משנה ידיים ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידיים · פרק ג · משנה ב | >>
כל הפוסל את התרומה, מטמא את הידים להיות שניותה. היד מטמאה את חברתה, דברי רבי יהושע.
וחכמים אומרים, אין שני עושה שני.
אמר להם, והלא כתבי הקדש ז שניים מטמאין את הידים.
אמרו לו, אין דנין דברי תורה מדברי סופרים, ולא דברי סופרים מדברי תורה, ולא דברי סופרים מדברי סופרים.
כל הפוסל את התרומה - מטמא את הידים להיות שניות.
- והיד מטמא את חברתה - דברי רבי יהושע.
- וחכמים אומרין: אין שני עושה שני.
- אמר להן: והלוא כתבי הקודש שניים מטמאין את הידים?
- אמרו לו: אין דנין דברי תורה - מדברי סופרים,
- ולא דברי סופרים - מדברי תורה,
- ולא דברי סופרים - מדברי סופרים.
כבר ידעת כי השני הוא אשר הוא פוסל את התרומה, וכבר ביארנו כי הידים טמאות הם שניות.
ולפי שאמר רבי יהושע, כי מי שנגע בידו בדבר שהוא פוסל את התרומה אשר הוא שני נטמאו ידיו וחוזרין שניות, וכן מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגעה בידו האחרת טמאתה וחזרה שניה כמותה, וחלקו עליו חכמים ואמרו לו אין שני עושה שני.
והביא להם ראיה מכתבי הקודש, אשר הם במדרגת השני שהן פוסלין התרומה כמו שביארנו בסוף זבים, ועם זה כשנגע אדם בכתבי הקודש חזרו ידיו שניות ופוסלין את התרומה, כמו שנבאר אחר ההלכה הזאת, והרי שני עושה שני.
והשיבוהו, כי היות הספרים וידים הבאין מחמתם מטמאין את הידים הוא הדבר מדברי סופרים, לפי שהם משמונה עשר דבר שגזרו, וכן טומאת ידים כולן כשאר הטומאות גם כן מדברי סופרים כמו שכתבנו, כי שלמה תיקן ערובין וידים, וכיון שהדבר כן, אין למדין דברי סופרים מדברי סופרים עד שנאמר כמו שהספר פוסל את התרומה ומטמא את הידים כך כל פוסל מטמא את הידים, אבל נאמר "מאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון", ולא נלמוד דבר מדבר.
ואין הלכה כרבי יהושע:
כל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בוולד הטומאה אין מטמא את הידים אלא כר' יהושע כדקתני דברי רבי יהושע וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש ולא לתרומה כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כד:) והתם בגמרא מייתי פלוגתא דר' יהושע ורבנן דהכא ומוכחא סוגיא דלקדש פליגי ובכל הספרים נמי כתוב שם לקדש וצריך לומר דברייתא שהבאתי לעיל בפרק שני דידו אחת בשני ככרים כאחת ישרפו בככרים של קדש איירי ואע"ג דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן דמכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקדש כדאיתא בפ' שני דחולין (דף לג:) סיפא דהאוכלין והמשקין דפליגי בה רבי יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ותימה דקאמר להו רבי יהושע והלא כתבי הקדש שניים מטמאין את הידים תקשי ליה לנפשיה דההיא אפילו לתרומה כדאיתא בפ"ק דשבת (ד' יד.) דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך דהאוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ויד מטמאה את חבירתה לקדש דוקא וי"ל דר' יהושע לאו מידים דרבי פרנך קפריך דמהנהו לא שייך לאתויי כיון דטעמייהו לאו משום טומאה דאפילו לא היו גוזרים טומאה על הספר היו גוזרים על ידים שנגעו בספר משום דר' פרנך דמהאי טעמא נמי קאמר ליה רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק שני דחולין (דף לד.) מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין לא מייתי מספר שעושה ידים שניות לתרומה דהתם לאו מחמת טומאה הוא כדפרישי' והכא נמי לאו מההוא ספר מייתי אלא גזירה אחרת היא בכל כתבי הקדש אפילו היכא דלא שייך דר' פרנך כגון תפילין ודווקא לקדש אבל לא לתרומה וקצת תימה אי גזירה אחת היא מאי שנא דבהא מודו רבנן וביד מטמאה את חבירתה פליגי ומיהו יש לפרש דאינו בא להשוותם לגמרי ואינו חושש אלא שימצא שני עושה שני והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני משום דפסול גוייה שאני:
כל הפוסל את התרומה - דהיינו שני לטומאה, שהוא פוסל שלישי בתרומה:
היד מטמאה את חברתה - מי שהיתה ידו אחת טמאה ונגעה בידו האחרת טהורה, נטמאת, וחזרו שתיהן טמאות ו:
והלא כתבי הקודש - שגזרו עליהן להיות שני לטומאה ופוסלים את התרומה, והן מטמאין את הידים הנוגעות בהן לעשותן שניות, אלמא שני עושה שני:
ולא דברי סופרים מדברי סופרים - וטומאת ידים בכל הטומאות, מדברי סופרים היא, דשלמה תיקן עירובין [ונטילת] וידים ח. וכתבי הקודש שמטמאין את הידים נמי מדברי סופרים, משמונה עשר דבר ט שגזרו בו ביום. ואין דנים זו מזו לומר כשם שמצינו בכתבי הקודש ששני עושה שני הכי נמי בשאר טומאות יהיה שני עושה שני, דמאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון. ואין הלכה כר' יהושע:
כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר"ש:
היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע. מדסתמו הר"ב והרמב"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש"ה כתבו דאין הלכה כר"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב"ם בפ"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ"מ אינה קושיא על הר"ב והרמב"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה:
אמר להם והלא כתבי הקדש כו'. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ"ב פ"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר"ש:
כתבי הקדש עיין בספט"ו דכלים: . כתבי הקדש עיין בספט"ו דכלים:
מטמאים את הידים. ובסמוך פי' הר"ב שהן מי"ח דבר וכ"כ הרמב"ם ואע"ג דלא מנאום בי"ח דבר בפ"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא"כ פשו להו טפי מי"ח והך קושיא דפשו להו מי"ח הניחו התוס' דפ"ק דשבת דף י"ד בקושיא. אבל הרמב"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג"כ מלשון הר"ב בספט"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא"ת אכתי אמאי לא פי' הר"ב כן בי"ח דבר. י"ל כמ"ש עוד הרמב"ם. וז"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י"ד). ע"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ"ש בר"פ. וכ"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע"כ. ולשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע"פ שלפי זה ה"ל להרמב"ם לכתוב גזרתן זו בפ"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה"ל למנותה בי"ח דבר. כיון דנ"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע"ג דל"ק דא"כ הוו להו טפי מי"ח. דבהא מיהת י"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ"מ היה להר"ב והרמב"ם לפרש כך במסכת שבת פ"ק. גם בסוף זבים. וצ"ע:
ולא ד"ס מד"ס. ל' הר"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דידים נמי מי"ח דבר כמ"ש הר"ב והרמב"ם בסוף זבים. ובפ"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף ט"ו. אע"ג דלהר"ב והרמב"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר:
(ה) (על המשנה) כל כו'. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד אין מטמא אלא כדמסיים דר"י:
(ו) (על הברטנורא) מדסתם ולא פירש במאי קמיירי, נראה דבתרומה פליגי. ומשום הכי נמי כתבו דאין הלכה כר"י, דלקודש קיימא לן דהיד מטמא השני. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) כתבי כו'. והא דלא מייתי מאוכל אוכל שני, דפסול גויה שאני. הר"ש:
(ח) (על הברטנורא) היינו לקודש. אבל לתרומה מי"ח דבר הוא. ואף דהכא בתרומה קיימינן ניחא ליה למימר דאין להם עיקר מן התורה:
(ט) (על הברטנורא) וקשה, דהוי ליה למנות בי"ח דבר, ידים הבאים מחמת ספר. ואף דלא הוי יותר מי"ח דכולה חדא גזרה הוא וכדמשמע בהר"ב סוף פרק ט"ו דכלים, מכל מקום הוה ליה לפרש כן, דנ"מ דהכא אפילו טהורות לגמרי וכמו שכתוב בריש פרקין:
היד מטמאה: ס"א ויד מטמאה:
כל הפוסל וכו': פי' האי כללא דברי ר' יהושע הוא כדקתני בסיפא דברי ר' יהושע אבל לרבנן דמתני' דלעיל את שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והאי דאיצטריך ליה למיתני היד מטמאה את חברתה והלא גם זה בכלל הפוסל את התרומה דאם היתה ידו אחת טמאה פוסלת את התרומה כדתנן בפירקין דלעיל היתה ידו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים משום דרישא איירי אף לתרומה כמו לקדש והיד מטמאה לא איירי אלא לקדש דבפרק חומר בקודש תנן היד מטמאה את חברתה לקדש ומייתי עלה מתני' דהכא הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל תוס' ז"ל שם בשבת פ"ק נראה שסוברים דגם רישא איירי דוקא לקדש. ועיין במ"ש שם בפרק בתרא דחגיגה סי' ב':
אמר להם והלא כתבי הקדש: וכתבי הקדש הם כמו שני אע"ג דלרבי יהושע נמי כתבי הקודש מטמאין את הידים אף לתרומה כדאיתא בפ"ק דשבת דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה ויד מטמאה את חברתה לא איירי אלא לקדש כדמוכח בחגיגה לא חשש רבי יהישע אלא למצוא תשובה לדברי חכמים שאמרו שאין שני עושה שני אע"פ שאין התשובה שוה לנידון והא דלא אייתי להו מאוכל אוכל שני משום דפסול גוי' שאני הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל גם עיין בפי' רש"י ז"ל פ' אלו דברים דף נ"ד:
יכין
כל הפוסל את התרומה: ר"ל כל דבר שהוא שני לטומאה. דאז פוסל התרומה שנגע בו:
מטמא את הידים להיות שניות: דברי ר' יהושע הוא. וכדמסיק. [אבל לרבנן לעיל. הא קאמרי דהנטמא בולד אין מטמא לידים. דאין שני עושה שני]. ולפיכך היד וכו':
וחכ"א אין שני עושה שני: תפסל גם היא תרומה שתגע בה. דהרי גם היד הטמאה הראשונה פוסלת לתרומה. ואע"ג דבאוכל אוכל שני מודו כ"ע שהוא שני [כפ"ב דטהרות מ"ב]. התם בפסול גווי'. אבל הכא רק בפסול מגע קאמר דאין שני עושה שני לפסול תרומה. מיהו מודים שעושה שלישי בתרומה לפסול את הקדשים [כטהרות פ"ב מ"ד]. והשתא לרבנן אין הפוסל את התרומה מטמא אלא יד אחת. שתהיה שלישי לחזור לפסול במגע לקדשים. אבל לתרומה, אין שני מטמא אפילו יד אחת. דהרי לא נעשית רק שני. ולר' יהושע דס"ל שני עושה שני. מטמא אפילו מאה ידות שנגעו זה בזה וכולן שניות ופוסלות לתרומה [רב"א. וכך פירש גם הרמב"ם. ופסק כחכמים [בפ"ח מאהט"ו ה"ז ]. ולר"ש ולרא"ש מדאיצטריך למתני היד מטמאה חברתה. והרי כבר נכלל בכללא דרישא דכל הפוסל את התרומה וכו'. אלא ע"כ דהא דקאמר היד מטמא חברתה. שתפסל חברתה לקודש מיירי. אבל לתרומה אין יד מטמא חברתה גם לר' יהושע [כחגיגה פ"ג מ"ב]. ולא זכיתי להבין. דא"כ לא פליגי חכמים רק ארישא. ולמה הפסיק בדין יד מטמאה חברתה באמצע. אלא לעולם לתרומה קאמר. ואפילו הכי קמ"ל דאפילו בסתם ידים שאין בהם טומאה מדאורייתא. אפ"ה מטמאה חברתה]:
אמר להם והלא כתבי הקדש שניים: כך גזרו עליהן בי"ח דבר [כשבת י"ד א']:
מטמאין את הידים: לכ"ע כלקמן משנה ה':
אמרו לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים: דכתבי קודש שיטמאו הידים מד"ס הוא מי"ח דבר. וכ"כ טומאת ידים מד"ס הוא. דב"ד של שלמה המלך ע"ה גזר דסתם ידים יפסלו לקודש. והדר גזרו בי"ח דבר שיפסלו הידים גם לתרומה. ואידי ואידי מד"ס נגזר [כשבת ט"ו א']. ואין ללמוד מה מצינו בגזירתן. דבכל דבר ודבר. לפי הנראה להם שהוא הצורך גזרו. ואין למדין זה מזה. [והא דלא קאמרינן בקיצור אין למדין ד"ס מד"ס. נ"ל דה"ט משום דסד"א דהא דאין דנין ד"ס מד"ס היינו רק לחומרא אין דנין. וכגוונא דידן ר' יהושע הכא. להכי נקט כולה גוונא דאין דנין דאית בהי נמי שאין דנין ד"ת מד"ס דוודאי לא ס"ד דרק לחומרא אין דנין. אבל לקולא דנין ד"ת מד"ס אלא ע"כ דבכולהו גוונא בין לקולא בין לחומרא אין דנין רק ד"ת מד"ת בי"ג מדות דר' ישמעאל ול"ב מדות דר' יוסי הגלילי]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת