משנה ערלה ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ערלה · פרק ב · משנה ו | >>
ולְמָה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע? להחמיר, מין במינו.
להקל ולהחמיר, מין בשאינו מינו.
כיצד? שאור של חטים ט שנפל תוך עיסת חטים, ויש בו כדי לחמץ, בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות באחד ומאה, אסור.
אין בו לעלות באחד ומאה, בין שיש בו כדי לחמץ, בין שאין בו כדי לחמץ, אסורי.
משנה מנוקדת
וְלָמָּה אָמְרוּ: כָּל הַמְּחַמֵּץ וְהַמְּתַבֵּל וְהַמְּדַמֵּעַ, לְהַחֲמִיר?
- מִין בְּמִינוֹ.
- לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר?
- מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
- כֵּיצַד?
- שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
- בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
- אָסוּר.
- אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה,
- בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
- אָסוּר:
- שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ,
נוסח הרמב"ם
ולמה אמרו:
- כל המחמץ, והמתבל - מדמע?
- להחמיר - מין, במינו.
- להקל, ולהחמיר - מין, בשאינו מינו.
- כל המחמץ, והמתבל - מדמע?
- כיצד?
- שאור - של חיטים,
- שנפל - לתוך עיסה של חיטים,
- ויש בו - כדי לחמץ,
- בין שיש בו, לעלות באחד ומאה,
- בין שאין בו, לעלות באחד ומאה - אסור.
- בין שיש בו, לעלות באחד ומאה,
- אין בו, לעלות באחד ומאה -
- בין שיש בו, כדי לחמץ,
- בין שאין בו, כדי לחמץ - אסור.
- בין שיש בו, כדי לחמץ,
פירוש הרמב"ם
לפי שאמר במה שקדם "המחמץ, והמתבל, והמדמע", לא ביאר שזה הוא במינו בלבד.
שאל ואמר ולמה אמרו כל המחמץ וכו' - והתשובה מובלעת בדמיון, רוצה לומר באמרם כיצד, וכאילו אמר "אמת שכן הוא לא יהיה מדמע להחמיר אלא במינו, ומה שאמרתי אני במה שקדם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה, הוא על זה הדמיון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין וכו'".
ונשאר עוד חלק שלישי והוא, שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות באחד ומאה, שמוציא שיעור החלק שנפל, כמו שנתבאר:
פירוש רבינו שמשון
למה אמרו כל המחמץ. לאיזה איסור אמרו בתרומה שהמחמץ חולין בשאור שלה או מתבל קדרת חולין בתבלין תרומה או מדמע ומבשל חולין ותרומה יחד שאנו הולכים אחריו להחמיר:
מין ומינו. למין במינו אמרו כן דאזלינן ביה לחומרא כדקתני:
ולמה אמרו להקל להחמיר שפעמים להקל ופעמים להחמיר:
מין בשאינו מינו. ע"ז אמרו להקל ולהחמיר. והשתא מפרש ברישא להחמיר מין במינו כיצד שאור של חטין דתרומה שנפל לעיסת חטים דחולין דהיינו מין ומינו:
בין שיש בו כדי חימוץ בין שאין בו כדי חימוץ. והיינו להחמיר דהא מין בשאינו מינו כי ליכא טעמא לא בעינן ק"א כדתני סיפא והכא בעינן ק"א ובפ' גיד הנשה (דף צט.) פריך וכי יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל ומשני שאני שאור שחימוצו קשה ויש שחימוצו קשה מחברו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ולמה אמרו. כמו ובמה אמרו. כלומר באיזה ענין אמרו שהמחמץ חולין בשאור של תרומה, והמתבל קדרת חולין בתבלין של תרומה והמדמע שמערב [ומבשל] חולין ותרומה יחד שאנו הולכים הכל להחמיר ומשני מין במינו. ובמה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר, במין שנתערב עם שאינו מינו. ומפרש, להחמיר כיצד שאור של תרומת חטין שנפל לתוך עיסת חטין של חולין דהיינו מין במינו אוסר בנותן טעם אפילו יותר ממאה. ועד מאה אוסר אפילו בלא נתינת טעם:
פירוש תוספות יום טוב
ולמה אמרו. פי' הר"ב כמו ובמה אמרו. והלמ"ד שמושית וקריאתה בשו"א והמ"ם פתוחה:
שאור של חטים וכו'. וה"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [אבל להרמב"ם. א"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש"י והר"ש]:
אין בו לעלות וכו'. כתב הרמב"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על המשנה) שאור של חטים. וה"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר דלעולם בעי ק"א דהא ליכא למיקם אטעמיה. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי דלעולם אינו עולה בפחות מק"א ומשכחת לה נמי דאפילו בק"א אינו עולה. תוי"ט:
(י) (על המשנה) אין בו לעלות. ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות בק"א שמוציא שעור החלק שנפל. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ולמה אמרו: הוי"ו בנקודת שור"ק והלמ"ד בשב"א:
כל המחמץ דהמתבל והמדמע וכו': כך צ"ל:
כיצד שאור של חטים וכו': ואית דגרסי להחמיר מין במינו כיצד שאור וכו' וכדתנן לה בסיפא להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד וכו': וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל ובמה אמרו כל המחמץ וכו' כלומר דקבלו מן הנביאים דכל דבר המחמץ וכן כל דבר המתבל וכן כל המדמע לעולם להחמיר ומשמע בין יש בו ליתן טעם ובין אין בו ליתן טעם ומפ' לה ואזיל גבי תרומה וה"ה לאינך דלעיל וחד מינייהו נקט אבל במין בשאינו מינו על זה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר. שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים היינו מין במינו אבל גבי עיסת שעורים אע"ג דכולהו חייבין בחלה לאו מין במינו חשיבי. ויש בו כדי לחמץ היינו נ"ט. אין בו להעלות בא' ומאה אפי' אין בו כדי לחמץ אסור שתרומה דינה ליבטל בא' ומאה ובזה הוא שלמדו לומר כן והיינו דדרשי' את מקדשו ממנו אם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ובמין במינו ואין בו כדי לחמץ משתעי קרא ומתני' לא מיפרשא אלא מחמץ מין ומינו ומתבל נמי כגון בצל דאיסורא לתוך בצלים דהיתרא דאם יש בבצל לתבל כל הבצלים חוזרין איסורא ואפי' יש בהן כדי להעלות אסורין ע"כ ומצאתי להרמב"ם ז"ל שפירש והזהר שלא יעלה על דעתך כו' עד כולן נקראין תבלין ע"כ אבל תוס' ז"ל כתבו בס"פ ר"א דתולין דלא מיקרי תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ ועיין בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) דבור קטן של תוספות המתחיל הנח שמשם נראה שרשב"א ז"ל סובר דשום בכלל תבלין וגם תמהתי שהרמב"ם ז"ל בפ"ט דשבת סי' ה' לא הזכיר השום והבצל בכלל התבלין כמו שכתבתי שם ונראה שקיצר שם וסמך על מה שכתב כאן ועיין ג"כ בסמוך בסוף סי' י' במ"ש בשמו ז"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל ועד מאה אוסר אפי' בלא נתינת טעם. אמר המלקט והיינו דקתני בין שאין בו כדי לחמץ אסור. וכתב הר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז ריש עמוד שני דדף שפ"א בשם הרמב"ן ז"ל דאע"ג דממתני' משמע דשאור ועיסה מין במינו הוא ואע"ג דלא הוו לא חד שמא ולא חד טעמא מ"מ לא קשי לאביי ולרבא דהתם משום דשאני עיסה הואיל וראוי' להמתין והוי חמץ מש"ה ה"ל מין במינו מהשתא ע"כ בקיצור מופלג:
תפארת ישראל
יכין
להחמיר: ר"ל לאיזה ענין אמרו במ"ד כל וכו' שיהי' הכל להחמיר ומשני בנתערב במין במינו:
להקל ולהחמיר: ר"ל ובמה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר ומשני באינו מינו:
כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים: דהיינו מב"מ וה"ה בשאר מב"מ:
בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ אסור: דתרתי בעינן שיתבטל בק"א ולא יורגש טעמו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת