נועם אלימלך/פרשת דברים
פרשת דברים
[עריכה]אלה הדברים כו'. ונקדים לפרש הפסוק (תהלים סח, לה) "תנו עוז לאלקים כו' ועוזו כו'", לכאורה אין מחובר זה לזה. אמנם כבר הקדמנו וכתבנו שהצדיק ע"י מעשיו הקדושים יכול לבטל כל הגזירות מישראל ולהשפיע להם כאשר יגזר אומר ויקם, הקב"ה מקיים דבריו. וזהו שאמרו חז"ל "כל העולם לא נברא אלא לצות לזה", דהיינו בריאת העולם הוא למען צוות להשי"ת ב"ה הנקרא "זה", כמו שכתוב "זה אלי ואנוהו" כנ"ל שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים.
ואפשר לומר שלזה כוונו ג"כ חז"ל "מתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים ושתפו למדת הרחמים", וכבר צווחו קמאי דקמאי וכי יש ח"ו השתנות. ונראה דאיתא בגמ' "שלשה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו" ר"ל "אביו" הוא הצדיק הנקרא "אב", כמו שאמר אלישע לאליהו "אבי אבי רכב ישראל", ו"אמו" היינו כנסת ישראל היא השכינה, ו"אביו מזריע את הלובן", דהיינו שהצדיק מלבן את העוונות ומהפך הדינים לרחמים, וגם השכינה נקראת רחמים.
ונמצא יהיה הפירוש כך, שבוודאי לא חזר הקב"ה, ומחשבתו ית' נתקיימה אף לאחר הבריאה שנברא במדה"ד, אך שמסר ונתן הרשות ביד הצדיק ועשאו שותף למעשה בראשית שיהיה יכול להפך הדין לרחמים בצדקותיו ותפילותיו, ונמצא שהניח הדבר כמקדם, וזהו הפירוש של "ושתפו" קאי על הצדיק שעשאו השי"ת שותף בזה שיהיה יכול להמתיק הדינים ולהפכם לרחמים גמורים, והכל היה בסקירה אחת.
ובמה הוא ממתיק את הדינים? היינו ע"י גבורותיו של הצדיק שצריך להתגבר עליהם דהיינו דוגמתם שהדינים נקראים 'גבורות', והנה הצדיק צריך לעלות במדרגתו עד מקום שורש הדינים ושם הוא ממתיק אותם בשרשם ע"י גבורותיו, כי כל דבר צריך להיות דומה בדומה, דהיינו לגבור מלחמה צריך לעמוד כנגדו ג"כ גבור מלחמה. וזהו דאיתא במשנה "היוצאין להציל חוזרין למקומן", ואמרינן בגמרא "וכלי זיינן בידם", ר"ל הצדיקים היוצאין להציל את ישראל להכניע ולהמתיק הדינים, "חוזרין למקומן", צריכין לחזור ולעלות למקום שורש הדינים ומוצאם ועיקרם, "וכלי זיינן בידן" דהיינו בגבורתם צריכין לעלות לשורשם להמתיק אותם במקומם, והשי"ת ב"ה רוצה בזה כדאיתא "נצחוני בני". וזהו "נעימות בימינך נצח" ר"ל נעימים הם הגבורות והניצוח כשהצדיק ממתיקם ומביאם למקומן לימין. וזהו "הנוי והנצח לחי עולמים" ר"ל שיהיה לו לנוי כשמנצחין אותו.
וזהו שאמר בלק לבלעם "ועתה ברח לך אל מקומך" ותיכף אחר זה אמר בלעם לבלק "לכה איעצך", וכי משום דאמר לו ברח לך כו' נתן לו עצה? אלא משום דבלק היה קוסם גדול יותר מבלעם כפירש"י ז"ל, והנה אותו הפעם היה שורה קצת רוה"ק עליו כאשר אמר "מחזה שדי יחזה" כדי לברך את ישראל, ואמר לו בלק "אל מקומך" דהיינו לכתרין תתאין למקום שרשם ששרשו בס"א, ולכן נתן לו עצה מיד על הזנות להפקיר בנותיהם, וזהו שאמר לו בלעם "ועתה הנני הולך לעמי" דהיינו למקום שרשי "לכה איעצך כו'".
ונחזור לענינינו, שהצדיק עולה במדרגתו עד מקום ושורש הדינים וממתיקם שם, וגם מעורר את הדינים על הרשעים הראויים לכך שיהא חלין עליהם, ועי"ז כשעושין דין ברשעים מתיירא ומתקלס ומתגאה על ישראל, וזה פירוש הפסוק "אשירה לה' כי גאה כו'" ר"ל אשירה לה' הרחמים, שנהפכו הדינים לרחמים עלינו, "כי גאה גאה" לעילא ולתתא, דהיינו שנעשה מהדינים עלינו ישראל כעין גאות כנ"ל, ועל הרשעים נשארו הדינים וזהו "סוס ורוכבו רמה בים".
וזהו פירוש הפסוק "תנו עוז לאלקים", דהיינו שתעלו במדרגתכם ליתן עוזכם וגבורתכם נגד אלהים, הם הדינים, להכניע ולהמתיק אותם, וממילא "על ישראל גאותו" כנ"ל שלא יהיו הדינים אלא כעין גאות, "ועוזו בשחקים" דהיינו עוזו וגבורותיו של הקב"ה אחר שהם נמתקים מה יהיה מעשיהם ופעולתם על ישראל? ואמר "בשחקים" ששוחקים מן לצדיקים, כי מזוני ופרנסה בא ג"כ ע"י גבורות כדאמרינן בגמרא בגשמים "למה נקרא שמן "גבורות גשמים"? שיורדין בגבורה", וגשמים היינו מזוני. וזהו ג"כ דאמרינן בגמרא "קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", דקריעת ים סוף היה ע"י גבורות כנ"ל ומזוני באים ג"כ ע"י גבורות.
אך בכל זאת צריכין ישראל להיות התחברותם ואחדותם עם הצדיק, ועי"ז הצדיק נאזר בגבורה לבטל הדינים מהם ולהשפיע להם. וזהו "ויחן.. ישראל נגד ההר", נאמר "ויחן" לשון יחיד כפרש"י שהיה באחדות כאיש אחד, זה היה התנגדות "נגד ההר", נגד הדינים הנקראים "הר" להמתיק אותם, "ומשה עלה אל האלהים" להמתיקם בשורשם.
וזהו "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", דהיינו שהיה משה מדבר ב'דבור', הוא קשות וגבורה, בשביל כל ישראל, "בערבה כו'" דהיינו בכל המקומות שחטאו והיו צריכין לרחמים לבטל הדינים מהם, ביטל אותם משה מהם ע"י גבורותיו, "בין תופל ולבן", "תופל" הוא לשון התחברות, דהיינו ע"י התחברותם היה פועל להם לבטל הדינים מהם, וגם "לבן" הוא המן כפרש"י, שהיה משפיע להם ג"כ השפעות מזוני ופרנסה.
עוד בפסוק הנ"ל. "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל כו'". יש לבאר שנרמז בכאן עצה לעם ה' איך יתנהגו לבוא אל אמיתת עבודת השם ב"ה, כי הטעם למה שאנו אומרים קודם כל עבודתינו ותפילתינו "לשם יחוד כו' בשם כל ישראל", והכוונה היות שאין צדיק בארץ כו' וא"כ האיך יכול לעשות איזה דבר קדושה באברינו כיון שנעשה בהם איזה עבירה חלילה ונפגם אותו האבר ואיך יכול להשרות עליו קדושת העבודה ההיא? אך שהתיקון לזה הוא במה שכולל עצמו עם כללות ישראל, כי יש עולם הנקרא "כל ישראל" והעולם ההוא שלם בלי שום פגם, כי הכללות ישראל הם הצדיקים כמ"ש "ועמך כולם צדיקים", וא"כ אף שהפרטים חוטאים לפעמים אבל הכללות הם תמיד קיימים בקדושתם ואין שטן ואין פגע רע בהם חלילה, ותמיד צורתם חקוקה למעלה, והוא הנקרא בספרי קודש "אדם קדמון", ושם אין שליטה לחטא כלל והאדם מקשר עצמו שם בהתכללות ההיא, ואז אותו האבר נקשר בכללות ונתקן בקדושה עליונה, ואז יכול לעשות המצוה או העובדא ההוא. וזה עצה אחת.
ועוד יש עצה, היות ששורש כל החטאים הם באים מכח עץ הדעת, שנתקללה האדמה בל"ט קללות ומהם באה הזוהמא לאדם, אבל כשאדם שומר שבת כהלכתו בל"ט מלאכות, מתקן הל"ט קללות ואז יפרדו ממנו כל הקליפות, וזהו הטעם "כל השומר שבת כהלכתו כו' אפילו עבד כו' מוחלין לו". וזהו שרמז להם משה רבינו ע"ה באומרו עצות הללו לעם הקודש באמרותיו הטהורים, "אלה הדברים" נרמז שמירת שבת בל"ט מלאכות, כדרך שאמרו בגמרא "אלה הדברים" מכאן לל"ט מלאכות, דברים הדברים ואלה הם ל"ט, יעוין במסכת שבת. ועצה השנית הוא תיבת "כל ישראל" ליחד ולקשר עצמו בכללות ישראל. וזהו "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", פירוש אל העצת "כל ישראל" שאנו עושין כנ"ל, נתן לנו עוד עצה ב"אלה הדברים", דהיינו שמירת שבת. ודו"ק.
או יאמר "אלה הדברים כו'". נ"ל בהקדים לפרש פסוק "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי כו'", דאיתא בגמרא "קיים אברהם אבינו ע"ה כו' אפילו עירוב תבשילין", והיינו שהיה מקדש ומטהר את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כל אבר במצוה השייך לה, דכל מצוה ומצוה יש לה עולם בפני עצמה, ואברהם אבינו ע"י שהיה עובד השי"ת מאהבה, השיג את כל מצוה ומצוה בשורשה, ואפילו מצוה דרבנן יש לה שורש ועיקר בדאורייתא בעולם המיוחד לה. וזהו "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", דעיקר צריך האדם להתקדש ולהטהר עצמו מיד בהגיעו לשכל מקטנותו, והיינו "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'", דאדם נקרא "פרי" ששורשו הוא למעלה והוא אינו אלא כפרי הגדל באילן, וצריך האדם תיכף ומיד בשנה הרביעית להיות כל פריו קודש הילולים לה', כמ"ש "אשרי הגבר כי ישא עול מנעוריו", ואברהם אבינו ע"י עבודתו שלימה באהבה רבה, פעל והשפיע לנו שורש קדושה שנהיה אנחנו ג"כ יכולים לילך בדרכיו לעבוד הבורא ב"ה באהבה, וזהו פירוש "זרע אברהם אוהבי", ר"ל שאהבה הזאת הזריע אברהם לכל באי עולם, ובזכות אבותינו אנחנו חיים וקיימים בגלות המר הזה.
אך ברצות הצדיק להשפיע ולפעול איזה דבר ע"י פעולת עצמו אף בלא זכות אבות, דהיינו שהקטרוג חלילה גדול ואין מועיל זכות אבות לבד, צריך להחזיק במדריגה גדולה ממדריגת אבות, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שכשחטאו ישראל אמר "ונחנו מה כי תלינו כו'", דהנה אברהם אבינו ע"ה כשהיה מתפלל על סדום אמר "הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר", דהנה שורש הדבר כשהצדיק בא למדריגה זאת שיוכל לפעול בדיבורו, צריך להיות מאוד שפל רוח בעיני עצמו, וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה "הנה נא הואלתי לדבר", ר"ל שבאתי למדריגה זאת כנ"ל, הכניע והשפיל עצמו מיד ואמר "אנכי עפר ואפר", ומשה רבינו ע"ה כשחטאו ישראל ורצה להתפלל עליהם, החזיק במדריגה יותר גדולה מזו, דאברהם המשיל עצמו עכ"פ לעפר, ומשה רבע"ה אמר "ונחנו מה" שהיה מסופק ולא ידע מה הוא ואפשר העפר חשוב ממנו, וזה שאמר משה רבינו ע"ה ג"כ "אתה החילות להראות את עבדך", אחר שעלה למרום והוריד התורה וראה מלאכים ועולמות עליונים, והיה זה בעיניו הכל התחלה נגד גדולת הבורא ב"ה, והיינו "אתה החילות כו'". והנה עתה ברצות הצדיק לפעול ולהשפיע, צריך להכניע ולהשפיל עצמו יותר, דהיינו שיהיה נחשב בעיניו כלא ואין, שמילת "מה" הוא לשון שאלה וספק, שהוא עכ"פ דבר מה אך שאינו יודע אותו הדבר הנמשל ונדמה לו, אבל מי שמחזיק עצמו כאין, אין לך הכנעה ושפלות גדול מזה.
וזהו "אשא עיני אל ההרים" ר"ל שבטוח אני בזכות אבותי הנקראים "הרים" לשון הורי ומורי, "מאין יבא עזרי" פירוש אבל כשאני צריך דבר מעצמי שיבא העזר מפעולתי לבד, הוא עי"ז שאני מחזיק עצמי כ"אין". ומהיכן בא עזרי? "עזרי מעם ה' כו'". וזהו פירוש (תהלים עב, ג) "ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה", ר"ל ישאו הרים, היינו ע"י זכות אבות הוא "שלום לעם", "וגבעות בצדקה" דאיתא בפוסקים דאבות לא קיימו יסוד מצות צדקה לגמרי מחמת שלא היה להם ליתן צדקה למולים, וע"י נתינת צדקה האדם בא ג"כ למדריגה יותר גדולה שיוכל לפעול הכל. וזהו "גבעות", ר"ל רחמים גדולים העליונים בא ע"י "צדקה", שזה הוא בלא זכות אבות ע"י שעתה מקויים יסוד מצות צדקה לגמרי.
וזהו "אלה הדברים אשר דבר משה כו' בעבר הירדן כו'", ר"ל דא"י מקודשת מכל ארצות, בית המקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה, ושם בקל הוא לאדם לבוא למדריגות גדולות, והיה משה רבינו ע"ה אומר להם לישראל כל הדברים כאילו היה בעבר הירדן, דהיינו כאילו היה בא"י, כך אמר להם בקדושה ודביקות כ"כ גדול והשיג המדריגות כאילו היה בא"י.
או יאמר בעבר הירדן. ונקדים לפרש פסוק "ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו". דהנה הצדיק צריך כ"כ לעבוד הבורא ב"ה עד שיוכל לפעול בדיבור בעלמא ולהכניע ולהמתיק הדינים, וזו צריך להיות בהסתר הדיבורים לפני המקטרג, וכשהיו ישראל במדבר היה הקב"ה בכבודו ובעצמו ממתיק עליהם הדינים, וזהו שאמר משה רבינו ע"ה לישראל בתוכחתו "ידע לכתך במדבר הגדול" ששם הוא מקום הדינים, "זה ארבעים שנה לא חסרת דבר" ר"ל שאפילו דיבור בעלמא לא הוצרך אז להמתיק הדינים מחמת גודל חסדו ית' עליכם. וזהו "ידרך ענוים במשפט" ר"ל ענוים היינו הצדיקים דורכים במשפט במדת הדין וכובשים אותו להמתיקו, "וילמד ענוים דרכו" ר"ל שהשי"ת ב"ה מלמד להצדיקים שיעשו בהסתר הדבר הזה להמתיק הדינים, כאדם ההולך לפי דרכו ועושה פעולותיו כלאחר יד בהסתר.
וזהו "בעבר הירדן" ר"ל ירדן הוא לשון יר"ד די"ן, והיינו שמשה רבינו ע"ה המתיק והוריד הדינים לבל ישלטו בהסתר ומן הצד עשה פעולה הזאת, ומשמעות דבורו היה כאילו היה מדבר על צד ועבר אחר, וזהו "בעבר הירדן במדבר" ר"ל שבדיבור בעלמא פעל ועשה זאת, "בערבה" ר"ל זה על הצדיק לעשות מחמת ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה, וגם פירוש בערבה הוא לשון מתיקות ועריבות, שצריך הצדיק להיות מתוק לשמים ולבריות, "מול סוף" שצריך להיות כל עבודתו הכל למול אין סוף ב"ה בעולמות העליונים והכתוב מקצר בלשונו, "בין פארן" ר"ל שצריך להיות במידת תפארת מדת יעקב אבינו ע"ה לעורר רחמים על ישראל ולהמשיך הדינים על רשעים, "ובין תופל" ר"ל שיהא שפל בעיניו וטפל בעולם, "ובין לבן" ר"ל עי"ז בא ללובן העליון, "וחצירות" ר"ל שהצדיק הזה הוא כחצר לפני הבית שבל בני החצר נותנים עירובם אצלו, כך כל ישראל נשענים ונסמכים עליו להתפלל עליהם ולהשפיע ולהמשיך להם כל הצורך לכל אחד ואחד.
או יאמר "חצירות" מרמז לשם הויה ב"ה, דחצר שיש בו דין חלוקה אינו פחות מד' אמות לכל אחד, ד' אמות הוא רמז לשם הויה ב"ה, וזהו "וחצירות" ר"ל שצריך שיהא השם הויה ב"ה תמיד לנגד עיניו כמ"ש שויתי ה' לנגדי כו', "ודי זהב" ר"ל שצריך להמשיך פרנסה והשפעה לכל אחד די פרנסתו.
או יאמר "ידרך ענוים" ע"ד הפשוט, ר"ל שהצדיק מדריך את הענוים הם האנשים המתחברים לעבודת השי"ת שישפטו את עצמם תמיד ויחזרו בתשובה תמיד, "וילמד ענוים דרכו" ר"ל ואחר זה מלמדם שילכו בדרכיו בדביקות ואהבה רבה ושלימה להשפיע ולהטיב לישראל, שזה הוא דרכו ורצונו של הבורא ב"ה להטיב ולהשפיע. וק"ל.
ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וכו' אחינו המסו כו' ובדבר הזה אינכם כו' לתור לכם מקום כו'. נראה לבאר הטעם שילוח מרגלים ובפרט על אשר הוטב בעיני משה אדון הנביאים, לפי שכוונתו היה לטובה, לפי שהיו צריכין לפנות להם הדרך לפניהם ולבער הקליפות אשר היו בארץ כנען למען היות להם בקל להלחם באויביהם ולהרוג אותם, כי יחשבו לפגרים מתים באין כח וחיות עוד להם מהקליפות, ולזה רצו לבחור להם המובחר והחשוב שבהם, "כולם אנשים" - צדיקים, שיהיה להם כח לבער הקליפות מגודל קדושתם, ולזה שלחו איש אחד מכל שבט המעולה שבהם, ובאותה השעה כשרים היו כפירוש רש"י ז"ל, אבל אח"כ כשקלקלו הוכיחם משה רבינו ע"ה באמור להם באמת כוונתכם היתה לטוב, אבל היה לכם להאמין בה' אלקיכם אשר עשה לכם הניסים הנפלאות והנוראים האלה במדבר הגדול והנורא אשר היה מקום נחש כו' הם הקליפות, והוא הלך לפניכם ובער אותם, כן יעשה בוודאי לכל הממלכות אשר תעברו שם לילך לפניכם ולתור לכם מנוחה, כדי שיהא קל לכם להנקם מאויביכם ולשרש אחריהם לבלתי השאיר להם כל חי. וזה שאמר "ותקרבון אלי כו' נשלחה אנשים לפנינו" הוא הפירוש כנ"ל, שיהא להם לעזר לפנות להם הדרך מכל מכשול, כיון שכל הקליפות חונים שם עדיין, "ואומר אליכם כו' לא תערצו ה' אלקיכם ההולך לפניכם ובמדבר אשר ראית כו' ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם ההולך לפניכם לתור לכם מנוחה", ומוטב היה לכם להאמין בו ית' כי הוא יפנה הדרך לפניכם והוא ינחיל לכם את הארץ. וק"ל.
עוד בפסוק הנ"ל. "ותקרבון אלי כו' נשלחה אנשים ויחפרו לנו כו' את הדרך אשר נעלה בה כו' ואת הערים אשר נבא אליהם כו' ויפנו ויעלו כו' וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ כו'". ולכאורה יש לדקדק על כפל הלשון את הדרך כו' ואת הערים, ב' מה [הוא] ויפנו ויעלו, ג' ויאמרו טובה הארץ למה לא הזכיר משה רבינו ע"ה מה שהוציאו דיבת הארץ, ואם תאמר שלא רצה להוכיח אותם ולגלות עוונותיהם, הרי אמר להם ובחורב הקצפתם וכמוהו רבים.
אלא נ"ל דכוונת ישראל היה בשליחות המרגלים כדי שהם יתקנו בעלותם כל דבר רע ולהכניע השרים בצדקתם, וכדי שיבואו ויאמרו טובה הארץ ויפעול דיבורם שאחר זה לא יהיה שום מונע בבואם אל הארץ ויבואו בהשקט ובטח, וזהו שהוכיח אותם משה רבינו ע"ה "ותקרבון כו' ונשלחה אנשים" צדיקים כפירש"י ז"ל שאותה שעה כשרים היו, "ויחפרו לנו את הארץ", דהיינו שהם בצדקתם יעשו חפירה בהילוכם לתקן כל המכשולות והעקמומית והקטרוגים, וזהו לשון חפירה דהיינו שצריך להיות בהסתר כנ"ל, וזהו "את הדרך אשר נעלה בה" כפירוש רש"י ז"ל שאין דרך שאין בו עקמומיות, רמז לכל המכשולות והקטרוגים והמסכים כנ"ל, "ואת הערים אשר נבא כו'" ר"ל שאז נבא בקל אל הערים, זהו שנאמר "וייטב בעיני הדבר", כי לפי כוונתם היה הדבר טוב, וזהו "ויפנו כו'" שהיו מרגלים פונים אל הדבר הזה ונתנו לבם על זאת, "וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ", ולפי ענינינו הוא מובן מה שלא הזכיר להם הוצאת דבת הארץ, שזה היה קלקולם שלא האמינו מיד מה שאמרו המרגלים טובה הארץ, כי כוונתם לזה כנ"ל שיבואו ויאמרו טובה הארץ ולא היה [להם] לפנות אל שאר הדברים.
ועוד הוכיח אותם "ובמדבר אשר ראית כו' ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' ההולך לפניכם כו' באש לילה כו' ובענן יומם", ולכאורה "ובדבר הזה" אינו מדויק, אך כשאדם הולך בגשמיות ועניני עוה"ז יום יום, עי"ז הוא נתגשם כ"כ שאפילו הניסים והנפלאות הנגלים והנראים בחוש הראות אינו מאמין, וזהו שהוכיח אותם אף שקלקלתם ואמרתם "אחינו המסו כו'", היה לכם להאמין ע"י הניסים שראיתם בחוש, העמוד אש וענן ההולך לפניכם, "ובדבר הזה אינכם מאמינים", ר"ל ואתם אפילו הניסים הנגלים, דהיינו עמוד אש וענן שאתם רואים, אינכם מאמינים מחמת שאתם מגושמים כ"כ, והוכיח אותם שישימו לב לגודל הניסים והנפלאות שעשה עמהם השי"ת בכל עת ועי"ז יזדככו ויתקדשו בקדושה רבה. וק"ל.
גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר כו'. נ"ל דאיתא בגמרא דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב, ולכאורה הדבר תמוה לחשוב על דור המדבר דור דעה כזה שקיבלו התורה בסיני וראו אלקים שלא יהא להם חלק לעוה"ב. אלא נראה הטעם שהסיע הקב"ה את ישראל דרך המדבר, הוא מחמת שכשיצאו ממצרים וקבלו התורה ופסקה זוהמתן, ומחמת גודל קדושתם היה כח בידם להמתיק הדינים, לכן הנהיגם דרך המדבר ששם הוא מקום ושורש הדינים כדי שימתיקו הדינים, שבשביל זה נשתלח השעיר למדבר, מחמת ששם הוא שורש הדינים והקליפות כידוע, ואילו היה דור המדבר נכנס לא"י לא היה שום גלות לישראל, מחמת שהיו הדינים נמתקים לגמרי עד שורשם.
וזה שאמרו בגמרא (שבת קמה, ב) "מפני מה עופות שבבבל שמנים וא"ל לך למדבר עזה ששמנים מהם", ולכאורה מה זו שאלה ומה זו תשובה על שאלה זאת. אך נראה שרמז בזאת השאלה על גלותינו המר, דהנה העוף טמא נקרא הקליפה, זהו דאמרינן בגמרא אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל כשלמד תורה עוף הפורח נשרף בהבל פיו, מחמת שהיה לימודו בקדושה ובטהרה, נשרף מהבל פיו הקליפות הנקראין "עוף", שכשרצו לפרוח ולהגביר הדינים חלילה על ישראל נשרפו מהבל פיו הקדוש. וזה ששאל "מפני מה עופות שבבבל שמנים", ר"ל מפני מה יש להדינים והקליפות הנקראים "עופות" התגברות כל כך על ישראל, והשיב "לך למדבר עזה ששמנים מהם", ר"ל ששם אתה צריך להמתיק הדינים, כי עיקר התגברות שלהם הוא משום שבמדבר הוא שרשם, כי עדיין דור המדבר לא המתיקו עד השורש מחמת שלא נכנסו לא"י.
ונמצא עיקר נסיעתם דרך המדבר היה מחמת גודל קדושתם. וזה שאמר התנא "דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב", ר"ל שחלקם הוא צפון לעוה"ב, דאיתא בגמרא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, ר"ל שחלקם הוא צפון לעוה"ב, דהיינו מה שעוסקים בתורה ובמצוות נצפן להם לעוה"ב, שבעוה"ז בלתי אפשרי לבוא למדרגה הזאת שיהיו יכולים ליהנות מזיו השכינה שזה הוא העוה"ב, אבל דור המדבר מחמת רוב קדושתם לא היו צריכין להמתין לעוה"ב, ונהנו מחלקם בעודם בחיים חיותם, וזה הוא כוונת "אין להם חלק לעוה"ב". ומחמת שדור המדבר לא נכנסו לא"י, היה משה רבינו ע"ה ג"כ מוכרח למות במדבר, בכדי שבכל דור ודור יתגלגל הוא בנשמת צדיק ויהיה בכל דור צדיקים כמותו שיכולים להמתיק הדינים, ואילו בא משה רבינו ע"ה לא"י לא היה יכול להתגלגל, שאז היה מקיים כל המצוות התלויים בארץ, ועכשיו שמת במדבר עדיין לא קיים מצוות התלויות בארץ ויכול להתגלגל.
וזהו שאמר משה רבינו ע"ה "גם בי התאנף ה' בגללכם", ר"ל "התאנף" הוא לשון ענף, שאותיות אחה"ע מתחלפים, דהנשמות יש בהם ענפים ענפים המחוברים בשורש העליון, וז"ש משה מחמת שאתם לא נכנסתם לא"י ולא המתקתם הדינים עד שורשם, ואני מוכרח להתגלגל ג"כ עמכם, כדי שיהיה בכל דור צדיק שיוכל להמתיק הדינים, ובשביל זה נקרא הצדיק בשם משה ע"ד שאמרו "משה שפיר קאמרת כו'", וזה "גם בי התאנף" פירוש גם אני צריך להיות ענף בתוך הנשמות, "בגללכם" ר"ל כדי להתגלגל עמכם, "לאמר גם כו'" ר"ל ש"גם" הוא לרבות, היינו שאתה ג"כ צריך להתגלגל, לכן "אתה לא תבא שם" כנ"ל כדי שיעוכב עדיין בשביל המצוות התלויים בארץ ויוכל להתגלגל בכל דור וימתיק הדינים מעל ישראל.
וזהו שסיפר הקב"ה מעלות לויתן ואמר (איוב מ, כג) "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו", שלויתן נקרא הצדיק שמתחבר ומתדבק עם הקב"ה לשון "הפעם ילוה אישי כו'", והצדיק יש לו כח להמתיק הדינים בפיו הקדוש ע"י לימודו ועוסקו בתורה לשמה, וזהו "יבטח" הצדיק יש לו בטחון ש"יגיח את הירדן" ר"ל הדינים כנ"ל יר"ד די"ן, "אל פיהו" פירוש בפיו הקדוש.
וזהו "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך", דהלוים היו המובחרים מישראל לעבודתו ית"ש, שלא חטאו והיו נותנים אורות גדולות בעולמות העליונים וממתיקים דינים מישראל, וזהו "תומיך ואוריך" היינו התמימות והאורות שבך, "לאיש חסידך" פירוש זה ניתן ונמסר ג"כ לאנשי חסידים הקדושים שיש בהם כח לפעול כנ"ל. וק"ל.
ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב כו' כי לבני לוט נתתי כו' האמים לפנים ישבו בה כו' רפאים יחשבו אף הם כענקים כו' והמואבים יקראו להם אמים: ובשעיר ישבו החורים לפנים כו' וידבר ה' אלי לאמר וקרבת מול בני עמון אל תצורם כו' כי לבני לוט נתתי כו' ארץ רפאים תחשב אף היא רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים. הדקדוק נראה ומובן מאליו, מה הודיע לנו התורה בזה מי שישב בה לפנים, ותיפח רוחם לחושבים שהתורה ספורי דברים חלילה וחלילה.
אלא שהתורה הקדושה לימדה לנו חכמה גדולה בזה איך לעשות להשפיל ולשבר כח שרי האומות, שמשה רבינו ע"ה ראה שעמון ומואב ועשו שהיה להם זכות, שלוט התחבר עצמו לאברהם אבינו ע"ה, עשו קיים מצות כיבוד אב, והיה קשה לשבר את כח שרי האומות הללו, לכן השכיל משה רבינו ע"ה בחכמתו ואמר בדיבורו הקדוש "האמים ישבו בה לפנים כו' ובשעיר ישבו החורים כו' רפאים ישבו בה לפנים כו'", ופעל זאת בדיבורו הקדוש שקשר שרי האומות הללו בהשרים הקודמים, והגביה את השרים הקודמים באומרו "רפאים יחשבו אף הם כענקים", והיינו שהם גדולים מאומות הללו והם מחויבים להיותם מוכנעים תחת השרים, וגם אמר "והמואבים יקראו להם אמים", שהשר של אומה נקרא על שם אומתו, והם קראו לאותה אומה שם אחר, והזכיר ג"כ אותו השם כדי לקשרם היטב בכל אופן, וכוונת משה רבינו ע"ה היה בכל זה לקשרם בשרים הקדומים, מחמת שהשרים הקודמים לא היה בהם שום זכות והיה כח ביד משה לשבר ולהשפיל אותם, וממילא כשישפיל השרים הקודמים, ישפלו וישברו גם אותם הנקשרים עמם, כמ"ש הכתוב וכשל עוזר ונפל עזור.
וזהו פירוש הכתוב "ועשית מזבח מקטר קטורת", והקשה הזוהר הקדוש איך שייך להקרא "מזבח", והלא מזבח נקרא ע"ש זבח, ועל המזבח הפנימי לא נזבח כלום שום זבח, וע"פ הדברים הנ"ל יבואר, די"א סימני הקטורת היו כדי להכניע י"א כוחות הטומאה, והם עשתי עשרה יריעות עיזים כידוע, וזהו "ועשית מזבח", היינו שתזבח כל הקליפות, "מקטר" פירושו הוא לשון קשר, והיינו אפילו השרים הנקשרים שאתה קושרם בהקודמים כנ"ל, כל זה תפעול ע"י קטורת לזבחם ולהכניעם.
וזהו "תכון תפילתי קטורת לפניך", דהנה יש שני מדרגות צדיקים, דהיינו יש צדיק שתמיד בכל העובדות והמצוות שעושה, נדמה בעיניו תמיד שמחסר בעבודתו ית"ש, שלא עשה המצוה כהלכתה בשלימות, ויש לו צער גדול על זה, ורואה תמיד בשפלותו ומוכיח עצמו על שהוא מחסר בעבודת הבורא ית', מחמת שיודע ומכיר גדולות ורוממות האל ית', ובכל אבר שרואה בו שהוא מחסר, ע"י הרהור תשובה הזאת, הוא מקדש את האבר הזה ומוסיף קדושה על קדושתו, ומחזק עצמו בעבודת הבורא ית' יותר, ומקדש כל אבר ואבר מחמת שרואה שכל ימיו עדיין עבודתו אינו שלימה באבר הזה, והצדיק הזה נעשה כל אבר ואבר אצלו ככלי זיין לעשות פעולה בכל אבר ואבר. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "ויוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי", כי האדם שאינו רואה ומסתכל בשפלותו וחסרונו שהוא מחסר בעבודת הבורא ית', יש לו הרחבה גדולה, שהוא בעיניו צדיק גמור ואין מתחזק עצמו להוסיף בעבודתו ית', וזהו "ויוציאני למרחב" ר"ל שהוציא אותי מבחינה הזאת שמגיע ממנה הרחבה לאדם, שאין לי הרחבה רגע אחת, רק שאני מצטער תמיד שאני מחסר בעבודתו ית', "יחלצני" ר"ל לשון חלוצי צבא, שעי"ז כל אברי הם חלוצים ומזויינים ככלי זיין שאוכל לפעול בכל אבר ואבר, וכל זאת מאתו ית' שמו, "כי חפץ בי" לעזרני, כמ"ש חז"ל אלמלא שהקב"ה עוזרו כו'.
ויש עוד צדיק שאינו במדרגה הזאת, רק שהוא מתפלל תמיד להשי"ת יומם ולילה שיעזרהו לעבוד עבודתו בשלימות. וזהו "תכון תפילתי קטורת לפניך" ר"ל אפילו מי שאינו במדריגה זאת להכיר חסרונו, רק שהוא מתפלל על עצמו כנ"ל, אעפ"כ יהא כח בידו ג"כ לפעול להכניע ולהשפיל הדינים הקליפות כקטורת כנ"ל.
אלה הדברים כו' בעבר הירדן כו'. נ"ל כי הנה הצדיק תמיד תשוקותיו הגדולים להשפיע רב טוב לבית ישראל, ולפעול להם כל צורכיהם בני חיי ומזוני, ולהפך מדת הדין לרחמים, ולהמשיך להם חסדים גדולים, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ית', לפעול תענוג בכל העולמות ולהמשיך השפעות תמיד בלי הפסק, ולזה צריך הצדיק להיות הפקר כמדבר, כדרך שאמרו בגמרא לגבי יואב "וביתו כמדבר" שהיה ביתו הפקר לעובר ושב כמדבר, וגם הצדיק הזה צריך שיהיה הפקר לכל הצריך אליו לכל דבר, וזו היא הפירוש "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר"... (חסר כאן).