נידה מט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי יהודה אומר כופף אזני קדרה לתוכה ומציף עליה מים ואם כונס בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה או שופתה על גבי האור אם האור מעמידה בידוע שמוציא משקה ואם לאו בידוע שמכניס משקה ר' יוסי אומר אף לא שופתה על גבי האור מפני שהאור מעמידה אלא שופתה על גבי הרמץ אם רמץ מעמידה בידוע שמוציא משקה ואם לאו בידוע שכונס משקה היה טורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה מאי איכא בין ת"ק לר' יהודה אמר עולא כינוס על ידי הדחק איכא בינייהו:
כל אבר שיש בו צפורן וכו':
יש בו צפורן מטמא במגע ובמשא ובאהל יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו אצבע יתרה שיש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן וכשאינה נספרת על גב היד:
כל המטמא מדרס וכו':
כל דחזי למדרס מטמא טמא מת ויש שמטמא טמא מת ואין מטמא מדרס לאתויי מאי לאתויי סאה ותרקב דתניא (ויקרא טו, ו) והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה או תרקב וישב עליו יהא טמא ת"ל (ויקרא טו, ו) אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:
מתני' כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות:
גמ' אמר רב יהודה לאתויי ממזר תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות והוינן בה לאתויי מאי ואמר רב יהודה לאתויי ממזר חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר דאין ראוי לבא בקהל אימא לא ואי אשמעינן ממזר משום דקאתי מטפה כשרה אבל גר דקאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא:
מתני' כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון:
גמ' לאתויי מאי א"ר יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו ומני
רש"י
[עריכה]ר' יהודה אומר - לא כך בודקין אותה דהא קולא הוא דאיידי דדחיק להו לשולים אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח"כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כנסה בידוע כו':
אם האור מעמידה - שלא יצא המשקה בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה:
שהאור מעמיד - אפילו נקב גדול:
רמץ - גחלים ואפר בוערים:
היה טורד טיפה אחר טיפה - כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה: ה"ג מאי איכא בין תנא קמא לר' יהודה כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו. לת"ק הוי כינוס כדפרישית:
יש בו צפורן - ואפי' היא יתרה כגון אצבע ששית:
מטמא במגע ובמשא ובאהל - דהוי אבר חשוב ואפי' ליכא כזית בשר מטמא באהל דקי"ל האברים אין להן שיעור בפ' יוצא דופן (לעיל דף מג:) אין בו צפורן לא הוי אבר ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם:
ואינו מטמא באהל - עד דאיכא כזית בשר דקיימא לן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל ואי איכא כזית בשר ודאי מטמא דהא איכא כזית מן המת ואי לאו יתרה היא ודאי מטמא משום אבר באהל ואע"ג דליכא כזית בשר דאפילו יתרה אמרי' לקמן דאי נספרת על גב היד הויא אבר:
רבינו הגדול - רב:
על גב היד - שאינה עומדת בשורת האצבעות:
לאתויי סאה ותרקב - שאינן מדרס הזב לטמא אדם וכלים אבל טמאין הם טומאת מגע הזב להיות ראשונים ובמת נעשין אב הטומאה:
מי שמיוחד לישיבה - הוא דהוו אב הטומאה דכתיב וכבס בגדיו וגו':
מתני' כל הראוי לדון דיני נפשות - כ"ש שהוא כשר לדיני ממונות:
גמ' לאתויי ממזר - דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדכתי' (בסנהדרין דף לו:) כולך יפה רעיתי:
גר - נמי כשר לדיני ממונות:
לאתויי סומא באחת מעיניו - דכשר להעיד ואינו כשר לדון אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב (ויקרא ה) או ראה:
תוספות
[עריכה]יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל. בפ' אלו מומין (בכורות מה.) אית דמפרש טעמא גזרה שאינה נספרת על גב היד אטו נספרת אבל באהל המת לא גזרו דעבדי היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ואית דאמר משום דעצם כשעורה נגע בה ותימה להאי טעמא אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם דאי משום דבשר הוי יד ושומר לעצם האמר רב בפרק העור והרוטב (חולין דף קיח:) דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבינו הגדול דהכא היינו רב ויש לומר דגזרו חכמים אטו לפעמים דיש בעצם כפול אי נמי נגיעת בשר אטו נגיעת עצם או גזרו מגע אטו משא:
