נדחי ישראל/פרק טו
בו יבואר גודל חיוב על האדם ללמד את בנו תורה
[עריכה]
מצות עשה מן התורה על האב שילמד לבנו תורה כמו שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" וכשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצווה ללמד את בן בנו שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". ומאימתי מתחיל ללמוד לבנו? משיתחיל לדבר, מתחיל ללמדו פסוק "תורה צוה לנו משה וגו'" ופסוק ראשון מפרשת ק"ש, ואחר כך מלמדו מעט מעט עד שיהיה כבן שש או כבן שבע ואז אם אין לו פנאי ללמדו לעצמו, חייב להשכיר לו מלמד ללמדו תורה (רמב"ם ויו"ד). ואותן האנשים שאינם נותנין לבניהן רק ללמדו חומש ולא יותר אין יוצאין ידי חובתן, וכבר נפסק ביו"ד סימן רמ"ה ס"ו דמי שאפשר לו חייב להשכיר לו מלמד ללמד אותו גם משנה, גמרא, הלכה ואגדה.
וידעתי כי ישיבו ע"ז כי הוא משום דדחיקי להו שעתא ללמדם יותר, אבל באמת כאשר יתבוננו היטב בנפשם ידעו כי רק היצר מתעה אותם כי הלא על שאר דברים שהוא רק תועלת גופני להבן, כל אחד עוזר לבנו בכל כחותיו יותר מכפי יכלתו וגם כמה פעמים מוסר את נפשו לסכנת האבדון עבורו דהיינו שהוא עושה דברים שהוא שלא כדין בין אדם לחבירו ובין אדם למקום והוא מתברך בלבבו לאמר: "שלום יהיה לי, כי אני עושה בזה צדקה בכל עת לפרנס בני ביתי", וכשהוא צריך לחזק את בנו לתורה שידע איך לעבוד את ה' והוא מביא בזה להבין וגם לעצמו לחיי עוה"ב כמו שנעתיק לקמן ממדרשי חז"ל, הוא אומר דדחיקא ליה שעתא. והרי זה כמו שאמר הכתוב: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", בי דייקא. ואיתא במדרש ע"ז הכתוב: כל יומא טרי (הוא נושא ונותן)ולא לעי, צלי ולעי.
ובאמת הוצאת בניו לת"ת הוא חוץ ממזונות הקצובין לו מר"ה, כמו שאמרו חז"ל (בביצה ט"ז): כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד יוה"כ חוץ מהוצאות שבתות וכו' והוצאת בניו לת"ת, שאם פחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו.
לך נא ראה מה שאחז"ל (בקידושין ד"ל): כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". גם עי"ז זוכה לאריכות ימים הוא ובניו כמו דכתיב: "ולמדתם אותם את בניכם וגו'" וסמיך ליה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו'".
גם ע"י לימוד תורתו של הבן זוכה להנצל מן הגיהנם כדאיתא בתנד"א זוטא (פי"ב): עמי הארץ שהקרו והשנו את בניהן תורה, בניהן מצילין את אביהן מאותה בושה וחרפה ומאותה כלמה ומדינה של גיהנם שנא' וגו'.
ולפעמים זוכה ג"כ להמנות עבור זה בין הצדיקים כמש"א במדרש הנעלם של רות פרק שני:
ר' זמיראה נפק לחקל אונו חמא באינון בקעי קרדוניתא (פי' בין הבקעים של הרי אררט) קומטרי שלהובי דסלקן (פי' משאות שלהבת עולים משם) ארכין אודניה (פי' הטה אזנו) ושמע קלין. א"ל ההוא ערבאה: זיל בהדי ואראה לך פליאן טמירין מבני נשא. אזל עמיה אחורי טנרא (סלע) וחמי בקיעין אחרנין ושלהובין סלקין לעילא. שמעו קלין אחרנין, א"ל: ארכין אודנך הכא וכו'. ארכין אודניה ושמעין קלין דאמרין: וי וי. ודאי הא אתר דא חד מאינון דוכתי דגיהנם הכא. ועבר ההוא ערבאה ואשתאר הוא. אדהכי גחין גו דוכתא אחרא וחמא חד בר נש דהוה רמי קלין, הוו נטלין ליה ואעלין ליה לעומקא דמדורא אחרינא ואכסאי ולא חמי יתיר. אדמוך, חמא בחלמא ההוא גברא. א"ל: מאן את? א"ל: דיודאי חייבא אנא, דלא שבקנא בישין חטאין בעלמא דלא עבדנא. א"ל בגו חלמא: מה שמך? א"ל: לא ידענא, דחייבי גיהנם לא דכרין שמייהו. שמא דדוכתך מהו? א"ל: בגלילא עלאה קצבא הוינא ומגו בישין סגיאין דעבדנא התם דיינין לההוא בר נש תלתא זמנין ביממא ותלתא זמנין בליליא. קם מתמן ואזל ליה לגלילא עלאה. שמע קל ינוקא דהוה אמרין: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' (משלי ב'). אזל לבי מדרשא אחרא, שמע קל ינוקא אחרא דהוה אמר: "בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו וגו' (צפניה ב'). אזל, תפש אכתריה דההוא גברא רשע ולחד ינוקא קא שאל, א"ל: רבי, תיתי כך וכך לההוא גברא דלא שבק בישין וחטאין בעלמא דלא עבד. כך וכך תהא לההוא גברא רשע ולההוא ינוקא דיניקו ליה. א"ל: ברא שבק בעלמא? א"ל: הן, חד ברא שבק והוא רשע כאבוה, והאי ינוקא דאזל בבי מטבחיא תפש אכתריה ונטיל ליה ולעי ליה באורייתא עד דאוליף ליה מקרא וצלותא וק"ש. לבתר אוליף ליה משנה ותלמוד והלכות ואגדות עד דאתחכם יתיר, והיינו רבי נחום הפקולי. אמאי קרי ליה הפקולי? כמד"א (ישעיה כ"ח): "פקו פליליה", דינפיק ליה לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקי מניה ואקרון פקולי. ההוא גברא אתי ליה בחלמא וא"ל: רבי, כמה דאנת נחמת לי, כן ינחם הקב"ה אותך. דהא מן יומא דידע בני פסוק חד פקו לי מן דינאי. כיון דקרא ק"ש סלקין דינאי בין ביממא בין בליליא. זימנא חד, כיון דקרי בי רב, אעבר דינאי מכל וכל. ויומא דאתחכם וקרו ליה רבי, אתקינו כורסי בין צדיקיא בגינתא דעדן ובכל יומא ויומא דאיתחדשא אורייתא בשמיה, מעטרין לי בעטרא עלאה דצדיקיא מתעטרין. בגינך זכינא בכל האי יקר. זכאה איהו חולקיה מאן דשבק ברא דלעי בתורה בהאי עלמא עכ"ל.
וכזה איתא ג"כ בתנא דבא"ז פי"ז וז"ל:
אריב"ז פ"א הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים ודברתי עמו ולא החזיר לי דבר ואח"כ היה בא אלי וא"ל: רבי, מת אני ולא חי. א"ל: אם מת אתה, עצים הללו למה לך? וא"ל: רבי, האזין לי מה שאומר לך. ד"א כשהייתי אני וחבירי היינו עוסקין בעבירה בפלטרין שלי וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גז"ד של שריפה. כשאני מלקח עצים, שורפין את חבירי וכשהוא מלקט עצים, אז שורפין אותי. וא"ל: דינכם עד מתי? וא"ל: כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת ויודע אני שזכר היא מעוברת לכן בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים. תוליך אותו לבית רבו למקרא כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך, אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם: