חולין קיח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא שומר להכניס ושומר לצרף אבל יד להכניס לא אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא אלא שומר דנבלה למה לי לגופיה ולמאי אי לאצטרופי אמרת לא מצטרף אי להכניס ולהוציא ק"ו מיד אתיא מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא אי הכי שומר דעלמא אימא לך להכניס ומלתא דאתי בקל וחומר טרח וכתב לה קרא היכא דאיכא למידרש דרשינן רב חביבא אמר שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד איד שדינן ליה מתקיף לה רב יהודה בר ישמעאל הא דתנן הפיטמא של רמון מצטרפת והנץ שלו אין מצטרף ואמאי קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא ותו הא דתנן העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרף לטמא טומאת אוכלים מנלן אלא תלתא קראי כתיבי (ויקרא יא, לז) על כל זרע זרוע אשר יזרע חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות אידך לשומר בשר וביצים ודגים אמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר ור' יוחנן אמר יש יד לטומאה ולהכשר במאי קמיפלגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא איבעית אימא קרא מר סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומר סבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו איבעית אימא סברא מר סבר הכשר תחלת טומאה הוא ומר סבר הכשר לאו תחלת טומאה הוא תניא כוותיה דרבי יוחנן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא עד שיתלשו אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבי יוחנן אמר יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול מיתיבי ב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים והכניס ראשיהן ב' לבית והבית מאהיל עליהן הבית טמא יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב היאך שני עצמות מצטרפין לכזית
רש"י
[עריכה]ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר - דאוכל דהא שומר ושומר הוא דאע"ג דכתיב בהו שומר אחרינא חד להכניס דהא לא כתיבא ביד דליתי שומר מינה וחד לצרף ושומר להוציא מיד יליף אבל יד להכניס לא איתרבאי:
אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא - כלומר הא דפרכינן מרישא אימא יד להוציא ולא להכניס לאו פירכא היא דכי כתיבא יד באוכלין אתחלת טומאתן כתיבא כשהן מקבלין אותה מן השרץ וכיון דמכנסת כל שכן דמוציאה ושומר להכניס ולהוציא מק"ו אתי שומר דזרעים לצרף:
אלא שומר דנבלה ל"ל - בשלמא כולהו צריכי ואפילו יד דנבלה שלא תאמר דיו אלא שומר דנבלה למה לי הא לא מצטרף:
ואי להכניס ולהוציא בא - כיון דכתיבא יד בנבלה אתי שומר בק"ו מינה:
א"ה - דאמרת טרח וכתב שומר מנא לך דמצטרף הא לאו צירוף בהדיא כתיבא ומשום דלא אצטריך להכניס ולהוציא שדית ליה אצירוף אימא להכניס ולהוציא אתא ואע"ג דבקל וחומר מיד אתי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
רב חביבא אמר - לעולם כדאמרינן מעיקרא דשומר דנבלה דלא איצטריך תנהו ענין ליד ודקפרכת אימא תנהו ענין לשומר דעלמא אבל יד להכניס לא אשכחן לאו פירכא היא דכיון דמעשה יד עביד שאין מצטרף כשאר שומרים אלא מכניס ומוציא כמעשה יד מסתברא דיתורא דידיה דלא איצטריך:
איד שדינן ליה - להיות ענין ליד דעלמא והשתא כולהו צריכי כל ידות דכתיבי להוציא צריכי דחדא מאידך לא אתיא כדאמרן ודנבלה משום שלא תאמר דיו שומר דנבלה להיות ענין ליד דהכנסה ושומר דאוכלים לצרף:
הפיטמא של רמון - הוא שומר על פיו והנץ שומר אחר ע"ג הפיטמא כמו שיש על אגוזים שומר ע"ג שומר:
אין מצטרף - דאין שומר ע"ג שומר כדאמרינן לקמן פיטמא מיהא מצטרף ואמאי הא ליכא למימר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה הא לאו זרעים נינהו וכשנוטעין אילן אין נוטעין אלא יחור ואם נוטעין רמון כבר נשרה אותה פטמא שהיא כעין פרח שבראש התפוחים ומתניתין נמי דקתני עור מצטרף משום שומר הא לא כתיב שומר אלא בזרעים וטעמא משום דזרעי ליה בהדיה הוא:
ג' קראי - זרע זרוע יזרע:
יש יד לטומאה - להכניס ולהוציא כדאמרינן:
ואין יד להכשר - אין תורת יד לענין הכשר שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים:
מקרא נדרש - לכל דנפקי ידות מיניה נדרש לפניו אטמא הוא ולא לפני פניו אוכי יותן מים דהוא רישא דקרא:
תחלת טומאה הוא - ויש לו יד טומאה:
וכשם שאין - זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בת"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טימאת את הכל שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם:
פול - פחות הרבה מכזית:
אין יד לפחות מכזית - אם יש אוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הן עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד הואיל ועיקרו אינו כזית ביחד אין חשוב להיות לו יד והכל טהור אבל יש שומר לפחות מכזית ובלבד שיהא כפול:
וכן אין שומר לפחות מכפול - לא להצטרף לענין כביצה ולא להכניס ולהוציא כגון עצם ובו מוח פחות מכפול והוא עם אוכלין כביצה או עדשים בשרביטיהם:
ורבי יוחנן אמר כו' ויש שומר לפחות מכפול - אבל יד לפחות מכפול לא מדלא ערבינהו ותני יש יד ויש שומר לפחות מכפול:
והכניס ראשיהן השנים - אותן ראשין שאין בשר עליהן והן של מת:
הבית טמא - המאהיל על היד כמאהיל על הבשר עצם בלא בשר מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל:
היאך שני עצמות - אם היה עצם אחד ובראשו אחד כזית מודינא דיש לו יד להביא טומאה לבית אבל יד לפחות מכזית לא אמרינן:
תוספות
[עריכה]מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא. הקשה רבי אליהו מנלן ידות בכלים דעלמא דמיד דזרעים ותנור ונבלה לא אתו דמה להנך שאין להם טהרה במקוה ונראה משום דדרשינן בתורת כהנים והנוגע בהן לרבות את הידות וההוא אפשר דלשאר כלים איצטריך ואי לא כתיב אלא ההוא קרא לחודיה הוה מוקמינן ליה בדמסתבר טפי:
וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. וא"ת אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר דמה שאין מטמא זה תלוי בהכשר דמעיקרא לא הוכשרו וכ"ת דאפשר באילן מלא פירות שנתלש והוכשר וחזר ונטעו אי אפשר לומר כן דהא כשחזר ונטעו בטל ליה הכשר כשהשריש שאפילו טומאה בטלה כדאמרינן (תרומות פ"ט מ"ז) גבי גידולי תרומה וי"ל דפשיטא ליה שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדפי' בקונטרס שאם אומר מחוברין טמאין טימאת [את] הכל וקאמר דה"נ אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו אפילו לקבל טומאה אחר התלישה וא"ת מההוא טעמא דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר וי"ל דאין זה תימה כל כך אם נאמר דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלין על הזרעים:
אין יד לפחות מכזית. פי' בקונטרס כגון' פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין ואין נראה דאפילו היה נוגע בחצי זית עצמו לא היה טמא מדאמרי' בפ"ק (לעיל דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו הוא מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו במחובר אע"פ שנוגעין יחד ותנן נמי בפרק בתרא דחגיגה (דף כ:) הכלי מצרף כל מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה ומבעיא לן בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) אי דוקא דנגעי אהדדי או לא ואי נגיעה חשיב כמחובר א"כ פשיטא דבלא נגיעה איירי דבנגיעה לא היה צריך צירוף כלי ונראה לפרש שזה חצי זית מחובר עם כביצה אוכלין אבל אינו מחובר כל כך ואם היה מגביה אותו היה ניתק אותו כביצה אוכלין מאותו פחות מכזית דלא הוי יד לשאר אוכל אלא לפחות מכזית ולפי' הקונטרס שמפרש בעלמא דאוכל כל שהוא מקבל טומאה א"צ לומר שהוא מחובר עם שאר אוכלין אלא בעי אם מכניס טומאה לאותו חצי זית אבל להוציא אפילו היה זית שלם ונגע בו לא היה טמא דצריך כביצה ואפילו אם אין מקבל טומאה בכל שהוא מדאורייתא איכא למימר דמבעיא ליה אי מקבל טומאה מדרבנן דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא:
והבית מאהיל עליה הבית טמא. ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל כדאמרינן בפרק דם שחיטה תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמא וידיהם כיוצא בהם כו' וא"ת לענין אהל נימא דיו וי"ל דמעיקרא ודאי לא אשכחן בטומאה חמורה ידות הוה פרכינן על נבילה דיו אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוי כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ט (עריכה)
