נועם אלימלך/פרשת משפטים
פרשת משפטים[עריכה]
ואלה המשפטים כו׳. לפרש הסמיכות "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, ואלה המשפטים". נ"ל דכתיב "אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה", דהנה יש שני בחינות במידת הצדיקים, דהיינו יש צדיק שהולך תמיד במדריגה בדביקות בהשי"ת ומשבח תמיד בשירות ותשבחות, וכשמזדמן להצדיק הזה איזה טובה מאתו יתברך, אזי מתדבק יותר בהשי"ת ומכיר יותר בגדולתו יתברך ומשבח להבורא יתברך ביותר הדביקות בו וביותר חשקות, ואינו מודה לו יתברך עתה יותר בשביל הטובה שעשה עמו יותר ממקדם, רק בשביל הטובה הוא מכיר בגדולתו יתברך ומשבח לו בחשקות ודביקות יותר. ויש שאינו במדריגה זו, אבל הוא מכיר בטובתו יתברך ומשבח להבורא ב"ה על הטובה הנעשית לו, וכפי הכרתו הטובה הוא משבח יותר. ויש חילוק בין השבחות של הצדיקים הנ"ל, דהיינו הצדיק שהוא בא אל התדבקות יותר בשביל הטובה ומשבח להבורא ב"ה יותר בדביקות כנ"ל, הוא מדריגה גדולה, ואינו רשאי לעלות יותר ממדריגתו שהוא כעת בשעת השבח והתהילה, דכשיגביה את עצמו יותר ממדריגתו, אזי מגביה שפלותו כנגדו ונופל לו פניות ומחשבות זרות ר"ל, אבל כשהוא משבח בשביל הכרת טובתו, אזי כפי הכרתו יותר הוא יוכל לשבח יותר ואינו מזיק לו.
וזהו "ולא תעלה במעלות על מזבחי", ר"ל שהשירות והתשבחות בדביקות והכרת גדולותיו הוא במקום קרבן, דהיינו שהוא מקרב עצמו אל הבורא ב"ה ולעולמות עליונים ונקרא בשם מזבח, וזש"ה "ולא תעלה במעלות", דהיינו בשעת השירות והתשבחות שהוא במקום קרבן, "על מזבחי", לא תעלה במעלות יותר ממדריגתך, כדי ש"לא תגלה ערותך עליו", דהיינו שלא יגביה שפלותך כנגדך ויפול בך פניות כנ"ל, וסמך לו "ואלה המשפטים (אשר תשים לפניהם)", ור"ל אלה המשפטים הנ"ל שאמרתי לך, "אשר תשים לפניהם", פירוש לפני הצדיקים שאינם במדריגה גדולה, רק שהם מכירים בטובות השי"ת אשר לפניהם, תוכל לשום המשפטים הנ"ל, דהיינו שהוא יכול לעלות במדריגה יותר ויותר כפי הכרתו.
וזהו "ואהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתודה", ור"ל שאני מחזיק תרתי לטיבותא, דהיינו כשאני במדריגה זו לשבח בשירות ותשבחות ולא בשביל הטובה כנ"ל כי אם מחמת הכרת גדולתו יתברך, אזי אני מחזיק במדריגתי ואין אני משבח יותר ממדריגתי, וזהו "ואהללה בשיר" ולא יותר ממדריגתי, " ואגדלנו בתודה", דתודה רמז על אדם שהוא משבח בשביל טובתו, כדאיתא בגמרא ד׳ צריכין להודות, ור"ל כשאני בבחינה זאת לשבחו בשביל הכרת טובתו, אזי אני אגדלנו בתודה יותר כפי הכרתי.
וזהו שאמרו חז"ל "אז ישיר משה כו׳ שר לא נאמר אלא אז ישיר מכאן רמז לתחיית המת־־ם מן התורה", ויש לתת טעם למה דוקא כאן רמז על תחיית המתים? ויש לפרש ע"פ הנ"ל, דהיינו שאז ביציאת מצרים היו במדריגה קטנה שהיו משבחים בשביל הכרת הטובה, וזש"ה "אז ישיר", ר"ל "אז" בעת התחייה, אז יהיו משבחים במדריגת "שיר" כנ"ל. וק"ל.
או יאמר "ואלה המשפטים", דהנה כתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ", דהנה יש צדיק אשר בידו הדינים להמתיקם ולהפכם לרחמים, וזהו "מלך במשפט", ר"ל מי שהוא במדריגה זאת שהוא מלך על המשפט, דהיינו על הדינים, "יעמיד ארץ", "ואיש תרומות יהרסנה", דיש צדיק שהוא מנשא ומרים את העולם תמיד להשי"ת ולעבודתו ית"ש, והצדיק הזה הוא יהרס את הדינים שלא יבואו כלל וכלל, ואינו צריך להמתיקם. וזהו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ר"ל הדינים תשים לפניהם, או להמתיקם לרחמים או בדרך השני לעכבם שלא יצאו ולא יבואו כלל וכלל. וק"ל.
כי תקנה עבד עברי כו׳. פירש רש"י ז"ל "עבד שהוא עברי", רמז ג"כ לשני הצדיקים, דהנה צריך לדעת בראותינו צדיק גדול, אזי ידוע שהוא מגולגל מנשמת צדיק גדול מנשמה עליונה, והצדיק הזה יש לו אבר כנשרים לעופף בכל העולמות, וזהו "עברי" מלשון אבר, דעי"ן מתחלף באל"ף, והוא לשון כנפים, והיינו "כי תקנה עבד עברי" מובן ממילא, שיש לו כנפים לעופף באהבתו ויראתו בעולמות עליונים, "שש שנים יעבוד" רמז לשנותיו של אדם, דהיינו ששה עשריות שנים צריך לעבוד, "ובשביעית יצא לחפשי חנם", אז אין צריך עבודה בכח, רק שהוא ממילא דבוק בו יתברך והוא חפשי מיצה"ר ומכל גשמי העוה"ז, "אם בגפו יבא (בגפו יצא)", פירוש אם בכנפים מגולגל מנשמת הצדיק, "בגפו יצא" דהיינו שגם הוא יוסיף בקדושתו ויבוא לעולם העליון, "אם בעל אשה הוא", דאיתא בזוהר הקדוש דגוף האדם המסייעו לעבודת השי"ת הוא יקום עמו לתחיית המתים, דהנה לפעמים יש לנשמה אחת הרבה גופים, שבאה בגלגול כמה פעמים, ואין כל הגופים עומדים לתחיית המתים רק הגוף שהיה מסייעו לעבודתו יתברך, וזהו "אם בעל אשה הוא", רמז לגוף, שתיקן את גופו לעבוד להשי"ת, "ויצאה אשתו עמו", ר"ל שגם הגוף יהנה עם הנשמה. וק"ל.
או יאמר, דהנה כתבנו במקום אחר דהצדיק צריך להיות בהכנעה גדולה, וזהו שהורה לנו התנא הדרך אשר נלך ואמר "עשה לך רב", פירוש אם יעלה על דעתך את צורכך המרובים, דהיינו פרנסה ועשירות ובנים וכבוד וכדומה, והיינו "רב" - דברים הרבה, "עשה לך" לשון יחיד, תכניס הכל אל האחדות, "וקנה לך חבר", דהנשמה נקראת חבר לאדם, והנשמה אינה באה לאדם כי אם ע"י טורח ויגיעה בעבודת השי"ת, והיינו "וקנה" מלשון קונה שמים וארץ, פירוש שתעבוד את הבורא ב"ה בשלימות עד שתקנה לך חבר היינו הנשמה.
וזהו "כי תקנה", כשתרצה לקנות לך נשמה, "עבד" פירוש ע"י עבודת השי"ת, "עברי" פירוש תחזיק עצמך בהכנעה, שהצדיק נקרא בשם "ישראל", אבל אתה תחזיק עצמך בשם "עברי", כמ"ש ואקח את אביכם מעבר הנהר, ואז כשיעשה ויתנהג כך כנ"ל, "שש שנים יעבוד", פירוש שהששה קצוות נקראים "שנים", ויהיה יוכל לעבוד בהם להמשיך משם השפעות וכל הטובות לעולם, "ובשביעית", פירוש אם יבוא למדריגה שביעית ששם הוא החירות, "יצא לחפשי חנם", אז יכול לתקן ולפעול את כל ע"י דיבורו, והיינו "חנם" בלי שום עמל וטורח רק כאשר ידבר כן יקום.
וזהו "אגורה באהלך עולמים", פירוש כשאני מוכנע ושפל בעיני עצמי כגר בארץ נכריה, "אגורה" לשון גירות, "באהלך", ר"ל אני יכול להשפיע לעוה"ז השפעות גדולות, דעוה"ז נקרא אוהל, "עולמים" ר"ל מעולמות עליונים. וק"ל.
או יאמר "ואלה המשפטים", ופירש רש"י ז"ל "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח". י"ל כוונת רש"י ז"ל, דשם נאמר בפרשת מזבח "ולא תעלה במעלות על מזבחי", י"ל שרמזה לנו התורה דרכי התשובה איך יתנהג האדם, דבזמן שבית [המקדש] היה קיים היו הקרבנות מכפרים, ועכשיו בעוה"ר שאין לנו מזבח, התורה הקדושה מכפרת, ע"ד שאמרו חז"ל הרגיל ללמוד דף א׳ ילמוד ב׳ דפין, ונמצא התורה נקראת "מזבח", שמכפרת כמו מזבח, ואמר הכתוב "תעלה במעלות על מזבחי", פירוש כשתרצה לעלות על מזבח, דהיינו לשוב על עוונך, "לא תעלה" עם מעלות, שתחשוב בדעתך שיש לך איזה מעלות, וגם לא תלך מיד בהתחלתך במעלות ומדריגות צדיקים גמורים, רק מתחילה תרגיל את עצמך בהדרגה ממדריגה למדריגה בהכנעה גדולה, "אשר לא תגלה ערותך עליו", ר"ל דאל"כ סופך להתגלות קלונך וערותך.
וי"ל כוונת רש"י ז"ל עם הסמיכות ג"כ בדרך הזה, דהדן דין אמת לאמתו נעשה כו׳, ובודאי המקיים עסקי הדינים כהלכתו, אזי הוא ג"כ מזבח כפרה להגין עליו, וזה שפירש רש"י ז"ל "לומר לך שתשים סנהדרין אצל מזבח", ר"ל שיתנהגו ג"כ בדרך הזה כנ"ל, כמו שנאמר אצל המזבח. והוא רחום יכפר עון לנו ולכל ישראל. אמן.
או יאמר "כי תקנה עבד עברי כו׳", ד"עברי" הוא לשון כנפים, כמש"ה באברתו יסך לך, דאל"ף מתחלף בעי"ן באותיות אחה"ע, ור"ל "כי תקנה", כי תרצה לעלות במדריגה זו שתהיה עבד שהוא עברי, שיהיו לך כנפים לעלות בדביקות הבורא ב"ה, אזי "שש שנים יעבוד", ר"ל שששים שנה תמימים צריך אתה לעבוד ועדיין לא תקנת את עצמך בשלימות, אבל "בשביעית", ר"ל כשתגיע אחר ששים, אזי אינך צריך לעבוד כ"כ.
"אם בגפו יבא", "גפו" הוא ג"כ לשון כנפים כתרגומו, דהנה יש צדיק שהוא קדוש מרחם ולא בא לעולם בגלגול רק לתקן קצת מה שלא תיקן בבריאה ראשונה, ואמר הכתוב הצדיק הזה שבא בגפו, דהיינו באברתו ובכנפיו שהוא צדיק גמור מרחם, אזי הוא בטוח ש"בגפו יצא" לעולמו ולא יכשל ח"ו בשום חטא בהיותו בעוה"ז, "ואם בעל אשה הוא", פירוש ואם אינו קדוש מרחם ויצה"ר יכול להחטיאו, שהוא מגרה אותו בתאוות הגשמיות הנקראים בשם אשה דהיינו נוקבא, כמש"ה "האשה אשר נתתה עמדי וכו׳ השיאני ואוכל", אבל הוא מתגבר על היצה"ר והוא "בעל אשה", שהוא מתגבר על תאוותיו שלא לעשותם, "ויצאה אשתו עמו", פירוש שכרו יהיה לעוה"ב שתצא אשתו עמו, דהיינו התאוות שהתגבר עליהם יהיו לו לשכר.
ו"אם אדוניו יתן לו אשה", פירוש שיש צדיק גמור ושלם שאין היצה"ר יכול להחטיאו, רק השי"ת מזמין לו איזה נדנוד חטא קצת כדי שע"י זה שיחרד לבו בנדנוד חטא הזה שבא לידו וירבה בתשובה וחרטה, יעלה למדריגה יותר, וזהו "וילדה לו בנים או בנות" רמז כנ"ל, שעי"ז יבוא למדריגה גדולה שיהיו לו מצוות הרבה, שזה תולדות הצדיקים מעשים טובים, "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", פירושו מובן ממילא, שזה נחשב לו לזכיות לפני אדון הכל, "והוא יצא בגפו" ר"ל שלא יזיק לו למדריגתו הנדנוד חטא הזה, רק יצא בגפו כנ"ל. וק"ל.
וכי ימכור איש את בתו לאמה וכו'. ע"ד הרמז יש לפרש, דהשכינה נקראת "בת" כידוע, ואמר הכתוב "כי ימכור איש" זה הקב"ה שנקרא ה׳ איש מלחמה, "[את בתו] לאמה" חלילה שפחה כי תירש גבירתה, "לא תצא כצאת העבדים" בראשי אברים, פירוש אם ח"ו תקלקל את האברים, שן באכילה עינים בראייה, ושאר אברים וגיד האמה בכלל צריך שימור גדול שלא ליתן מקום לאחוז כחות הטומאה חלילה, ואם ח"ו תקלקל ותשחית האברים, אוי איך גרמת גלות השכינה שלא תצא מן הגלות המר.
ובמה תצא? אמרו חז"ל ודרשו מן המקרא "שתצא בשש ויובל", רמז לששה קצוות וליובל העליון, דהיינו כאשר יתקנו ישראל את הששה קצוות והיובל אז תצא מן הגלות השכינה, ועוד "מוסיף עליו אמה עבריה שתצא בסימנים", רמז על התורה הקדושה אם תקנה אותה בסימנים, ע"ד שאמרו חז"ל "אין התורה נקנית אלא בסימנים כו׳", "סימנים" הוא לשון סימני הקטורת, ויש לומר הפירוש בדברי חז"ל "אין התורה" מתקיימת ומקובלת לפניו יתברך שמו לעשות נחת רוח להשי"ת "אלא בסימנים", פירוש אלא כשמעלה ריח ניחוח כל מיני בשמים, קדושה וטהרה ופרישות וזהירות וזריזות, "שנאמר שימה בפיהם", שהפה הלומד תורה תעלה בשמים לריח ניחוח לפניו, שיהיה שומר פיו ולשונו מכל דבר רע, התורה הזאת עושה נחת רוח ליוצרו לעלות השכינה מהגלות, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו. אמן כי"ר.
וכי יריבון אנשים וכו'. ע"ד המוסר נראה לפרש, דהנה השי"ת ב"ה נתן באדם שני יצרים יצ"ט ויצה"ר, ושניהם נקראים אנשים, דהיינו אם ח"ו יתגבר היצה"ר על האדם, אזי נקרא איש כידוע, דמתחילה נקרא הלך ואח"כ אורח ואח"כ איש, ואנחנו צריכין לעבוד השי"ת בשני יצרים, כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך כדאיתא בגמרא ביצ"ט וביה"ר, וזהו "כי יריבון אנשים" פירוש היצ"ט והיצה"ר כשיתגברו זה על זה, "והכה איש" היצ"ט שזה בודאי נקרא איש, "את רעהו" היינו היצה"ר, כי אחר שיכבוש אותו לכפות אותו ג"כ אל הקדושה נקרא רעהו של היצ"ט כנ"ל שעובד בשני יצרים, וע"י איזה דבר יוכל לכבוש את יצרו? ואמר הכתוב "באבן" פירוש על ידי התורה כאשר כתבנו לעיל דאותיות התורה נקראים אבנים, דע"י התורה הוא מתיש כח היצה"ר.
וזהו דאמרינן בגמרא "לעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה כו׳", דעיקר הלימוד צריך להיות לשמה, פירוש לשם ה׳ אחרונה היא השכינה ליחדא עם השלש אותיות ראשונות, אך אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, יכול ללמוד אף שלא לשמה, פירוש שיכול להיות כוונתו כדי לכבוש היצה"ר, וזהו "לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה" כנ"ל לכבוש את יצרו, "שמתוך שלא לשמה" כזה "בא לשמה", יבוא ללמוד לשם ה׳ אחרונה כנ"ל. וזהו "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", פירוש דוקא צריך אתה ללמוד כדי לכובשו.
וזהו "אם אמר יאמר העבד" דהיינו כנ"ל, דהאדם המתחיל להלוך בעבודת השי"ת נקרא עבד, ואם אמר יאמר "אהבתי את אדוני" פירוש אני אוהב השי"ת ב"ה, "ואת אשתי" פירוש וגם אני אוהב את עניני עוה"ז, "לא אצא חפשי" פירוש עי"ז אינני אוכל לצאת חפשי, שכל העוסק בתורה נקרא בן חורין, וזה מעכבני שאינני בן חורין, ואמר "והגישו אדוניו" פירוש יעסוק בתורה לשמה כדי להגיש וליחד אדוניו "אל הדלת" היא השכינה הנקראת דלה בגלות המר הזה, ליחד קב"ה ושכינתיה, "ורצע אדוניו" פירוש שיראה להתקשר מאוד לעבודת השי"ת, "ועבדו לעולם".
ונחזור לביאור הכתוב "באבן או באגרוף" פירוש מלשון בעלי אגרופין, דהיינו גם בזה יכול לכבוש את יצרו, שצריך להתחזק ולהתגבר ולהרגיל את עצמו במידות טובות כדי שעי"ז יהיה בעל אגרוף לנצחו. וזהו "בא דוד והעמידן על י"א, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה", פירוש בא דוד המלך ע"ה והעמיד על י"א מידות, הולך תמים ופועל צדק וכו׳, וחבקוק העמידו על אחת "וצדיק באמונתו (יחיה)", מלשון "ויהי אומן את הדסה", דהיינו הצדיק המרגיל את עצמו להתגדל במידות טובות "יחיה", יש לו חיות קדושה, והיינו "אחת", שהכל הוא אל אחדות.
ואמר הכתוב "ואם יכה" את היצה"ר "באבן" היינו בתורה כנ"ל, "או באגרוף" היינו במידות טובות וכנ"ל, "ולא ימות" שעדיין לא המית אותו לגמרי, "ונפל למשכב", פירוש מה שיבוא ח"ו מכשול עבירה לאדם זה נקרא בשם נפילה, והיינו שיכשל חלילה בטומאת קרי ר"ל וזהו ונפל למשכב, ואמר "אם יקום", פירוש דהעולמות עליונים נקראים "קומה", ואם יש לו קומה, שהוא במדריגה זאת, "והתהלך בחוץ" פירוש שהוא הולך במדריגה שכל החיצוניות מביא אל הקדושה, "על משענתו" היינו שכבר יש לו משען גמור ע"י התורה ומידות טובות בלי שום סיג ופסולת, "ונקה המכה" פירוש אז הוא נקי המכה, היינו היצר טוב שתמיד היה צריך להכות את עצמו עם היצה"ר, ולא יצטרך עוד לזה וישלים עמו לעבודת השי"ת, והצדיק כזה "רק שבתו יתן" דהצדיק בעוה"ז ושבתו הוא בעולמות עליונים, שכל מחשבותיו ועליותיו בעולמות עליונים, וכאשר רק שבתו יתן בעוה"ז, "ורפא ירפא" דהיינו השפעתו יחלק לעולם. וק"ל.
וכי ינצו אנשים כו׳. נ"ל דהנה כתיב "ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה ויאמר יעקב מכרה כיום וכו׳", י"ל שזה רמז על היצה"ר נקרא עשו, ויצ"ט נקרא בשם יעקב, דהיינו שהיצה"ר הוא מסית לאדם תמיד, "הלעיטני נא מן האדום" רמז האד"ם אפר דם מרה, שילך אחר התאוות הגשמיות והחומריות, "ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי", דהמצוות נקראים "בכור" מלשון ביקור ודרישה, דכ"ף בקו"ף נתחלפים באותיות גיכ"ק, דהיינו קודם שיעשה אדם מצוה, צריך לבקר ולדרוש לעשותה כמצותה וכתקנה בלי שום פניה, ולחזור בתשובה קודם עשייתה. והנה לפעמים היצה"ר מסית לאדם ג"כ שיעשה מצוות כדי שיהיה לו אחיזה ר"ל ג"כ בהמצוות שאיננו עושה אותן כתיקונן, ויש לו כח לאחוז בהם, וזהו טענת היצ"ט נגדו, "מכרה כיום כו׳", פירוש מה לך עוד להסיתני לעשות מצוות שאינם צלולים רק מעורבים עם פניות, די לך שאתה מסיתני לעבירות ח"ו, ומעתה הניח לי המצוות שלא יהיה לך חלק בהם, וזהו "מכרה כיום את בכורתך לי", פירוש מכור אותם לי שיהיו צלולים כיום בלי תערובות שאור, וממילא בלתי אפשרי לעשות מצוות בשלימות כי אם בהקדם לתקן עוונות.
וזהו "ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור וכו׳", דהנה כתיב "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל", ויש לפרש ע"פ דאיתא בגמרא "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו כל העולם כולו מחצה זכאי מחצה חייב, זכה מכריע כל העולם לכף זכות, לא זכה מכריע וכו׳", וזהו "כל העובר על הפקודים" פירוש מי שירצה שיהיה הוא ג"כ נמנה במנין הצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות, אזי יראה תמיד "מחצית השקל", דהיינו שהעולם הוא שקול לחצאין כנ"ל, מחצה זכאי וכו', ואז יהיה ירא וחרד לעשות מצוות וליזהר מכל חטא.
וזהו שרמזו חז"ל "שור זה קרן", וי"ל ד"שור" הוא לשון הבטה והסתכלות, דהיינו שהצדיק מסתכל על העולם תמיד שהוא מחצה כנ"ל, וזה הוא קרנות וצבאות ישראל, ואמרו חז"ל "תם משלם חצי נזק", ד"תם" הוא רמז שהוא תם יושב אוהלים, שמסתכל על כל אוהלים, דהיינו על המצוות, שיהיו בשלימות, ועל עבירות שלא לעשותם ח"ו, אזי הצדיק הזה הוא "משלם חצי נזק", דהיינו מה שהעולם הוא חצי צריך הוא להשלים החצי זאת, שלא יבוא לידי נזק ח"ו בהמנע את עצמו מהמצוות, וזהו "משונה קרן בחצר הניזק", פירוש הצדיק שהוא משנה ומתחבר את עצמו לדור בין רשעים, דהיינו בחצר הניזק, "משלם נזק שלם", רמז אף שהוא צדיק גורם נזק שלם ח"ו.
וזהו "ויהי בחצי הלילה", דעוה"ז נקרא לילה, ואמר הכתוב האדם הזה שהוא רואה תמיד שהוא חצי הלילה, דהיינו שהעולם מחצה זכאי וכו׳, "וה׳ הכה כל בכור בארץ מצרים", פירוש הקב"ה בעזרו ברוב רחמיו הוא מכה כל בכור בארץ מצרים, ר"ל דהיינו המצוה הבאה מצד היצה"ר, וזהו רמז ארץ מצרים דהיינו "מיצר ים", שהוא מיצר להשכינה, הקב"ה בעוזרו להכות היצה"ר לבל ישלוט בו, דהיינו שאדם הזה מבין בעצמו ליזהר ממצוות כאלו הבאים מצד היצה"ר.
וזהו שאמר רבה "כגון אנו בינונים, א"ל א"כ לא שבקת חיי לבל בריה", ר"ל "כגון אנו בינונים", דהיינו שעולם הוא מחצה על מחצה וצריך זהירות גדול לשמור מחטא כל דהוא שלא להכריע ח"ו לכף חובה, "א"ל א"כ לא שבקת כו׳", דהנה לפעמים הצדיק נכשל בנדנוד חטא קל מאתו יתברך כדי ליתן חיות לחיצונים, וא"ל "לא שבקת חיי לכל בריה", ר"ל שלא יהיה חיות לחיצונים מאחר שצריך ליזהר כנ"ל.
וזהו "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", פירוש "שדה" רמז לחקל תפוחין, והיינו "ובשר בשדה" ר"ל המצוות שתעשו, "טרפה לא תאכלו", צריך זהירות גדול שלא יהיה בהם טריפה, דהיינו תערובות שאור, שע"י זה כח היצה"ר לטרוף אותם, "לא תשא שמע שוא", דהיינו שהיצה"ר מסית אותך לעשות מצוות בתערובות שוא, לא תשמע לו, "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", פירוש אם תעשה ח"ו המצוות בשיתוף עם היצה"ר, אזי יהיה הוא עד חמס, ע"ד שאמרו עולה ומסטין ויהיה עד לחמוס את המצוה הזאת שלא נעשית כתקנה.
וזהו "וכי ינצו אנשים יחדיו" רמז על יצ"ט ויצה"ר, כי יריבון שניהם ויתווכחו יחד כנ"ל ויאמר יעקב מכרה כיום כו׳, "ונגפו אשה הרה", דאדם כזה שעושה מצוות עם היצה"ר מעורב בטוב ורע, אזי בטנו מלא מצוות שאינו מוצא בהם שום חסרון, ועל עוונותיו אינו משגיח לעמוד עליהם, והוא כאשה הרה ע"ד שאמר הכתוב "הרה עמל", משא"כ אם משגיח שיעשה המצוות בשלימות, אזי הוא נוגף את האשה הרה היינו העמל, "ויצאו ילדיה", פירוש שיוציא ילדים, דהיינו מעשים טובים שהם עיקר תולדות הצדיקים. וק"ל.
אם חבול תחבול שלמת רעך וכו׳. דהנשמה נקראת "שלמה" דהיינו לבוש, והבורא ב"ה נקרא "רעך" כדאיתא במדרש לא זז מחבבן עד שקראן אמי אחותי רעיתי, ואמר הכתוב אם ח"ו "חבול תחבול" את הנשמה שנתן לך הקב"ה הנקרא "רעך", דהיינו שתחטא ותקלקל ותפגום בנשמתך ותתמשכן חלילה נשמתך בין הקליפות ר"ל, "עד בא השמש תשיבנו לו", פירוש לא תתחיל מיד להחזיק במידת חסידות בהתלהבות אש ובבהירות, רק מתחילה צריך לתקן את אשר עיוות ולכבס כתמיו אשר עשה בהנשמה, והוא דומה למשל למבשל איזה מאכל טוב בכל מיני תבלין רק שלא היה נזהר מלשמור המאכל מלהתערב בו פחמין או אפר, והנה התבשיל הוא טוב למאכל, רק בהגיע הפחמים והאפר בכל פעם לתוך הפה ויגרס בחצץ שיניו, אזי בודאי האדם האוכל המאכל הזה זורק את המאכל מתוך ידו, כן הדבר הזה, האדם שעיוות וקלקל ורוצה לעשות מאכל טוב להבורא ב"ה עם התערובות חמץ, טורפים לו בפניו, אוי לאותה בושה וכלימה, אלא כיצד יעשה? "עד בא השמש", קודם שיבוא לו הבהירות והתלהבות, "תשיבנו לו", פירוש תשיב את הנשמה להבורא ב"ה לתקן ולכבס אותה.
וזהו "שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", דהצדיקים נקראים עדרי, וגם נקראים חברים להבורא ב"ה, וזהו שהשכינה מהללת ומשבחת הצדיקים להבורא ב"ה שהם עשו לה שלמה ומלבוש להתעטף בה ע"י התורה ומצוות שעושים בשלימות, והיינו "שלמה אהיה וכו׳", השי"ן בשמאל, "על עדרי חבריך", היינו ע"י הצדיקים שהם חבריך.
וזהו "לא תשחט על חמץ דם זבחי", פירוש דזבח ע"ש דם, דעיקר הזבח הוא הדם, ואמר כשתשחט זבח לי, לא תהיה עם חמץ כנ"ל, "ולא ילין חלב חגי עד בוקר", דדוד המלך ע"ה אמר "זה דרכם כסל למו", פירש"י ז"ל "זה דרכם של רשעים, כסל למו שיש להם חלב על כסליהם ומכסים אותם ואינם יועצות אותם לשוב מרעתם", "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", יש לומר הפירוש כך, שתמיד הוא בפיהם שבאחריתם, דהיינו לעת זקנותם, ירצו את אשר קלקלו ועיוותו. וי"ל ג"כ הפירוש כאן כך, "ולא ילין חלב" פירוש החלב שהוא על הכסלים, לא יהיה מלין "את חגי" היינו קדושתי, דהיינו האש התלהבות לשוב בתשובה, אל ילין "עד בוקר", היינו עד הזקנה, שלא תאמר עוד יש לי זמן לשוב, אלא תשוב מיד, כי מי יודע מה יולד יום, ישוב היום שמא ימות למחר.
ונחזור לביאור הכתוב הנ"ל, "עד בא השמש", דהיינו קודם שבא לך הבהירות והקדושה "תשיב" את הנשמה "לו" להקב"ה, שתשוב בתשובה מיד. והנה הכתוב מלמד אותנו מה היא עיקר התשובה, ואמר "כי היא כסותו לבדה", פירוש דמצינו באבימלך שאמר לשרה "הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים", לבל יאמרו שהתעללתי בך בעבירה ח"ו, והממון שנתתי לך יכסה זאת שלא יאמרו כך, והוא הפירוש כאן "כי הוא כסותו (לבדה)", פירוש העיקר התשובה שע"י זה יכוסו העבירות, [א]. "לבדה", פירוש ילך בבדידות בזויות הבית וישים אל לבו איך חטא לפני מלך מ"ה הקב"ה, ויבכה בדמעות שליש על עוונותיו בחרטה גמורה, ולקבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה, וככה יעשה בכל יום תמיד, ובודאי בעזה"י הוא מכסה העוונות בזה. ב. "שמלתו לעורו", פירוש אח"כ יעשה שמלה להשכינה, לאור העליון, ע"י התורה והמצוות שעשה, דאותיות אחה"ע מתחלפין. ג. "במה ישכב", פירוש ישכב בהשקט על מיטתו, שלא יבוא לו שום הרהור ומחשבה, "במה" לשון ונחנו מה. ואם יאמר איך אפשר שיהיה לי תקנה על עוונותי ע"י התשובה הזאת? ואמר "והיה כי יצעק אלי" בבכי וזעקה, "ושמעתי כי חנון אני". וק"ל.
אלהים לא תקלל וכו׳. נראה לפרש דהנה התורה הקדושה מלמדת אותנו את הדרך אשר נלך בה להינצל מן הדינים שלא ישלטו בנו, דהיינו שצריכים אנחנו להמתיק הדינים שגם הם יסכימו עמנו לרחמים, וחלילה להתגרות עמהם לקללם ח"ו רק להמתיק אותם. וזה שאמר הכתוב "אלהים לא תקלל", ר"ל הדינים לא תקלל, וזהו "זובח לאלהים יחרם כו׳", פירוש כשתרצה לזבוח הדינים, "יחרם בלתי לה׳ לבדו", "יחרם" הוא לשון הקדש, ע"ד דאיתא בגמרא "סתם חרמים להקדש", וזהו "יחרם לה׳ כו׳", פירוש העיקר להביאם אל הקדושה לה' לבדו, ולהפכם לרחמים ממילא. וזהו "ואלה המשפטים אשר תשים וכו׳", וי"ו מוסיף על ענין ראשון הנאמר בפרשת יתרו העשרת הדברות שנצטוו ישראל, וכאשר תשמור כל הדברים, אזי כל המשפטים תשים לפניהם, שיהיו הדינים נמתקים ממילא.
"ונשיא בעמך לא תאור", דהצדיק גמור ההולך תמיד בקדושה נקרא נשיא, וזהו "והנשיאים הביאו את אבני השוהם", דאבני החושן היו כנגד י"ב צרופי הויה ב"ה, והנשיאים שהיו צדיקים גמורים הם הביאו את האבנים האלה, דהיינו שפעלו ותקנו והביאו את י"ב צרופים הנ"ל, ואל הצדיק האמיתי הזה הנ"ל אנחנו מחויבים לחבר אליו, בכדי להוסיף לו אור גדול בקדושתו, שתתפשט אורו על כל העולמות. וזהו "נר ה׳ נשמת אדם", ר"ל האור ה׳ צריך אתה להכניסו אל הצדיק הגמור אשר לו נשמת אדם, דהיינו נשמה עליונה וגבוהה.
ואמר הכתוב "ונשיא בעמך וכו׳", דהנה הנביא הוכיח את ישראל "ועמך כמריבי כהן", יש לומר פירושו, דאיתא בגמרא דחז"ל תקנו לכהנים גט מקושר מחמת שהם קפדנים ובתוך כך יתרצה לה שלא יגרשנה, ולהבין באמת מה שהכהנים קפדנים, הוא מחמת שהכהן יש בו צד קדושה יתירה, ואורייתא הוא דמרתחי ליה, כדאיתא כל רותחא בישא בר מרתחא דרבנן דהוא טב, והוכיח הנביא "ועמך כו'", ר"ל הפשוטי בני אדם הנקראים בשם "עם", "כמריבי כהן", פירוש הם רתחנים וקפדנים ככהן, וזהו "ועמך" שהם פשוטי עם, "ככהן", אומרים שאורייתא הוא דמרתחי להם, ואין לך עון גדול ככועס שהוא כעובד ע"ז ר"ל, וצריך הרחקה גדולה מאד מאיש נבל כזה. וזהו "ונשיא בעמך", ר"ל כשהנשיא עושה מעשה עם ומעורב במידות העם כנ"ל ועמך כמריבי כהן, "לא תאור", פירוש הרחק תרחיק ממנו כמשור המועד, ואל תתחבר אליו להאיר בו באורך אור ה׳.
"מלאתך ודמעך לא תאחר", פירוש וגם אם תזכה שתהיה מלא מיראת ה׳ וקדושו[1] וזהו "מלאתך", ו"דמעך" לשון דמעות, דהיינו הבכיה ודמעות, "לא תאחר", פירוש תראה מאד מאד שלא יהיה בהם שום פניה ח"ו כדי שלא יהיו נתונים לאחרים ר"ל אל הקליפות ח"ו, וזהו "לא תאחר" לשון אחרים, נכרים.
ואמר הכתוב "בכור בניך" זה רמז על הצדיק הקדוש מרחם אמו, כמו בכור שהוא קדוש מרחם, שנתקדש ע"י אביו במחשבות קדושות בשעת תשמיש, והוא נקרא בן למקום ב"ה, ואמר "בניך", פירוש מה שאתה נקרא בשם "בן" הוא לטובתך, ע"ד אם תצדק מה תפעל לו יתברך, וזהו "בניך" דייקא, ר"ל המדריגה הזאת שאתה נקרא בן הוא לך לטובתך, ואומר השי"ת אל הצדיק השלם מרחם אמו "בכור בניך תתן לי", ר"ל שתראה ליתן לי מה ששייך לי, ור"ל ליחד קב"ה ושכינתיה שהוא דבר הראוי ושייך לי.
"כן תעשה לשורך וכו׳", דאיתא בגמרא ב"ק[2] "ארבעה אבות נזיקין השור" וכו׳, ואיתא בספר יצירה רמז לארבעה כחות הקליפות ר"ל, שהם נגד אבות הקדושים ע"ה, ולכאורה הלא האבות הם רק שלשה ואת זה לעומת זה עשה ה׳ ולמה האבות נזיקין הם ד׳? אך באמת דוד המלך ע"ה רגל רביעי, ונמצא גם בהקדושה הם ד׳ אבות.
וזהו הפירוש שאמר התנא[3] "בתולה נשאת ליום הרביעי", רמז על השכינה שנקראת בתולה, כמש"ה קום בתולת ישראל, דהיינו היחוד הגמור בעת התחלת מלכות בית דוד שהוא רגל רביעי, כשהיה מאיר מלכותו כיום, אז היה היחוד האמתי הגמור, "ואלמנה ליום חמישי", רמז על השכינה הקדושה בגלות המר הזה שנקראת אלמנה גלמודה, אזי היחוד הוא ע"י הצדיקים, שהוא רמז חמישי דהוי ביה ברכה לדגים, הוא הצדיק הנקרא כן שהיא מדריגה עליונה, וע"י אור קדושתו הזכה והצלולה כיום, זוכה וגורם יחוד קב"ה ושכינתיה בגלות המר הזה, ואמר התנא "שפעמיים בשבת בתי דינים יושבין בעיירות", רמז על ב׳ מקדשים, שהיו הדינים שורים בעיירות ארץ ישראל בעוה"ר ונחרבו, "שאם היה לו טענת בתולים", ר"ל כאשר המצא תמצא צדיקים כאלה שיהיו להם טענות לעשות את השכינה שתהיה בתוליה חוזרים להקרא בתולה במהרה כמאז, "היה משכים לבית דין", ר"ל אזי יהיה מוקדם להדינים וידו על העליונה ותקיפה על הדינים. וזהו שהתורה הקדושה מלמדת אותנו אשר נוכל ליחד השכינה ביחוד האמתי, הוא ע"י התורה הקדושה הלומדה לשמה.
וזהו "כי יפתה איש בתולה", "יפתה" לשון יפוי, דהיינו האיש הצדיק אשר ייפה את השכינה להקרא בתולה, "אשר לא אורסה" רמז על לימוד תורה לשמה, ע"ד דאיתא בגמרא "כל הלומד תורה בפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תיקרי מורשה אלא מאורסה", ולהבין כוונת דברי חז"ל הקדושים י"ל שרמזו על הלומד תורה עם איזה פניות ח"ו לשום כוונה אחרת שלא לשם שמים, והיינו "בפני עם הארץ", דהיינו שלומד כדי להנות ממנה להתגאות ולהשתרר על ע"ה, אזי הוא כבועל ארוסתו, אבל הצדיק הלומד תורה לשמה שלא לשום פניה אחרת אזי הוא מיחד שם הויה ב"ה. וזהו "אשר לא אורסה", פירוש שלא למד באופן זה ח"ו שיהיה כבועל ארוסתו, רק שלמד לשמה, אזי הוא מיפה להשכינה, "ושכב עמה" רמז לקב"ה ושכינתיה, ואמר הכתוב "מהר ימהרנה", פירוש העיקר צריך שיהיה מהיר וזריז במלאכתו מלאכת שמים, ע"ד שאמרו חז"ל זריזות מביא כו׳ ולידי רוח הקודש עד תחיית המתים, וצריך זירוז ביותר, "לו לאשה" רומז שיפעול בעבודתו שיביא לימין, דהשמאל נכלל בימין הנקרא בשם זכר והשמאל נקרא בשם נוקבא, וזהו "לו לאשה", פירוש שיכניס הנוקבא "לו", ר"ל לדוכרא. וזהו בכל מקום אשר "אזכיר" את שמי, ולא נאמר אשר "תזכיר" את שמי, רמז על הכנסת שמו בדוכרא שהם רחמים גמורים, אז אבא אליך וברכתיך. וזהו "זכור את יום השבת לקדשו", שכל קדושת שבת תראה להביא למדרגת זכר.
ונחזור לביאור הגמרא[4] "מבעה רב אמר זה אדם ושמואל אמר זה שן", וי"ל דמר רמז חדא ומר רמז חדא ולא פליגי, וכ"ע סברי מבעה זה שור, דאיתא בגמרא "שלשה אבות נאמרו בשור קרן שן ורגל", ולכאורה לפי דברינו הנ"ל שהאבות נזיקין הם לעומת האבות הקדושים, והרי בשור לבד הם שלשה ונמצא יתירים מהקדושה? אך הרמז הוא על ענין שלש מדריגות אשר בהם יתוקן ה"שור", רמז על סיטרא דשמאלא כמאמר ופני השור מהשמאל, וצריך לתקן סיטרא דשמאל להכניס בימין, והוא הגורם לביאת משיח במהרה בימינו הנקרא שור, "בכור שורו הדר לו", פירוש הצדיק הנקרא בכור כנ"ל, ה"הדר לו", שיתוקן השור כנ"ל.
והם שלש מדריגות. א "קרן", והוא רמז על ביאת המשיח בעתו ע"ד "זכה אחישנה לא זכה בעתו", ע"ד הרמז "במשוך היובל המה יעלו בהר", פירוש "במשוך", אם יהיה נמשך זמן הגאולה, "היובל המה יעלו בהר", "יובל", היינו כשיבוא זמן היובל דהיינו בעתה, אז "יעלו בהר", דהיינו ע"ד ועלו מושיעים בהר ציון, וזה רמז "קרן" דיובל היינו קרן.
ב. הוא "רגל" רמז על הצדיק המרגיל את עצמו בקדושתו, יכול לפעול שיהיה אחישנה. וזהו "כי יבער איש שדה או כרם", דהנה יש שני מיני שדות כמש"ה "ראה ריח בני כריח שדה", וזהו ישראל הקדושים המשולים לשדה חקל תפוחים, ולעומת זה עשה אלקים, כמ"ש "ועשו בא מן השדה", נקרא "שדה אחר", וגם ישראל נקראים "כרם", [כרם] היה לידידי, כרם ה׳ צבאות. ואמר הכתוב "כי יבער איש" לשון הבערה והדלקה, דהיינו איש צדיק שיבער את עצמו בהתלהבות אש על ה"שדה או כרם" הם ישראל, "ושלח את בעירה" ודרשו חז"ל זו רגל, ר"ל כנ"ל, שעם ההרגל יפעול "ובער בשדה אחר", פירוש שיבער ויכלה השדה אחר, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", כל המיטב של השדה והכרם ישלם, לשון ישלם ויתקן הכל על מכונו.
ג. הוא "שן", רמז על התעוררות החסדים שנתעורר על ידי הצדיק, שיש לנו ל"ב שיניים כנגד ל"ב נתיבות פליאות חכמה, ועם היחוד הזה נתעוררים חסדים, דהנה יש ב' מיני חסדים, חסדים מגולים וחסדים מכוסים, ולזה רמז "שן פעמים מגולה ופעמים מכוסה", כדאיתא בגמרא למה נקרא מבעה שן משום דפעמים מגולה. וזהו "לעושה נפלאות גדולות לבדו", כי החסדים הם מכוסים והם אצל השי"ת לבדו, הוא עושה עמנו נפלאות "כי לעולם חסדו".
וזהו הפלוגתא רב ושמואל, "רב אמר מבעה זה אדם", ד"אדם" נוטריקון אדם דוד משיח, דהיינו שהצדיק יכול לפעול הכל, ויכול לפעול לגרום ביאת המשיח, "ושמואל אמר מבעה זה השן", דאיתא בגמרא "שמואל סבר אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות", וזהו מבעה זה שן, ר"ל שיוכל לפעול חסדים כנ"ל.
וזהו "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", פירוש שיהיה אכילתכם בקדושה כדי שלא תתנו כח לשדה טריפה, דהיינו אל הקליפה ר"ל דהוא שדה אחר כנ"ל, "בשר" רמז לגשמיות, "לכלב תשליכון אותו", דאיתא "מעולם לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו, דתמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, ושל בין הערבים על עבירות היום", לכאורה הלא אין קרבן מכפר בלא תשובה? וגם לשון "לן" אין לו פירוש, הלא גם ביום לא היה לו עבירה, שתמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום? אך הענין הוא, כדאיתא בזוהר הקדוש שהחיצונים היה להם חיות מעשן המערכה, ונמצא מחמת שהיה להם חיות לא היו מתאמצים לפנות אל האדם להחטיאו ולטמאו בלילה בטומאת קרי ח"ו שזה הוא מקום חיותם, וזהו "לא לן ועבירה בידו", ר"ל שלא בא לידי טומאת קרי בלילה.
וזהו "לכלב תשליכון אותו", דבזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח מכפר ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ואיתא בגמרא שאש הבא מן השמים על המזבח היתה רבוצה כארי, ואחר שחטאו היתה רבוצה ככלב, דהיינו שהקליפה טרפה הכל, ואמר הכתוב הוי זהיר באכילתך שיהיה בקדושה, והגשמי שבתוך אכילה תשליך מרחוק להכלב, כמו עשן המערכה, ואל יקרב אליך כלל וכלל.
ונחזור לביאור הכתוב "כן תעשה לשורך ולצאנך", פירוש בין אם תרצה לפעול לתקן מדת ה"שור" כנ"ל, ובין אם תרצה לעורר חסדים לישראל הנקראים "צאן" קדשים, אזי תעשה באופן זה, "שבעת ימים", ר"ל תראה לתקן השבעה מדריגות ש"יהיו עם אמו", דהיינו העולם העליון הנקרא "אם" לעולם התחתון ממנו, "וביום השביעי תתנו לי", שם הוא יחוד גמור האמיתי. והבן. וק"ל.
לא תבשל גדי בחלב אמו. נראה לפרש ע"ד הרמז, דיש ליתן טעם לשבח למה נאסר לנו בשר בחלב, והמלאכים כשהיו אצל אברהם אבינו ע"ה נתן להם דוקא בשר בחלב. וגם אנחנו בחג השבועות התירו לנו חז"ל שלא להמתין אחר הגבינה השיעור כמו בשאר ימות השנה.
ויש לומר כי "בשר" רומז לגשמיות, וע"י שהצדיק אוכל הגשמיות ביחודים, הוא שואב השפעות מעולמות העליונים, ע"ד שאמרו חז"ל באשה דם נעכר ונעשה חלב, כמו כן הצדיק באכילתו, אכילתו נעשה "חלב", דהיינו השפעה נקרא ע"ש חלב, ומחמת שאין בנו כח לעשות היחוד למטה, לכן ציוה השי"ת שלא לאכול בשר בחלב, כדי שלא לערב מה ששייך למעלה עם מה שלמטה. ולא כן המלאכים שכח בידם לעשות היחוד אמיתי גמור למטה כמו למעלה, ולכן לא היו צריכין לשאוב דוקא מלמעלה, לכן אכלו בשר בחלב. וזה הטעם שהתירו לנו בחג השבועות לאכול [בשר] אחר גבינה בלא המתנת שיעור, מחמת שאז הוא שעת מתן תורה הקדושה, ואנו מראים עצמינו שאנו דוגמת המלאכים בשעת מתן תורה ע"י התורה.
רק לזה לפעול השפעות, צריך צדיק גמור ושלם שע"י אכילתו ביחודים יפעול השפעות ביחודים, אבל כל זמן שאדם אין שלם בצדקותיו ועדיין הוא רך כגדי, לפעמים תחזק ולפעמים תחלש ביראתו, לזה אין ראוי לילך במעלות קדושים לעשות יחודים. וזהו שאמר הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", פירוש כל זמן שאתה רך וחלש בצדקותיך כגדי, אסור לך לבשל, דהיינו להמשיך השפעות מעולמות העליונים ע"י יחודים, וזהו "בחלב" רמז להשפעה כנ"ל, "אמו" רמז לעולמות העליונים הנקרא "אם" לעולם התחתון. וזהו שאמרו חז"ל "דרך בישול אסרה תורה", דהמאכל שלא נגמר לאכילה צריך בישול עד שיבושל כל צורכו שיהיה ראוי לאכילה, וכמו כן האדם שעדיין לא נגמר בצדקו נקרא ע"ש בישול כל זמן ההוא, מחמת שעדיין צריך לבישול וגמר, ואמרו חז"ל "דרך", ר"ל כל זמן שהוא במדריגת "בישול", "אסרה תורה" כנ"ל לעסוק ביחודים.
וזהו שאמר הכתוב "עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו", שאותיות "ירח" הוא אותיות "ריח", דהיינו שהשי"ת ב"ה ברא ב׳ בחינות צדיקים, יש צדיק שנותן ריח "למועדים" ר"ל לעולמות עליונים שנקרא "מועדים" כמבואר בכמה מקומות לעיל, ויש צדיק הנקרא בשם "שמש", שנותן השפעות למעלה ולמטה כמו השמש המאירה למטה ונותנת אור ללבנה, הצדיק הזה "ידע מבואו" פירוש הוא יודע שורש כל דבר למעלה בעולמות עליונים, שכל דבר למטה יש לו שורש למעלה. והבן. וק"ל.