כל המטמא מדרס. היינו מק"ו דפכין קטנים ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) פירשנו:
תנינא חדא זימנא. תימה מאי קושיא הא כמה כללות תנא במתני' אע"ג דתנא להו בדוכתא אחריתי דקתני. כל שהוא חייב בפאה חייב במעשר כו' ושמעינן לה ממתני' במסכת פאה (פ"א מ"ד) דקתני לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ובמעשר לא תני ליה וכן כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ושמעינן לה ממתניתין דראשית הגז וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית שמעינן נמי ממתני' דשביעית וי"ל דלא פריך אלא אדרב יהודה דמאי הוצרך למימר לאתויי ממזר הכא והתם והשתא אתי שפיר דלא קאמר דההיא דסנהדרין (דף לו:) לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה אלא לא פריך אמתני' כי אם על רב יהודה וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל דמלישנא דסיפא דאחד דיני ממונות דקתני דאין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה משמע אבל כשר לדיני ממונות ולכל הפחות מוקמינן אחלל דכשר וצ"ל דרב יהודה אתא לאשמועינן דגר וממזר כשרים לדיני ממונות דפסולין לדיני נפשות שמעינן ממתני' דהתם וגרסינן הכא כמו שיש ספרים דגרסי בסנהדרין (דף לו:) אי אשמועינן גר משום דראוי לבא בקהל כו' ואי אשמועינן ממזר דבא מטפה כשרה להכי כשר לדיני ממונות אבל גר אימא לא ול"ג איפכא כמו שהיה בספרים אי אשמועינן גר משום דבא מטיפה פסולה ולכך פסול לדיני נפשות דרב יהודה לא אתא לאשמועי' הא דפסול לדיני נפשות כדפרישנא:
לאתויי ממזר. וא"ת ואמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול בדיני נפשות ומפיק לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:) ובריש מצות חליצה (יבמות דף קא.) כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום וי"ל דלא איירי אלא בפסול יוחסין וה"נ איתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כז:) דפריך והא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קמיירי:
חדא לאתויי גר. משמע דכשר אע"ג דאין אמו מישראל ותימה דבפ' החולץ (יבמות דף מה:) אמרי' דרבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמר בפרק מצות חליצה (שם דף קב.) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפירש שם בקונט' דלענין דיני נפשות איירי הא דדן את חברו אבל בדיני ממונות דן אפי' ישראל וא"ת דבפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו:) על גמרא דמי שהוחזקו אבותיו כו' דפריך למימרא דלא אוקמינן פסולין ורמינהי הכל כשרין כו' ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא לישני דהיינו דוקא לדון ממזר כיוצא בו דומיא דגר ואם נאמר דהכא מיירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר וי"ל דשאני ממזר דכיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה תדע דהא דדרשינן עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וממזר מקרי שפיר עליך דבא מזרע ישראל ואם ממזר פסול לדון את ישראל מיפסיל נמי לדון את ממזר חברו והא דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' ממזר חשיב מקרב אחיך והא דעביד צריכותא בין גר לממזר אע"ג דחלוקין זה מזה כדפי' נקט צריכותא לפי שהמשנה שנויה סתם ואין חלוק זה מפורש בה וא"ת בפ' מצות חליצה (יבמות דף קא:) דא"ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינן בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ורגיל ר"ת לומר דאותו רב שמואל היינו בנו של רב יהודה הינדואה דאמר בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ובנו וכן משמע הלשון דקאמר ואנא גר אנא משמע דהוא עצמו נתגייר וכיון דלא היתה אמו מישראל לשאר דינין נמי מיפסיל ואמאי הוצרך להביא קרא דחליצה וגם רב יהודה היאך בררו לדיין וי"ל דקבלו עליהם החולץ והחולצת דבדיני ממונות הוי כשר ולחליצה מיפסיל כדאמר התם אי נמי התם לחליצת גרים מיירי ואין להאריך כאן יותר:
ראשונים נוספים
הא דאקשי' תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונו' וכו'. ק"ל דהא כולהו תננהו כל חדא וחדא בדוכתא כדפריש בגמ' (לקמן נ, א) כל שחייב בפאה חייב במעשרות ממתני' דהתם וכן כל שיש לו ביעור יש לו שביעית והכא ודאי אגב גררא דכיוצא בו קתני להו וא"ת לרב יהודה פרכי' הא לאו מילתא היא דהא רב יהודה פרושי קא מפרש להו דהכא והתם חדא קתני ועוד דהא עיקר מתני' מצרכי' חדא לגר וחדא לממזר.
וי"ל למימרא דרב יהודה ודאי ק"ל למה לי לפרושי תרתי זימנא ומתרצי' דלא איתמר ממזר אלא גר איתמר כך פי' בתוספת והביאו דומה לה משבת פ' ח"ר עקיבא דקאמר וצריכא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת וכו' ואינו מחוור לי שאם אין המשניות מיותרת מנין לו לרב יהודה לפרושי חדא לגר וחדא לממזר. וי"ל דרב יהודה סברא דלפשיה קאמר דכולהו פסולין שהן ישראל כשרין לדיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אנא לדיני נפשות.
וה"ג וכן בנוסח' אי' בסנהדרין (לו, ב) וצריכא דכי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה ואי אשמועינן גר משו' דראוין לבא בקהל וכשירין לדיני ממונו' מצרכינן דרב יהודה אהכל כשרין דרישא קאי. וקאמר לאתויי ממזר דכשר אבל אין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים וכו' פשיטא לנר ולממזר ואפילו חלל כולן פסולין הן וכדקתני סיפח התם ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלי' המשיאין לכהונה וחלל אינו מן המשיאין לכהונה.
וי"א דאסיפא קיימינן לומר דממזר וגר פסולין לדון נפשות וכן כתוב כאן בנוסחאות וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו' ומפרשי' מדקאמרינן לאתויי גר וממזר ש"מ דפסולי כהונה כגון חלל כשרין לדיני נפשות דלאשמועינן דאפילו גר וממזר כשרין לדיני ממונות לא קאמרינן דהא בגמר' דיני נפשות מצרכינן כדאמרינן דאי אשמועינן גר משום דקאתי מטפה פסולה ולהכי פסול לדיני נפשות אבל ממזר דאתי מטפה כשרה אימא לא וכו' וכיון דלא אשמועינן אלא גר וממזר ש"מ דחלל כשר אפילו לדיני נפשות. והא דקתני בסנהדרין ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה הא פריש רב יהודה דלמעוטי ממזר וגר אתי אבל חלל אינו בכלל.
ואינו נכון כלל דחלל נמי בהדיא ממעיט מהתם ועוד דתנן אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך. והם דוחין לזו דהתם בממונין סנהדרין קבועים אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולמנות עמהן אע"פ שאינו משיאו לכהונה.
וכן ב) פירש"י ז"ל הא שאמרו ביבמות (קב, א) שאם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל [דהוא דיני נפשות] ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל פי' לזו [דמתני'] בשאמו מישראל במס' סנהדרין. וכבר פרשתיה שם ביבמות (מה, ב).
תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות: תימא מאי קושיא דכולהו נמי תנינא כל חדא וחדא בדוכתא כדמפרש לקמן גבי כל שחייב בפיאה חייב במעשרות וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית, דהכא לאו לגופייהו איצטריך אלא אגב גררא דכיוצא בו קתני להו לכולהו, ותירצו בתוספו' דמימרא דרב יהודה בלחוד הוא דקשיא להו למאי איצטריך לפרושי כאן תרי זימני והכי קאמר תנינא חדא זימנא וכבר פירשה התם רב יהודה ומתרצינן דחדא מינייהו לאו ממזר איתמר אלא נר ותרוייהו איצטריכו ליה. ודומה לה איכא בשבת פרק ר' עקיבא (קלג, .) דקאמר וצריכא על מימריה דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וא"ת מכיון דאין כאן משנה מיותרת מאין לו לרב יהודה לרבות גר וממזר. תירץ הרמב"ן נ"ר דרב יהודה סברא דנפשיה קאמר דכולהו פסולין שהם ישראלים, כשרים לדון דיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אלא לדיני נפשות.
וצריכי דאי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל נר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמועינן גר משום דראוי לבוא בקהל: ה"ג בספרי דוקני ואהכל כשרים דרישא קאי, אבל לדיני נפשות לא צריכא לאשמועינן גר וממזר דאפילו חלל נמי פסול להו, וכדקתני בסנהדרין (לב, א) ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא לויים כהנים וישראלים המשיאים לכהונה, אלמא חלל פסול דאף הוא אינו מן המשיאין לכהונה.
ויש גורסים וצריכא דאי אשמועינן ממזר משום דאין ראוי לבוא בקהל ואי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה ואסיפא דקתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי, ולפי גרסא זו מפרשי דחלל כשר לדון דיני נפשות דהא לא מפיק רב יהודה אלא גר, ומשיאים לכהונה דקתני התם לאו לאפוקי חלל אלא לאפוקי גר וממזר והיינו דקא פריש רב יהודה והא דתנן בקידושין (עו, .) אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומים לך, ההוא בסנהדרין קבועין אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולהמנות לשעה עמהן. הריא"ף ז"ל פי' לזו במס' סנהדרין לגר שאמו מישראל. ואינו מחוור בעיני דאי בגוי שבא על בת ישראל לאו גר מיקרי דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואי בגר שבא על בת ישראל לאחר שנתגייר לאו בא מטפה פסולה הוא וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פ' מצות חליצה בס"ד.
מטמא במגע ובמשא: פי' מדין עצם כשיש בו כשעורה.
ואינה מטמאה באהל: פי' שאין בו כזית בשר מדין אבר לאיתיי סאה ותרקב וה"ה לכלי חרס דאע"ג דחזי למדרס אינו מטמא במדרס לפי שאינו נעשה אב הטומאה וכדאיתא בפ' ר' עקיבא אלא דנקט הא דרויחא טפי ונפקא מקרא דמשכבות בהדיא.
תנינא חדא זימנא: הקשו בתוס' מאי קושיא דהא כל הני דתנינן הכא כלהו מיתנו בדוכתיהו כדמפרש לקמן גבי כל שחייב במעשרות אלא דהכא אגב גררא דכיוצא בו נקיט להו ותירצו דמימרא דרב יהודה ק' להו למה להו למהדר ולפרושה הכא כיון דהא אמרה בדוכתא אחריתא ויש כיוצא בזה בפ' ר' עקיבא דפרכינן ועבדינן צריכותא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל וא"ת וכיון דמתני' גופא לא מייתרא מנא ליה לרב יהודה דחדא לאתויי וחדא לאתויי ממזר וי"ל כמו שתירץ הרמב"ן ז"ל דרב יהודה מסברא דנפשיה ידע לה דגר וממזר כשרין לדיני ממנות וסמך ידו אהא וא' אאידך חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וא"ת והיאך נשתבשו לומר בשתיהן ממזר וי"ל דמשום דלא מסיימי ואיכא בתלמידי רב יהודה דתני ממזר אהא ואיכא דתני ליה אהא באה"נ ששמע זו וזו ושנה בשתיהן ממזר.
חדא לאתויי גר: כבר פירשתי במס' יבמות וגם במס' סנהדרין דגר שאמו מישראל כשר לדון דיני ממונות אפילו בישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול דלא גרעו דיני ממונות אעפ"י שאין אמו מישראל כדאיתא בפ' מצות חליצה דעליך הוא דבעי מקרב אחיך ומיהו דיני נפשות אינו דן אפי' על חברו דלא גרע גר גרור מדינו של שור שהוא בסנהדרי כשרה הילכך הא דאמרינן הכא דגר כשר לדיני ממונות אם לישראל הוא הוה בעינן אמו מישראל וק' דהיכי דמי אם בגוי שבא על בת ישראל אין זה גר אלא ישראל דגוי הבא על בת ישראל הולד כמוה ואי כשהיה אביו גר כשבא על בת ישראל היכי אמרינן דבא מטפה פסולה לכך יש לנו לומר ע"כ דמיירי בגר שאין אמו מישראל וכשר לדון דיני ממונות את חברו ופסול לדיני נפשות אפי' לחברו ואפי' שאמו מישראל והכשר כשר לעולם והפסול פסול לעולם ולאו בחדא גוונא איירי בתרווייהו.
ג"ה וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו': ולא נהירא דלפום הא עבדינן צריכותא לפסולה דדני נפשות וזו לא נצרכה דהא פשיטא ואפי' חלל פסול לכך וכדתנן בסנהדרין שאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה ותנן נמי שאין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ונפקא לן מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך דאין לתרץ דהנהי להושיבו קבוע בסנהדרין אבל לפי שעה דמנה הוא עמהן לדיני נפשות מדלא פרישו ליה בגמ' והגרסא הנכונה וצריכא דאי אשמועינן גר דראוי לבא בקהל וכו' ואי אשמועינן ממזר דאתי מטפה כשרה והוי כולה צריכותא משום דיני ממנות.
והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד: ש"מ דאשה פסולה לדון וק' מהא דכתיב והיא שופטה את ישראל וכבר פרשתיה בסנהדרין גם בפ"ק דקדושין בס"ד.
לאתויי סומא בא' מעיניו: פי' דאינו כשר לדיני ממונות דאולו לדיני נפשות פשיטא אפילו מחוסר שום אבר אחד דכולך יפה רעיתי ומום אין בך ועובדא דלקמן בדיני ממונות הוה והא פשיטא ובדין הוא דיכול לומר לאתויי גר שאין אמו מישראל שהוא כשר לעדות ופסול לדין ישראל אלא דכיון דכשר לדון לחברו לא פסיקנא ליה ואידך עדיפא לי'.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
פיסקא אמר ר' חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהא בעזרו יותרת שיש בו עצם כולי פירוש שכלל זה לא נאמר אלא באצבע יתירה אבל כל רמ"ח אברים שבאדם כל אחד מהן מטמא במגע ובמשא ובאהל כדתנן בפ' קמא דאהלות רמ"ח איברים באדם כולי עד כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאהל במת אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי ואם אין עליהם בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באוהל ולא הוזכרה צפורן אלא גבי אצבע יתרה שהיא יתירה על רמ"ח איברים ואי לית בה צפורן לא מטמאה באהל:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ו (עריכה)
יש בו עצם ואין בו ציפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל. ותימה דבפ' אלו מומין (דף מה) [אית דאמר] דמשום עצם כשעורה נגעו בה אמאי טמא כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם. וכ"ת משום יד אושומר דהא דאמרינן אין שומר לטומאה חמורה היינו להצטרף אבל להוציא טומאה יש שומר הא רב הוא דאמר בפ' העור והרוטב דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול. ורבינו הגדול דהכא היינו רב וי"ל דגזרו חכמים פחות מכשיעור אטו פול דפעמים יש בעצם כפול והבשר מכסהו. א"נ גזרינן נגיעת בשר אטו נגיעת עצם א"נ גזרינן מגע אטו משא:
כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. ואפי' הוא פשוטי כלי עץ דאינו ראוי לקבל טומאה כיון דחזי למדרס מקבל טומאה דילפינן ליה מפכין קטנים שטהורים בזב דלמגע לא חזו שאינו יכול ליגע לתוכן לפי שפיהן צר ובהיסט נמי לא מטמו דהיסטו (בעי') [ילפינן] מקרא דאשר יגע בו הזב ומה שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משאאע"ג דראוי לנגיעת שער הזב. בת"כ ילפינן דשער הזב דמטמא מהנוגע בבשר הזב וכיון שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בשער. ותימה כלי חרס המוקף צמיד פתיל אל יטמא בהיסט דאינו ראוי לנגיעה. ולעיל בפ"ק אמרינן שמטמא מעת לעת שבנדה ואר"ת דצמיד פתיל חשוב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח אע"ג דגבי קולית נבילה אמרינן מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה ואע"ג דחשב עליו לנוקבו אינו מטמא במשא שאני התם דמסתמא אינועומד לינקב אלא ע"י מחשבה אבל צמיד פתיל סתמא עומד לינקב וה"ה דמציל מיעבד ק"ו מסאה ותרקב ופכין גדולים דלאמטמו מדרס ומטמו טמא מת אלא דניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין בכל טומאת הזב ואע"ג דטמאין במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמו משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר מ"מ רוקו דכתיב בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא ליה דלא בעינן בהו ראוי לנגיעת בשר מ"מ טהורים מכל טומאות המחוברות לזב:
מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ותימה כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב וטהור במת. ואומר ר"ת דלא שייך לעשות יוכיח מצמיד פתיל דכה"ג שהוא טמא בזב היה טמא במת דמה שהוא בהיסט היינו משום דהוי כאילו נגע זב בתוכו דאי זהו מגעו שהוא ככולוהוי אומר זה היסטו ובמת נמי אם היה כזית מת בתוכו היה טמא:
לאיתויי ממזר. תימה אמאי לא קאמר לאיתויי בעל מום שפסול לדיני נפשות משום ונשאו אתך בדומין לך כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובפ' אחד דיני ממונות מפיק ליה מכשם שב"ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום. ולימא נמי לאיתויי אשה שכשירה לדיני ממונות כמו שמפרש לקמן ופסולה לדיני נפשות מאתך וי"ל דלא מיירי אלא בפסול יוחסין והכי נמי אמרינן בפ' זה בורר דפריך התם והאיכא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קא מיירו:
תנינא חדא זימנא. תימה מאי קשה ליה כל הני כללי דהני מתניתין מיפרשן בדוכתייהו ולא תני להו [אלא] אגב גררא י"ל דעיקר פירכא הוי מרב יהודה למה הוצרך לומר תרי זימני לאיתויי ממזר וכה"ג אשכחן גבי רב יהודה דפסיק כר' עקיבא בפסחים בפ' אלו דברים ובפרק ר' אליעזר דמילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת ופריך התם תנינא חדא זימנא וקיימא הך פירכא על רב יהודה ולא לר' עקיבא דלא עביד התם צריכותא מההיא דתנן במנחות בפ' שתי הלחם דקאמר ר' עקיבא נמי התם כה"ג [אלמא] דלא פריך לר' עקיבא. והשתא נמי ניחא דלא קאמר דאצטריך מתניתין דסנהדרין משו' חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא שמשיאין לכהונה משום שלא פריך אלא לרב יהודה ותימה ורב יהודה גופיה אמאי לא קאמר לאיתויי חלל וי"ל משום דשמעינן ליה מלישנא דמתני' דקתני בסיפא אין כשר לדיני נפשות אלא כהני' לוים וישראלי' המשיאין לכהונה ומיהו ק' דממזר וגר נמי שמעינן מהתם. וי"ס דגר' בסנהדרין איפכא ואי שמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמועינן ממזר משום דבא מטפה כשרה אבל גר אימא לא והשתא הוי חדוש דרב יהודה מה שהן כשרין לדיני ממונות והשתא לאשמעינן להמלישנא דמתניתין משום דאיירי בדיני נפשות:
חדא לאיתויי גר וחדא לאיתויי ממזר. כלומר תני בחדא זימנא במילתא דרב יהודה (חדא) לאיתויי גר משמע הכא דגר כשר אע"ג דאין אמו מישראל. ותימה דבפ' החולץ אמרינן רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה אפורסייה דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרי' ביה וי"ל דהכא איירי לדון גר חבירו כדאמרינן בפ' מצות חליצה גר דן את חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולא כמו שפרש"י שם דבדיני נפשות איירי דן את חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר. ועוד דמייתי התם קרא דמקרב אחיך ואילו בדיני נפשות ממעטינן מונשאו אתך בסנהדרין ובקידושין. ותי' הא דאמרינן בעשרה יוחסין מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו' למימרא דלא מוקמינן פסולין לדינא והתנן הכל כשרין לדון כו'. ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר. ומאי קשה ליה היינו דוקא לדון חבירו כדאמרינן גבי גר וי"ל דגבי ממזר לא שייך לפלוגי בין ישראל כשר לממזר דמקרב אחיך קרינן ביה כיון דאביו ואמו מישראל ואי מיפסל לישראל כשר מיפסיל נמי לחבירו. והא דקאמר בגר וממזר דצריכי אע"פ שהן חלוקין זה מזה כדפרישית מ"מ נקט צריכותא דשייכא לפי דמרבי ליה רב יהודה ממתניתין שאין חילוק זה מפורש בהם:
כל הכשר לדון כשר להעיד. ותימה והרי אשה דכשרה לדון דכתיב והיא שפטה את ישראל גבי דבורה ואמרינן נמי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא איירי בנידונין איירי נמי בדיינין כדדרשינן לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים אלמא אשה כשרה לדון ופסולה להעיד כדאיתא בריש שבועת העדות. וי"ל דה"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד א"נ נהי דבנידונין אשה בכלל בדיינין אין אשה בכלל. ודבורה מלמדת דייני ישראל א"נ מחמת נביאותה קבלוה עליהם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה