ויש אשר היו במעלה העליונה ולא חשבו לזה ולא לזה רק עיקר מגמתם היה שיגאלו למען יעבדו השי"ת בלי שום מניעה, כי בהיותם במצרים במקום הטומאה היה הענן והחושך של מסך המבדיל עליהם, ואח"כ כשיצאו אור נגה עליהם להוסיף עליהם בעבודה הולך ואור למעלה למעלה, זה היה עיקר שמחתם בצאתם ממצרים, ולזה בא השינוי לשון, למדרגה א' אמר "משעבוד לגאולה", וכנגד הב' אמר "מעבדות לחירות", וכנגד החלוקה הג' אמר "מאפילה לאור גדול".
וזהו ג"כ בכאן, שיתרו הבין שמסתמא יציאת מצרים היא הטובה המתחלקת לפי מעלת אנשים, וזהו "אשר עשה למשה ולישראל", שלמשה עשה בוודאי באופן אחר מבשאר ישראל, אלא שבזה הושוו כולם בכללות יציאת מצרים, וזהו "כי הוציא כו'". וק"ל.
או יאמר כי יש לדקדק: א' "למשה" הוא מיותר, ורש"י ז"ל פירש דשקול כנגד כולם. ב' "כי הוציאם" מיבעי ליה למימר.
אך נראה בהקדים לפרש פסוק "אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ופירשו אשר נאמר "הוצאתיך" לשון יחיד. ולענ"ד נראה, דהנה בהיותם תחת שעבוד מצרים לא היה דעת כולם שוה כנ"ל, וזהו "אשר הוצאתיך" לשון יחיד כנ"ל, לכל אחד ואחד היה הגאולה לפי דעתו ומדריגתו, ומשה רבינו ע"ה בוודאי כל דאגתו היה שלא היה יכול לעבוד השי"ת ע"י שהיה לו צער גדול על ישראל.
וזהו "וישמע יתרו" פירוש שהבין "את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל", דהיינו למשה במדריגה אחרת היתה הגאולה לעבוד השי"ת בלי שום מניעה וצער, ולישראל היה הגאולה ג"כ באופן אחר, לקצתם לבלתי עבוד למצרים, "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" פירוש וההוצאה והגאולה היה לכללות ישראל, אך לכל אחד ואחד לפי מדריגתו. וק"ל.
או יאמר, דהנה כתיב "קדושים תהיו כי קדוש אני אני ה' כו'", יש לומר הפירוש, דהנה עם בני ישראל קדושים בלתי אפשרי להיותם תמיד במדריגה אחת, רק בכל יום ויום הולכים ממדריגה למדריגה בעבודתו ית"ש ויתעלה, מחמת שיש בהם חלק אלקי ממעל והחלק הזה מעורר האדם לעבודת השי"ת ב"ה, ובכל יום מתגבר החלק הזה בתוך האדם, על ידי העבודה שעובד היום נותן בו התגברות להתעוררו למחרתו בעבודה יתירה, וכן בכל יום תמיד, כי אין סוף וקץ לעבודתו ית"ש, וכן אם ח"ו פוגם, נופל ממדריגתו וצריך התגברות מחדש. וזהו "קדושים תהיו" פירוש בכל יום יהיה נתהווה בכם הויה אחרת בקדושתכם כנ"ל, "כי קדוש אני וכו'", ר"ל מחמת שאני קדוש ה' שוכן בקרבכם ומעורר אתכם תמיד, ובלתי אפשרי שתהיו עומדים, רק הולכים בעבודתי ממדריגה למדריגה. וזהו "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", ר"ל תהילות ישראל הם ע"י שאתה קדוש יושב בהם.
וזהו "וישמע יתרו כו'", דאיתא בגמרא "לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", ולכאורה וכי בשביל הגרים יהיו ישראל גולים? ומן הראוי היה שיבואו האומות לארץ ישראל מעצמם ויתגיירו שם. אך הענין הוא שהניצוץ הקדוש שבהם הוא מעורר אותם להתגייר, ומחמת שניצוץ הקדוש שבאומות הוא קטן מאוד, ואין כח בניצוץ הקדוש הזה להשיא את לבם שיבואו מעצמם לארץ ישראל להתגייר, רק ע"י ראותם והסתכלותם את ישראל, מהקדושה של ישראל נותן כח והתגברות והתעוררות לניצוץ הקדוש שבהם שיתגיירו, ולכן הוכרחו ישראל לגלות, וזהו שאמר הכתוב "וישמע יתרו כו' חותן משה כו'", ר"ל ע"י הקדושה של משה נתעורר לב יתרו שניתן בו התגברות לשמוע "את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל". וק"ל.
כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, ויאמר לו יתרו כו'. ויש לדקדק דהוי ליה למימר "באים אלי" דהוא לשון הוה, שהיו באים תמיד אליו, כי "בא" הוא לשון עבר, ואיך שייך כאן לשון עבר? וגם כי מתחיל כי יהיה "להם" דבר, ומסיים בלשון יחיד "בא" אלי. גם תשובת יתרו היה אתה לעם מול האלהים, מה לשון "מול" שייך כאן?
ונראה כי משה רבינו ע"ה היה מדריגתו גדולה למאוד, ראיה שמיעה וריח וכל מעלות הנבואה, וכשהיה לישראל הצטרכות, אז ראה משה ההצטרכות קודם שבא אליו, ופעל ותיקן ההצטרכות קודם שבא אליו האדם לשאול ממנו ההצטרכות שלו, וזהו פירוש "כי יהיה להם דבר" כשיש להם איזה דבר, "בא אלי" דבר ההוא כבר, וצריך אני לתקן הדבר ההוא, וזה אמר "ושפטתי" ר"ל שאני שופט איך שיהיה הדבר, הצדיק מושל ביראת אלקים ע"ד "מי מושל בי - צדיק", וכמו שהצדיק שופט כך הקב"ה מקיים, ואמר לו יתרו מה העבודה גדולה כ"כ שאתה צריך לעיין הצטרכות בני אדם ולפעול לכל אחד ההצטרכות שלו, מוטב "היה אתה לעם מול האלקים" ר"ל כנגד אלקים, היינו התנגדות למדת "אלקים" שהוא מרומז על הדינים לבטלם, וממילא יהיה כל הצטרכות ישראל, כיון שלא ישלטו הדינים ויהיה רק רחמים ויהיה כל הצטרכות. והבן.
או יאמר, כי נמצא בספרי קודש שלעתיד יהיה השם הקדוש "יהיה", כי לעת עתה הוא הויה ולעתיד כולו ביו"ד. ונראה הטעם כי י"ה הוא נגד עוה"ב, ו"ה נגד עוה"ז, ולעתיד יהיה יום שכולו שבת ויהיה כולו עוה"ב ויהיה הכל בי"ה.
וזהו הפירוש "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כי אצל הצדיק צריך להיות דוגמת הגאולה, כי כל מה שעתיד להיות בעת הגאולה במהרה בימינו, צריך להיות עכשיו אצל הצדיק דוגמתו, וזהו הפירוש "והיה ה' למלך", דלכאורה היה לו לומר והיה ה' "מלך" כו', אלא ר"ל כשהקב"ה נותן מלוכה על הארץ דהיינו לצדיקים, שיהיה הצדיק כמלך למשול ביראת אלקים, כמ"ש לעיל מי מושל בי צדיק, "ביום ההוא יהיה ה' אחד", ר"ל שהשם יקרא "יהיה" כמו שיהיה אי"ה לעתיד כשיבוא הגאולה במהרה בימינו. ובמה זוכה צדיק למדריגה זו שימצא דוגמת הגאולה אצלו? ונראה שהוא ע"י הדיבור הקדוש, כי כשהצדיק מתחיל לומר דיבורים, אזי עושה פעולה בכל העולמות, וזו דוגמת הגאולה. וזהו שאמר הפסוק "ודבר דבר אז תתענג על ה'", ר"ל כשתדבר דיבורים קדושים אז תתענג "על ה'" כמו "עם ה'", ר"ל שיהיה לך תענוג של השם, כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו כשיקרא השם "יהיה". וזהו "ושמו אחד", דאיתא "עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה שנאמר כל הכתוב לחיים בירושלים קדוש יאמר לו", וא"כ לעתיד "יהיה ה' אחד" שיקרא השם "יהיה", וזה לשון אחד, "ושמו אחד", שהוא הצדיקים יהיה ג"כ אחד, שיבואו לאחדות גמור.
וזהו "כי יהיה להם דבר", ר"ל כשהם צריכים שיקרא השם "יהיה", "דבר בא אלי", ר"ל שבא אלי הדיבור, וכשאני מתחיל לדבר אז נעשה אצלי דוגמת הגאולה וכנ"ל ודבר דבר. והבן.
עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך וכו', ואתה תחזה מכל העם וכו'. נ"ל דכך אמר יתרו למשה רבינו ע"ה "איעצך כו'", דהנה הצדיק הדבוק תמיד בדביקות אמיתי ושלימות בעבודת השי"ת בלתי אפשרי שיפנה את עצמו שיעסוק עם בני אדם תמיד בכל עיתים, רק בעיתים ידועים בהפסיק את עצמו מן הדביקות אז יכול להתערב עמהם, ולכן אמר למשה איעצך שתהיה דבוק תמיד באלהים ולא תצטרך לפסוק מהדביקות, דהיינו
ש"אתה תחזה מכל העם כו'", ע"ד דאיתא בזוהר הקדוש "היה דבר ה' אל אברהם במחזה", ואיתא שם שהיו המלאכים מקטרגים על אברהם שהיה ה' נראה אליו ועדיין לא נימול, ולכן נראה אליו ה' במחזה, "מחזה" הוא לשון תרגום שאין מלאכי השרת מזדקקין לו, דהיינו כדי להעלים ולהסתיר בפני המלאכים כאילו ההתראות של השי"ת אל אברהם אינו ע"פ אמיתית גמור רק במחזה כמו לשון תרגום שאינו באמת כלשון הקודש. וזהו שאמר יתרו "ואתה תחזה מכל העם", פירוש שתבחר אנשים כאלו שלא יהיו דבוקים לגמרי בו ית"ש באמת גמור, כי האנשים כאלו לא יהיו יכולים להתערב עם העם לשפוט אותם בכל עת, רק אנשים כאלו תבחר שהם צדיקים וקרובים להדביקות ואינם דבוקים באמת לגמרי, ולזה רמז בדבריו שאמר "תחזה" לשון תרגום, רמז כמו התרגום שהוא קרוב ללשון הקודש ואינו באמת כלשון הקודש, וזהו "מכל העם" שיהיו מקובלים לכל העם, שישפטו אותם בכל עת, ואתה תשאר בדביקותך "ויהי אלקים עמך". וק"ל.
היה אתה לעם מול האלהים, פירושו כנ"ל, שתהיה אתה נגד הדינים שלא יהיו יכולים לשלוט, "והבאת הדברים אל האלהים", ר"ל רק שלא תתגרה עם הדינים, אך כן תעשה שתמתיק את הדברים בחכמה עד שתביא את
הדברים גם אל הדינים, שגם להם יומתקו הדברים ויסכימו עמך לרחמים. והבן.
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכו'. נראה לפרש ע"פ דאיתא בגמרא "והטוב בעיניך עשיתי זה הסומך גאולה לתפילה", ולכאורה האיך מוכח מכאן סמיכת גאולה לתפילה? אך נראה דהנה כבר פירשתי על פסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" הפירוש כך, דהנה יש להבין הסיבה שאנו רואין האומות שהם שונאי ישראל, וגם רשעי ישראל הם שונאים הצדיקים. ואמרתי הטעם מחמת שאין לך נברא בעולם שלא יהיה בו ניצוץ קדוש הנותן בהם חיות, שאילולי הניצוץ קדוש לא היה יכול לחיות, והנ"ק שבהם מתקנא בצדיקים, וכן הניצוץ הקדוש שבאומות מתקנא בכללות ישראל, וזה הסיבה הגורמת שנאה עליהם, וז"ש משה רבינו ע"ה "ה' ילחם לכם", פירוש הניצוץ הקדוש שבהם שהוא חלק אלקי הוא הנלחם בכם, "ואתם תחרישון" פירוש לשון חרישה ועבודה, דהיינו שתראו לעבוד בכדי שתקחו הנ"ק שבהם וממילא יפלו, וזהו כל עבודתינו להוציא הניצוצות הקדושות מהחיצונים וממילא הם נופלים והשכינה מתעלה, שזהו גלות השכינה שהיא עמנו בצרה בגלות המר הזה ועומדת ומצפה שיתעלו ויוגבהו כל הנה"ק ואז יהיה גאולת ישראל במהרה. וזה היה ג"כ גאולת מצרים, שהוציאו הניצוצות הקדושות ממצרים ונגאלו. והנה אנו אומרים פסוקי דזמרה קודם התפילה הוא ג"כ כונה הזאת, דהיינו לזמר עריצים החיצונים להוציא הנ"ק, וזה נקרא מסמיך גאולה לתפילה. וזהו "הטוב בעיניך עשיתי", ר"ל מה שטוב בעיניך, דהיינו בעיני השכינה שהיא מתאוה ומסתכלת בעיניה תמיד על הנ"ק שיוגבהו, "עשיתי", פירוש שעשיתי הפעולה הזאת, ושפיר נלמד מכאן סמיכת גאולה לתפילה.
ואיתא בגמרא "למה נקרא הר סיני שנעשה ניסים לישראל", ומקשה הגמרא "א"כ הר ניסי מיבעי ליה, אלא שירדה שנאה לאומות". ולכאורה הלא מצינו כמה פעמים שאמרו חז"ל "אל תיקרי", הכי נמי מה מקשה הגמרא הר ניסי מבעי ליה, היה יכול לומר "אל תיקרי סיני אלא ניסי" כמו בשאר דוכתי? אך הענין הוא דהמקשה לא ניחא ליה בהאי תירוצא הר ניסים, דניסים הנעשים לישראל הוא מצד חסד, כשאין ראויים לפי מעשיהם השי"ת עושה ברוב רחמיו ע"פ נס, אבל לפי התירוץ שירדה שנאה לאומות עולם, אזי לפי הטבע ראויים ישראל לכל הטובות מהבורא יתעלה, כי השנאה לאומות הוא מחמת שהבורא ב"ה רואה מעשיהם הרעים וממילא מעשי ישראל טובים הם נגד מעשיהם, ולכן מתרץ שירד שנאה וכו', כי ניחא ליה בהאי תירוצא שיהיו ראויים לפי דרך הטבע ולא ע"פ נס, דלאו בכל יומא מתרחיש ניסא.
והנה כשאנחנו עובדים את הבורא ב"ה ואנו מוציאים הניצוצות הקדושות מן האומות ממילא ירדה שנאה עליהם, ואח"כ אנו מתפללים ח"י ברכות, ואיתא בגמרא "לעולם יסדר אדם שבחו דמריה" כו', דהיינו ג' ברכות הראשונות שהם שבחים דמריה כדי לעשות השם יתברך לראש, דשלש ראשונות נקראים ג' רישין, ועי"ז הוא עושה עמנו טובות. זהו שאמרו חז"ל "אם לא כיוון באבות יחזור לראש", ר"ל שצריך לחזור לעשותו ראש, מחמת שלא כיוון בתחילה לעשותו ראש.
וזהו "בחודש השלישי" פירוש אחר שאדם מחדש בברכה שלישית שהיא עיקר לעשותו את הבורא יתברך לראש, "לצאת בני ישראל מארץ מצרים" ר"ל ומקודם עשה את פעולתו כמו שהיה ביציאת מצרים, דהיינו שהוציא ניצוצות קדושות ע"י פסוקי דזמרה כנ"ל, "ביום הזה באו מדבר סיני" פירוש "ביום" הוא בהירות כיום, ועם הבהירות הזה באו מדבר סיני, דהיינו שנאה לאומות העולם כנ"ל.
"ויסעו מרפידים" פירוש גם עי"ז יכולים ישראל לעורר שנאה על האומות, ע"י שמונעים את עצמם מרפיון ידים מעצלות, וזהו "מרפידים" דהיינו לשון רפיון ידים ועצלות, "ויבואו מדבר סיני" ר"ל ע"י זה הם באים למדבר סיני, דהיינו להוריד שנאה על האומות, "ויחנו במדבר" פירוש שגם זוכים שיחול חן גדול על דיבורם, "ויחן שם ישראל נגד ההר" פירוש גם זה זוכים, שזריחת השכינה הנקרא "הר" זורח עליהם, שהם חונים נגד השכינה ואור זריחתה זורח עליהם.
"ומשה עלה אל האלהים", דהצדיק הגדול נקרא בשם "משה", והוא יש לו מדריגה יתירה מהצדיקים הנזכרים לעיל שעולה לעולמות העליונים, "ויקרא אליו ה'", ויקרא הוא לשון חיבה, "כה תאמר לבית יעקב" דהיינו הצדיקים שעדיין אינם במדריגה, עליהם לתקן השכינה הנקרא "כה", "ותגיד לבני ישראל" דהיינו הצדיקים האמתיים אשר בשם "ישראל" יכונו, עליהם חובה לעשות עבודה יתירה וכבידה שקשה כגידין. וזהו "והמן כזרע גד", דהנה ע"י המן שנתן להם השי"ת היו באים להזדככות גדול ולמדריגות גדולות, רמז "גד" כנ"ל ותגיד לבני ישראל, "ויקראו שמו מן", ר"ל מיין נוקבין, שהיו מעלין מ"נ ע"י המן.
ואמר השי"ת "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", דהיינו שהתחלתם ממדריגה למדריגה, דהנה כתיב "מה ה' אלהיך שואל מעמך" ודרשו רז"ל "אל תיקרי מה אלא מאה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", י"ל הפירוש כך, דהנה "מה" רמז לעולמות העליונים שם של מ"ה, ואמרו חז"ל שלא יתחיל לעלות מיד למדריגה עליונה לשאוף יראה מעולמות עליונים כי אם מתתא לעילא, דהיינו שיתחיל ממדריגה תחתונה לראות רוממות אל ממאה ברכות, כי מכל ברכה יש לראות רוממות אל, עד שיעלה אח"כ למדריגה עליונה, וזהו "אל תיקרי מה אלא מאה דחייב אדם לברך מאה ברכות כו'" כנ"ל מתתא לעילא. וזהו "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", ר"ל שהתחלתם לראות רוממות אל ממדריגה תחתונה, דהיינו ממה שעשיתי למצרים, "ואשא אתכם על כנפי נשרים", פירוש עבור זה זכיתם לשאת אתכם על כנפי נשרים מלשון פירות הנושרים, דהיינו עולמות שהם נשורים מכל מגע חיצונים ופגם ח"ו, "ואביא אתכם אלי".
ועתה אם שמוע כו'. "שמוע" הוא שם דבר, שהוא לשון הנסתר שאינו לנוכח, והיינו אם תהיו כדבר הנסתר והנעלם, היינו שלא תחוסו על עצמיכם כלל להחזיק את עצמכם לשום דבר מה, רק תהיו נכנעים כאילו אינכם כלל, אז "תשמעו בקולי", פירוש תזכו לשמוע קולי, דהיינו קולות וכרוזים עליונים סוד ה' ליראיו, "ושמרתם את בריתי" פירוש שאתם תשמרו את כל העולם, ע"ד "אם לא בריתי יומם ולילה כו'", נמצא כל העולם נקרא בשם ברית, "והייתם לי סגולה", "סגולה" הוא לשון אוצר, דהיינו שעולם נקרא אוצר, ר"ל שאתם תקראו בשם כל עולם כולו, ע"ד "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". וק"ל.
או יאמר "בחודש השלישי לצאת בני ישראל כו'", רמז כשאדם פונה עצמו מהבלי זמן והוא יוצא מבין הקליפות, תיכף בא למדריגה גדולה ונקרא צדיק גמור, ע"ד שאמרו "במקום שבעלי תשובה עומדין" כו', וזה רמז לנו הפסוק שתיכף "לצאת בני ישראל מארץ מצרים" המה הקליפות, "ביום הזה באו מדבר סיני", "מדבר" רמז להתבודדות גדול שהצדיק מתבודד בעצמו ומדבק את עצמו בו יתברך, "סיני" ג"כ רמז להקדושה, כדרך שאמרו חז"ל "למה נקרא שמו סיני על שם שנעשו ניסים לישראל וירדה שנאה לאומות העולם".
ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני. היות שאדם כלול מד' יסודות, אש רוח מים עפר, וכשנתעורר באדם הכח העפר אז הוא עצל גדול בעבודה ומרפה עצמו מדברי תורה ועבודה, אבל כשאדם מתגבר על עצמו וננער מעפרו לצאת ממנו ומתאמץ בעבודה, אז בא למדריגה גדולה הנקרא "מדבר סיני" כנ"ל. וזהו "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני". "ויחנו במדבר", פירוש ויחנו הוא מלשון חן, שיש חן גדול בעבודתו ובקדושתו ובכל שיעסוק ועושה, "ויחן ישראל" שבאים לאחדות גדול, ובזה הם מתגברים "נגד ההר" הוא היצה"ר הנקרא הר, "ומשה עלה אל האלהים" הוא הצדיק הנקרא בשם "משה", כל מעשיו הוא להמתיק הדינים, וזהו ומשה עלה אל האלהים להמתיקו ולהעלותו ולהפכו לרחמים, "ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר", פירוש שפועל בצדקו להמתיק הדין, שאפילו מידת הדין הנקרא בשם "הר", ע"ד שאמרו "הר קשה", אפילו הוא מסכים עמו בכל השפעות והחסדים.
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל . היות שבמלת "כה" נרמז כל הברכות, כמ"ש כה תברכו, כה יהיה זרעך, ולהיות שרוב העולם צריכין לפרנסה ושפע, ולזה אמר לו בוראינו ית"ש "כה תאמר לבית יעקב" אלו ההמון המכונים בשם "יעקב", תמשיך להם שפע ממידת "כה" אשר משם בא הברכה והשפע גשמי, "ותגיד לבני ישראל" אלו הגדולים הנקראים בשם "ישראל", תמשיך להם אור העליון, אהבה רבה ויראה בלבם תכניס מעולמות עליונים, "ותגיד" - הוא לשון המשכה, תמשיך להם מעולמות עליונים מה שהם צריכים למדריגתם לעבודת השי"ת. וק"ל.
ויבא משה ויקרא לזקני ישראל וכו' ויענו כל העם וכו' וישב משה את דברי העם וכו' ויאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן וכו'. וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם וכו'.
ויש לדקדק: א. בכפל לשון "וישב משה את דברי העם", ואח"ז נאמר "ויגד משה" כו' ולא נאמר מה אמרו ישראל למשה רבינו לומר להשי"ת רק מה שאמרו "כל אשר דבר ה' נעשה" וכו', ועל זה כבר נאמר וישב משה וכו' ומה זו הגדה שניה שאמר משה להשי"ת. וגם שינוי לשון מ"השבה" ל"הגדה". ב. "בעב הענן" ג"כ כפל, דהא עב נמי שם ענן כמה דכתיב "והנה עב קטנה ככף איש", ורש"י ז"ל הוכרח לפרש זהו ערפל. ג. מה זו הבטחה שאמר לו השי"ת "וגם בך יאמינו לעולם".
ויש לפרש, דהנה הצדיק המדבר בקדושה אל צדיקים, דיבורו פועל ועושה יחוד בעולמות העליונים, ולא כן הוא כשמדבר עם פשוטי בני אדם, כאשר הדבר ידוע לכל ברבות הצדיקים רבות הטובה. וזהו שנאמר "ויבא משה ויקרא לזקני ישראל וישם לפניהם [את] כל הדברים", ולא קרא לכל ישראל לאמר להם יחד, כי היה כוונת משה רבינו ע"ה לדברינו הנ"ל, כדי שיפעול ויעשה יחוד גדול בדברו עם הזקנים, אשר לא יוכל לפעול לעשות יחוד זה בדברו עם כל העם יחדיו, ולכן לא קרא רק לזקנים. וכאשר ראה משה רבינו ע"ה שענו כל העם כמו שנאמר "ויענו כל העם יחדיו כל אשר דבר ה' נעשה כו'", לא הוטב בעיניו באומרו שלא יפעול דיבורו יחוד גדול כנ"ל, לכן כתיב "וישב משה את דברי העם", פירוש "העם" הוא פשוטי עם, דהיינו שהשיב את דברי העם כמו אדם המשיב דבר לאחריו ואין חושש ופונה אל הדברים, רצוני לומר שאין פירוש "וישב" - שהגיד דברי העם אל ה', רק הפירוש שהשיב הדברים וממילא ישמע דבריהם אל ה' שהכל גלוי לפניו, אם[1] הוא לא הגיד מחמת הכוונה הנ"ל, שחשש אולי לא פעל את יחודו האמיתי.
מה כתיב אחר זה? "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן", פירוש שיהיה השתלשלותי בהשתלשלות רב, "בעב הענן" בכפל עביות, כמ"ש רש"י ז"ל "במעבה הענן זה הוא הערפל" שהוא עב יותר מענן, "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", דהיינו שע"י פשוטי עם תוכל לפעול ולעשות יחוד אמיתי בעולמות עליונים, ואל תתמה על הדבר ותפלא בעיניך האיך אפשר שיהיה יחוד פשוטי עם כמו ע"י הזקנים, אל תתמה, שע"י זה שיאמינו בך, עי"ז יעשו יחוד גדול, וכאשר שמע משה הדבר הזה מפי השי"ת אז "ויגד משה את דברי העם אל ה'", מאחר ששמע שע"י פשוטי עם נעשה ג"כ יחוד אמתי. והשם ברחמיו יזכנו ליחד שמו הגדול יתברך ויתעלה לעולם. והבן כי קצרתי קצת והמשכיל יבין. וק"ל.
ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. ע"ד הרמז י"ל דהנה ישראל הקדושים אינם בצרה יותר מג' ימים, ע"ד "ביום השלישי יקימנו ונחיה", ואמר הכתוב "ויהי", דכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, "ביום השלישי" פירוש מיד ביום השלישי, "בהיות הבוקר" אזי בוודאי נתהוו החסדים, ד"בוקר" רמז לחסדים.
"ויהי קולות וברקים", דהנה יש כמה מיני צדיקים, יש צדיק העובד מיראה אלא שגבה לבו עליו ואינו מחזיק עצמו לשפל, אזי אין איש הזה יראתו מתקיימת, ואינו אלא כמו ברקים וקולות לפי שעה, וזה שמנה הכתוב מדריגת צדיקים זה למעלה מזה, דהיינו אחד "קולות וברקים" כנ"ל, ויש צדיק שמחזיק עצמו לשפל תמיד, וזהו נרמז "וענן כבד על ההר", דדרך ענווים להיותם יורדים ומשפילים עצמם למטה, כמו כן הצדיק הזה ההולך בכובד ראש בהכנעה גדולה, ויש צדיק שיוכל לבטל הדינים שלא יהיה בהם כח לשלוט חלילה, ולזה מרמז הכתוב "וקול שופר חזק מאד", דידוע ד"שופר" רמז לדינים, ומלת "שופר" הוא לשון שפרו מעשיכם, ואמר הכתוב שקולו של זה שמשפר מעשיו הוא חזק מאוד לעכב הדינים שלא ישלטו, "ויחרד כל העם אשר במחנה", רמז שכל אלו מדריגות אינם אלא מדרגת יראה.
ויש צדיק העובד מאהבה שיכול להפוך הדינים לרחמים גמורים שגם הם נעשים רחמים, ולזה מרמז הכתוב "ויוצא משה את העם לקראת אלהים", פירוש שהוציאם מדין לרחמים, שהרחמים הם נגד הדין, "מן המחנה", ר"ל מן המחנה של הדינים ועושה אותם רחמים, "ויתיצבו בתחתית ההר", דהנה השי"ת יש לו נחת רוח מפנימיות התורה, וזהו "וישכון כבוד ה' בראש ההר", ר"ל שכבודו של השי"ת הוא לשכון על הראש, שהוא הפנימיות של התורה שהיא שורש וראש, והשפעות נשפעות ממדריגות תחתונות, וזהו "ויתיצבו" ר"ל שעשה להם מעמד ומצב, דהיינו השפעות, מתחתית ההר.
וזהו רמז התנא[2] "ביצה שנולדה ביום טוב", דיו"ט הוא יומא דדינא, דבפסח נידון על התבואה, בעצרת על פירות האילן וכו', והצדיק בתפילתו עושה הולדה ביום הזה, דהיינו שמשבר כח הדינים, דכל דבר שאינו בתחילתו נקרא הולדה. ולזה רמז "ביצת בר יוכני ששברה ששים כרכים", דדרשינן בגמרא "ששים גבורים סביב לה אלו ששים מסכתות", ואת זה לעומת זה עשה אלקים, וע"י ס' מסכתות נשברים כחות הדינים, וזהו ביצת בר יוכני שברה ששים כרכים. ונחזור לענינינו, "ביצה שנולדה ביום טוב", פירוש אותה הולדה שנעשה בי"ט שמשבר כח הדינים עם הגבורות כאשר כתבנו מזה במקום אחר, "ב"ש אומרים תאכל", פירוש רמז שדי בזה שנשבר כח הדינים לבל ישלטו, וזה רמז לשון "אכילה", שהיא הנאה להשביע, כמו כן הפעולה הזאת היא ג"כ הנאה ודי בזה, "ובית הלל אומרים לא תאכל", פירוש שזה עדיין אינו מספיק, ואין זו אכילה והנאה ממש עד שיהפכו הדינים לרחמים שגם הם יהיו רחמים גמורים. וזהו "ואכלתם אכול ושבוע", דהיינו שאנו צריכים לכלות אויבינו הם הדינים, וזה פירוש "ואכלתם" ר"ל שתכלו אתם את ה"אכול", פירוש את הדינים הרוצים לכלות אתכם, ולא עוד אלא "ושבוע" שיבוא שביעה מהם, שיעשו הם עצמם רחמים, וזהו "ואכלתם את אויביכם".
"בית שמאי אומרים שאור בכזית", "שאור" הוא מחמץ דבר אחר, והיינו איש רשע החוטא ומחטיא אחרים, זה מר מאוד "כזית", שמעורר דינים גדולים, "וחמץ" שאין כח לחמץ לאחרים, "בככותבת", דכותבת מיתבא דעתא, דהיינו אדם רשע שעושה לתיאבון ח"ו כדי ליתביה דעתיה, זה אינו חמור כ"כ כמו המחטיא, וזהו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה שאומרים "זה וזה בכזית" מחמת שמעביר את הרחמים.
"השוחט חיה ועוף ביום טוב", ר"ל גם זה רמז לדינים, והרוצה לשוחטם לבל ישלטו, "ב"ש אומרים יחפור בדקר ויכסה", ר"ל כנ"ל שדי רק לכסות הדינים לבל ישלטו, ודי שעושה איזה חפירה בדינים, איזו פעולה טובה, "וב"ה אומרים לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום", פירוש שצריך לעשות עצמו כעפר מוכן מקודם בכדי שיעשה רחמים גמורים, ע"ד שמצינו באברהם אבינו ע"ה שהתחיל להתפלל ולומר "ואנכי עפר ואפר", דהיינו שימסור עצמו כל וכל עבור ישראל.
ונחזור לביאור הכתוב "וקול שופר הולך וחזק מאוד", דיש צדיק הממשיך ברכות והשפעות לעולם, וזה נקרא "הולך", שהולך מדרגא לדרגא, וזהו "הולך וחזק מאד" רמז להצדיק הזה הממשיך השפעות, ולכן נאמר בבלעם שהלך, ואמר שילך לברך את ישראל כמ"ש רש"י ז"ל, "ויחר אף ה' כי הולך הוא", שאין זו מדריגה הראויה לו להיות "הולך". "משה ידבר", דהצדיק הרוצה להמשיך השפעה צריך לדבר בחזקה ובגבורה, וזהו "משה ידבר", "והאלהים יעננו בקול", לשון נענע לי בראשו, דהיינו שהשי"ת הסכים על ידו ונענע לקולו. וק"ל.
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. איתא בזוהר הקדוש "את כל" - זו אברהם. ונראה לפרש, דאיתא קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ולכאורה מהיכן היה יודע התורה? אך באמת שהיה אברהם אבינו ע"ה מקדש את עצמו ומדבק עצמו בהבורא ב"ה בדביקות גדול, והיה מסתכל בעולמות העליונים תמיד, ע"י זה הבין והשיג שלעולם זה שייך מצות ציצית, דהיינו שהשורש רוחניות שלמעלה מורה על עשיית מצוה זאת, ולעולם זה שייך מצות תפילין, וכן כל עולם ועולם השיג ע"י דביקותו. אבל אנחנו משיגים השורש מצוה ומקורה ע"י התורה הקדושה כשאנו עוסקים בתורה הקדושה לשמה, והוא מחמת שהשי"ת ברוב רחמיו דיבר והכניס הדביקות בהתורה הקדושה, ונתן לנו התעוררות מדביקות בהתורה למען נוכל להתעורר אח"כ מלמטה למעלה בהתדבקות להשיג השורש ומקור כל מצוה ומצוה. וזהו "וידבר אלהים את כל" זו אברהם, פירוש שכל השגות התורה שהשיג אברהם ע"י דביקותו ובמדריגות התדבקות, זאת דיבר השי"ת לנו "את כל הדברים האלה", "לאמר", פירוש שגם אנחנו נוכל אח"כ לומר בדביקות ולעורר מלמטה למעלה. וק"ל.
או יאמר "וידבר כו' לאמר כו'", דהנה ע"י התורה אדם בא לידי דביקות, וזהו "את כל הדברים", "לאמר אנכי ה'" הוא הדביקות ואמונה.
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. מובן ע"פ הגמרא "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר מכאן למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר", ויש לדקדק האיך מוכח מכאן שלא יהיה חציצה בינו לבין הקיר? ונ"ל דהנה בבלעם כתיב "ותלחץ רגל בלעם אל הקיר", ואיתא בלעם היה נכד לבן הארמי וי"א בן לבן היה, והיה בבית לבן וראה את יעקב אבינו ע"ה שהיה הולך ממדריגה למדריגה, והיה למד ממנו בלעם שאף הוא יהיה הולך בקליפות ממדריגה כו', וזהו ויחר אף ה' כי "הולך" הוא וכו', "ותלחץ רגל בלעם אל הקיר", דהיינו הרגליות והקליפות שלו לחץ אל הקיר אל הקליפה, דהקליפה נקרא קיר. וזהו "ויסב פניו אל הקיר", דהיינו שהיה משגיח ומסתכל לבלתי ח"ו יאחוז בו הקליפה בשום אחיזה בעולם, "מכאן שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר", פירוש שלא יהיה חציצה מלהסתכל על הקיר - הקליפה, שלא יהיה לה שום אחיזה בתפילתו, רק ישמור את עצמו תמיד.
וזהו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", פירוש שלא יהיה בך אל זר כו', ותשמור עצמך מהקליפות לבלתי אחוז בתפילתך שתתפלל על פני, וזהו "פנים אל פנים דבר ה' עמכם", שאז במעמד הר סיני פסקה זוהמתן ולא היה בהם רק הפנימיות, והיינו "פנים אל פנים" - פני ה' היה אל פנימיותן. וק"ל.
לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם וכו'. כבר דקדקו קמאי דגבי אלהי כסף כתיב "אתי" וגבי אלהי זהב לא תעשו "לכם".
ונ"ל דאיתא "הרוצה להעשיר יצפין", ונ"ל הפירוש כך, דאיתא בעירובין א"ל רבנן לר' אבהו הצפיננו היכן ר' אלעאי צפון א"ל עלץ בנערה אהרונית כו' אמרי לה מסכתא, פירש רש"י ז"ל שהיה לומד מסכת מסדר קדשים, וזהו "הרוצה להעשיר יצפין" פירוש אם יבוא לאדם מחשבה על עשירות שיעשיר, יצפין פירוש ילמוד תורה ותבוא לו העשירות ממילא, וזכות התורה תעמוד אם מה' הוא שיעשיר, וזהו "מצפון זהב יאתה" פירוש עי"ז שילמוד תורה ממילא תבוא לו זהב ועשירות.
וזהו "לא תעשון אתי" היינו בלימוד תורה ותפילה לא תעשון אתי "אלהי כסף", דהנה כתיב לא יהיה בך אל זר, ודרשינן בגמרא איזהו אל זר שהוא בתוך לבו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, ו"כסף" הוא לשון תאוה מלשון נכסף נכספתי, והיינו בהתעמקו בתורה ובתפילה לא תעשון אלהי כסף, שלא יהיה בכם תאוות שהוא אל זר כנ"ל, "ואלהי זהב לא תעשו לכם" היינו דבר השייך לכם, היינו מחשבה של עשירות, לא תעשו ג"כ, שהעשירות ממילא בא אם מה' הוא שיעשיר כנ"ל.
"מזבח אדמה תעשה לי" פירוש אני נותן לך עצה שתזבח את היצה"ר ע"י שתעשה את עצמך אדמה כעפר ואפר. "וזבחת עליו את עולתיך (ואת שלמיך)", פירוש עי"ז תזבח את הרוצים לעלות ולהתגבר עליך, "ואת שלמיך" פירוש כל מיני מדריגות אדם ישלימו עמך. "ואם מזבח אבנים תעשה כו'", דאיתא בספר יצירה דאותיות נקראים בשם "אבנים", פירוש אם תרצה לזבוח היצה"ר ע"י עוסקך בתורה, "לא תבנה אתהן גזית" פירוש לא תהיה לימודך ח"ו להראות פלפולך שהוא כאבני גזית, "כי חרבך הנפת עליה", אם תגבה את חריפותך ופלפולך לכבודך ולגבהותך, "ותחללה" אז תחלל את התורה ח"ו, "ולא תעלה במעלות" פירוש שלא תחזיק עצמך במעלות, "אשר לא תגלה ערותך עליו" כי עי"ז יתגלה חרפתך ושטותך, רק יהיה כל כוונתך לכבוד הבורא ב"ה יתעלה ויתהלל. וק"ל.