יד להוציא ויד להכניס שומר לצרף. כלומר יד להוציא מיד דכתיב בהו בזרעים ויד להכניס מיד דנבלה ושומר לצרף שומר דאוכלין מעל כל זרע זרוע אשר יזרע וגו' כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה. ושומר דנבלה הוא דלא צריך ומי הוא שומר דנבלה הנוגע בנבלתה טמא דאוקימנא בעור שהוא שומר ואם אינו ענין [ליד דנבלה תנהו ענין] ליד דעלמא יד להוציא ויד להכניס ושומר לצרף מעל כל זרע זרוע אשר יזרע:
אלא מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיבא כי יותן מים על זרע וכו' טמא הוא לכם דאפקינן ידות דאוכלין מעיקרא כי כתב יד אהכנסה כתיב שמכניס הטומאה מן הידות לאוכלין ומה דאמרינן דמוציא את הטומאה מאוכלין לידות מק"ו אתי השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא:
אלא שומר דנבלה למה לי אי לאיצטרופי כלומר מעיקרא אמרינן שומר בנבלה ואיצטריך יד להוציא ויד להכניס והשתא אמרת מעיקרא כי כתיבא יד אהכנסה כתיב והוצאה ק"ו א"כ שומר דנבלה לא איצטריך אלא לגופיה:
אי להכניס ולהוציא ק"ו מיד אתי. כלומר מה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה:
אי הכי שומר דעלמא נמי אימא להכניס ולהוציא כלומר ולא לצרף:
כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ומאי דרשא דרשינן ביה לצרף. רב חביבא אמר שומר דנבלה כו' כלומר לא מצית למיפרך ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא אלא ליד דעלמא שדינן שומר דנבלה להוציא ולהכניס מ"ט כיון דמעשה יד קעביד דהעור שהוא שומר מעשה יד קא עביד שיכול לאוחזו בעור ונמשך הבשר בכלל העור:
הפיטמה של רימון זו היא קליפה שומר של רימון:
קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא. כלומר דבעינן כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה וליכא:
אלא תלתא קראי כתיבי ואלו הן תלתא קראי. זרע זרוע אשר יזרע ג' פעמים חד לשומר דזרעים. כלומר שמצטרף להשלים האוכל. וחד לשומר דאילנות כלומר שומר של פרי וחד לשומר דבשר בצים ודג כלומר כולן מצטרפין להשלים. שומר דבשר העור. שומר דביצים הקליפה. שומר דדגים הקשקשים:
ידות לטומאה כלומר להוציא ולהכניס:
ואין יד להכשר. דאי הוכשר היד לא הוכשר האוכל:
מר סבר מקרא נדרש לפניו כלומר כתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם אלו הידות ונדרש לפניו כלומר היכא אמרי' לכם לרבות את הידות לענין טומאה שלפניו דלכם הוא ולא לפני פניו וכי יותן זה הוא ההכשר והוא לפני פניו דלכם:
מר סבר הכשר תחלת טומאה היא. כלומר כשם שיד לטומאה כך יד להכשר:
אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו. כלומר שאם הוכשר במחובר לא חשוב הכשר:
אמר רב אין שומר לפחות מכפול. כלומר מה דאמרי' דשומר מכניס ומוציא ומצטרף אין חשוב שומר לפחות מכפול ואין יד לפחות מכזית כלומר מה דאמרי' דיד מוציא ומכניס אין חשוב יד לפחות מכזית אוכלין. מיתיבי שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים. כלומר והכניס הידות לבית והבית מאהיל עליהן הבית טמא אע"ג דשני חצאי זיתים חוץ לבית דאמרי' דמצד זה שבשר המת שעליו בא הטומאה לצד אחר:
יהודה בן נקוסא אומר היאך שני עצמות כו' כלומר [כיון] דאין כשיעור על עצם אחד הבית טהור:
יש יד לטומאה ואין יד להכשר: ודוקא יד הא שומר יש אפילו להכשיר לכולי עלמא, דהא כתיב (ויקרא ??, לח) כי יתן מים על זרע כדרך שבני אדם זורעין חטין בקליפיהן עדשים בקליפיהן, ותדע דאי לא לישמעינן שומר וכ"ש יד.
וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין נכשרין אלא לכשיתלשו: פרש"י ז"ל דאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בספרי שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל, כלומר שאין לך זרעים שלא מתו שרצים ונגעו בהן בעודן מחוברין. וזה תימה וא"כ למה תלה הכשר בטומאה לענין זה, אדרבה כ"ש בהכשר, שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל שאין לך זרעים שלא ירדו עליהם גשמים בעודן מחוברין, מה שאין כן בטומאה שיש כמה זרעים שמעולם לא נגע בהן שרץ. ותירצו בתוס' מתוך הדחק שאפשר שאפילו היו נכשרין במחובר יכול [להיות] שלא הוכשרו מעולם כגון שהיה יוצא לדרך ולא ניחא ליה בגשמים. והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקתני כשם שאין מקבלין טומאה לאו למיתלי הכשר בטומאה אלא משום שיטפא דרישא דקתני כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר נקט ליה האי לישנא ולהשוות טומאה והכשר, וזה יותר נכון.
יש יד לפחות מכזית: וא"ת ומאי נפקא מינה דהא אפילו נגע באוכל בעצמו אינו מקבל טומאה, ואילו היינו אומרין דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה [אלא] לטמא אחרים, כדרכו של רש"י ז"ל בהרבה מקומות, הוה ניחא דנפקא מינה להכניס אלא שהתא שמע שאמרו לקמן (קיט, א) בסמוך מההוא דר' אלעזר בן עזריה שמטהר בפול ומטמא בעדשים קשה על זה, וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא, וא"כ מ"נ מינה הכא, כבר פי' רש"י ז"ל דהכא בחצי פול או בחצי זית בשר והוא עם כביצה אוכלין ונגע טומאה ביד של פחות מכזית זה, לרב דאמר אין יד לפחות מכזית הואיל ואין עיקרו כזית ביחד אינו חשוב יד והכל טהור, ולר"י חשוב יד והכל טמא, ואינו מחוור דה"ד אי מחובר לכביצה ה"ז יד לכביצה, ואם אינו מחובר אפילו נגע הטומאה בחצי זית בעצמו אין השאר טמא, והאי באפי' נפשי' קאי, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (כד, ב) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אלמא אי לאו משום אוירו של כלי חרס אילו נגע שרץ בגרגיר אחד לא נטמא הכל אע"פ שהכל מקובץ יחד ונוגע זה בזה ובתוך כלי אחד, אלמא האי באפיה נפשיה קאי והאי באפי נפשיה קאי. ובמסכת חגיגה (כ, ב) תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לחולין ולתרומה, ובעי' עלה בפרק הקומץ (כד, א) בדנגעי אהדדי או בדלא נגעי, ואי סלקא דעתך נוגע במחובר מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא בדלא נגעי, דאי בדנגעי אפילו לחולין ולתרומה, ואפילו שלא מחמת צירוף כלי, ויש מתרצים דלעולם נפקא מינה להכניס, ואע"ג דמדאורייתא אפילו ליטמא בעינן כביצה, מדרבנן מיהא מיטמא בכל שהוא. ובתוס' פירשו שפחות מכזית זה מחובר עם כביצה אוכלין, אבל אינו מחובר בו כל כך שאם היה מגביהו היה ניתק שאר האוכל מאותו פחות מכזית, לפיכך לא חשוב יד לכל הביצה אלא לאותו פחות מכזית.
הא דאמר רבי יוחנן יש יד לפחות מכזית: פירש רש"י ז"ל דוקא פחות מכזית, והוא שיהא בו כפול, הא פחות מכפול מודה דאין לו יד דאי לא ליעריב וליתני יש יד ויש שומר לפחות מכפול, (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פי' דה"ה לפחות מכפול, אלא איידי דקאמר רב יש יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול אמר איהו יש יד לפחות מכזית, וקא יהיב טעמא דטעמיה דרב משום דאין יד אלא לשיעור טומאה דהיינו כזית, ואין שומר אלא לשיעור זרעים גדולים, דהיינו פול דכתיב (ויקרא יא, לז) על כל זרע זרוע דגמר מבריה גדולה. ורבי יוחנן ל"ל הני טעמיה, וכיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אכל שהו, דהא מ"מ כאן וכאן לפחות מכשיעור הוא. ואין טעמו מחוור בעיני, דאם כן אמאי נקט רב לגבי טומאה שיעורא מציעאה דהיינו כזית, ולא נקט שיעורא רבה דהיינו כביצה או שיעורא זוטא כעדשה, ומאי שנא דנקט בשומר שיעורא רבה, אדרבה הוה ליה למנקט כאן וכאן שיעורא זוטא, דהא אשכחן יד ושומר לפחות מכאן, ועוד שהסוגיא מתפרשת יותר כהוגן לפי פירוש רש"י ז"ל.
והאהיל הבית עליהן הבית טמא: איכא למידק יד או שומר למת מנלן, וכי תימא דאתי מהנך, אכתי לטמא באהל אגב יד, ושומר מנלן לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרינן לעיל (ע"א) גבי נבילה. ונראה לי דכיון דגלי קרא דידות בין להכניס בין להוציא בטומאת העיקר בין לטומאה קלה בין לטומאה חמורה, אף למת כן, וגלוי מילתא בעלמא הוא לגבי הא, ולא דמי לההיא דלעיל דנבילה, דהתם אכתי לא אשכחן שיהא היד כעיקר אלא לטומאה קלה, והילכך (הוה איכא) [הוא דאיכא] למימר דנבילה הלמדה מהם דיה שתהא כנדון, אבל השתא דגלי קרא בידות להיותן כעיקר בין לקולא בין לחומרא אף למת כן כנ"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה