נדחי ישראל/פרק יד

<< · נדחי ישראל · פרק יד · >>

בו יבואר שמצוה יותר ללמוד בחבורה

והנה עצם הלימוד אף שכשהוא לומד ביחידי הוא ג"כ מקיים מ"ע של ת"ת, מ"מ לכתחלה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה, שעי"ז מתקדש שם שמים יותר כשנאספים רבים מבני ישראל לעבודת הש"י, וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה בסימן קס"ח ע"ש. וכן אחז"ל בכמה מקומות ברוב עם הדרת מלך. וכבר אחז"ל (ברכות ו') שיש נ"מ בין מי שלומד ביחידי, דאף שהקב"ה קובע לו שכר ע"ז, מ"מ לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות, משא"כ כשלומד שלא ביחידי נאמר עליהם בכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. וכ"ש כשלומדים בעשרה יחד דאז קדמה שכינה ואתיא, כדכתיב אלהים נצב בעדת אל. וגם אחז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה, והוא אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, כדאיתא באבות פ"ו ובדיבוק חבירים. ומפני שראיתי אנשים שדרכן להשתמט מללמוד בחבורה בביהמ"ד הדף גמרא או פרק משניות ולומדין לעצמן, והדרך ההוא ישר בעיניהן, וע"כ ראיתי להרחי קצת הדבור בזה ולהראות דיש כמה מעלות להלומד בחבורה. א) דבחבורה מתקיים יותר הקביעות עתים שלו שאין כח כל כך להיצר לבטל קביעותו מפני שחביריו יזכירוהו שילך ללמוד ויתבייש לפרוש מהצבור, וגם דכשהוא לומד בעצמו אין מגבר כלכך כשמחסר איזה יום משא"כ כשיש לו שיעור בביהמ"ד זוכר את החסרון תמיד כשרואה חביריו שסיימו כמה פרקים והוא חסר מהן ורואה להשלימן. וכמו שאחז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה. ב) דמצוי שמקיים עי"ז גם המ"ע של לימוד תורה לאחרים, דלפעמים שחבירו אינו מבין היטב הדבר והוא מסבירו, וכדמוכח (בב"מ ל"ג) דעי"ז הוא בכלל רבו עי"ש. ג) דע"י חבורה מתרחבת הידיעה יותר משא"כ כשהוא לומד יחידי, וכמו שאחז"ל (ברכות ס"ג) חרב אל הבדים ונואלו. חרב על שונאיהן של ת"ח שעוסקין התורה בד בד ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו. וגם אמרו (תענית ז') למה נמשלו ד"ת כאש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה אש אינו דולק יחידי [עץ אחד אינו דולק אלא ב' או ג' ביחד] אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי. ואיתא במדרש שה"ש רבה, שני חברים שהיו עוסקין בדבר הלכה ונכבשין [היינו נוחין] זה לזה בהלכה, עליהם הכתוב אומר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ואין דיבור אלא לשון נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו. ולא עוד אלא שאם טעו הקב"ה מחזיר להן טעותן, כמ"ש ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, וישמע להם ויכתב, שהוא כותב על לבם, כמד"א ועל לבם אכתבנה. ספר זכרון לפניו שהוא מזכירה להם. וגגם מחמת זה שהידיעה מתרחבת יותר רצון הש"י שהאדם ילמוד בחבורה, כדדרשו חז"ל (ברכות ס"ג) על הפסוק הסכת ושמע ישראל וגו' עשו כתות כתות ועסקו בתורה ע"ש בגמרא. ד) דעל ידי זה מתקדש שם שמים יותר וכנ"ל, וגם הלא ידוע מה שאמר הכתוב אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה'. וידוע בבקשת הכסף דאם יזדמן לאדם שני עסקים, באחד יכול להרויח מאה זוז ובשני מאתים זוז, בודאי יבחר בהעסק של מאתים, וגם בכאן הלא ידוע מה שאחז"ל [והובא ברש"י פרשת בחקותי] דאינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה, וא"כ בודאי יותר טוב ונכון שיעשה המצוה בקיבוץ דעי"ז כח וזכות המצוה גדול הרבה יותר. בא וראה כמה חביבה מצוה זו בעיני הקב"ה שעי"ז נושא פנים לישראל, וכדאיתא בתנא דבי אליהו (פכ"ג). תשובת הקב"ה למדת הדין ששואלת לפניו, למה הוא נושא פנים לישראל, והלא כתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים, והשיב הקב"ה האיך לא אשא פנים לישראל וכו'. ולא עוד אלא שהם מלמדין את התורה ויושבין אגודות אגודות ועוסקין בתורה וכו'. [ור"ל דלפי שעוסקין באגודה, שזהו יותר מן החיוב של מ"ע גופא, וכדי להרבות כבוד שמים גם אני לא אלך עמהם במדת הדין] ומשמע עוד בתד"א זוטא (פי"ד), דאחר כל המצוקות והתלאות שישראל יסבלו בסוף גולה לא יזכו להגאל אלא בזכות שלומדין תורה בחבורה, וז"ל שם שאין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה ב"א שהן יושבין זה אצל זה ויהיה כ"א מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע, שנא' וכו' עי"ש. ואחר כל הדברים הנשגבים האלה שנמצאו במעלת לימוד בחבורה, ראוי לכל אדם להתאמץ בזה ולזרז לאחרים ג"כ שלא יפרשו מן החבורה ויהיה שם שמים מתאהב על ידו, ואז אשרי לו בזה ובבא.

והנה כ"ז במי שאפשר לו ללמוד ביחידות, דאפילו הכי מצוה רבה להשתדל ולעשות כתות כתות ללמוד בחבורה, וכ"ש באלו שא"א ללמוד בעצמן ולשכור רב כל אחד בפני עצמן ג"כ אין ביכלתם כמה החוב גדול עליהם להתחבר יחד ולעשות להם חבורה לשכור להם רב שיורה להם דרך ה' אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון ומקיימין מה שאמר התנא באבות, עשה לך רב וקנה לך חבר, וגודל ענין זה אין צריך להאריך שבלא זה ישאר כל אחד בלא מקרא ומשנה והלכות ומה ישיב כשישאלו לו בתחלת הדין שלו על כל אלה, וכבר כתוב בתורה ע"ז כי הוא חייך וארך ימיך. דע"י התורה נברא כח החיים לנפש לעוה"ב לנצח. ועיקר הלימוד יהיה אצל אנשים כאלו בהלכות כדי שידעו לקיים מצות ה' שבלא הלימוד בודאי נכשלין בכמה גופי תורה, וע"ז אמרו חז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ומ"מ צריכים לקבוע עת גם ללמוד בספרים המיוסדים על עניני המוסר והמדות, כדי להרגילם ליראת ה' וללכת בדרכי הצדק והיושר בין איש לרעהו, כדי שלא יתחלל השם ח"ו, דהנה האנשים המתקרבים עצמם יותר לתורה, אם ימצא אצלם מדות מגונות [כגון מחלוקת או שארי מדות רעות ופריצות ח"ו] יש חילול השם גדול, אבל אם ירגילו עצמם ללכת בדרכי הצדק והיושר יתקדש שם שמים על ידם, שהכל יאמרו שתורת ה' גרמה להם כל המדות טובות, וכל זה ביומא (דף פ"ו) על הפסוק ואהבת את ה' אלהיך. שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נעים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו, וכמה מכוערין דרכיו כו'. וידוע שעון חילול השם גדול מאד מאד, כדאיתא שם שאין מתכפר עון חילול השם לא בתשובה ויוה"כ ולא ביסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת. וע"כ צריך האדם ליזהר בזה זהירות יתירה, ובודאי יהיה האדם מכובד עבור זה מהש"י, וכדכתיב כי מכבדי אכבד. ובעצם קיבוץ החבורות האלה ובפרט ביום השבת, כבר הזהיר הקב"ה למשה, כדאיתא במדרש ויקהל בתנחומא על פסוק ויקהל משה, א"ל הקב"ה למשה לך רד ועשה קהלות בשבת, כדי שילמדו כל הדורות הבאים אחריך להקהיל קהלות להכנס לבית כנסיות ולבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים, ואף שעצם החיוב ללמוד תורה הוא בכל יום, על שבת החיוב יותר כי נתקדש לזה, כדאיתא בירושלמי [והובא בב"י סימן רפ"ח בא"ח] לא נתנו שבתות ויו"ט לישראל אלא כדי שיעסקו בהן בהתורה, וגם העם פנוים אז ממלאכתם ויש בזה זכות גדול שמונע אותם מכמה תקלות המצויות לבוא מפני הבטלה. והנה אף כי ענין הזה גדול מאד, אף בדורות הראשונים, בזמנים אלו גדול הרבה יותר, דידוע דהאדם בלי תורה הוא חשוב כסומא המגשש באפלה שעומד ליפול בלי דעת בחפירות ומכשולים רבים ע"י שיטה מן הדרך הישר, וכמו שאמר הכתוב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. וכן נאמר מצות ה' ברה מאירת עינים. והיינו דמשום דבלא אור התורה יכשל בע"כ באיסורים ומכשולים גדולים על ידי יצרו הגדול, דהרי הוא כסומא שאין לו אור עינים להזהר עצמו. והנה הסומא לפעמים ילך גם הוא שלם בדרכו, דהיינו כשהולך בדרך שהורגל בה, וידוע לו שהיא דרך ישרה בלי מכשולים וילך בה לאט לאט לשלום, אבל אם יוליכוהו למקומות חדשים שלא ידע הדרכים מעולם, וכ"ש אם הדרכים באמת עקלקלים ובהרבה מכשולים, בודאי סכנתו עצומה לילך שם ביחידי, וכן הוא בעניננו דמלפנים כשהיו ישראל יושבין על מקומן, האיש שלא היה בו אור תורה ג"כ היה הולך ע"פ הדחק בשלום בימי חייו, כי הלך בדרך אבותיו ובדרך שהנהיגו חכמי ישראל עיני העדה, אבל בזמנים אלו שישראל מפוזרים ומטולטלים בקצוי תבל ובאים למקומות ודרכים חדשים וגם דרכים עקלקלים בהרבה מכשולים, לא יוכל לקוות שלא ינגף רגליו כ"א האיש שאור תורה מאירת עיניו, ולכן אשרי להמתאמץ בזה.