משנה זבים ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת זבים · פרק ב · משנה ג | >>
הרואה קרי, אינו מטמא בזיבה מעת לעת.
רבי יוסי אומר, יומוט.
נכרי שראה קרי ונתגייר, מיד הוא מטמא בזיבה.
הרואה דם, והמקשה, מעת לעת.
והמכה את עבדו יום יומים, מעת לעת.
כלב שאכל בשר המת, שלשה ימים מעת לעת הרי הוא כברייתו.
הָרוֹאֶה קֶרִי, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בְזִיבָה מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹמוֹ. נָכְרִי שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִתְגַּיֵּר, מִיָּד הוּא מִטַּמֵּא בְזִיבָה. הָרוֹאָה דָם וְהַמַּקְשָׁה, מֵעֵת לְעֵת. וְהַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ יוֹם יוֹמַיִם, מֵעֵת לְעֵת. כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת, שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, הֲרֵי הוּא כִבְרִיָּתוֹ.
הרואה קרי - אינו מטמא בזיבה מעת לעת.
- רבי יוסי אומר: יומו.
- גוי שראה קרי, ונתגייר -
- מיד הוא מיטמא בזיבה.
- הרואה דם, והמקשה - מעת לעת.
- והמכה עבדו - יום יומיים מעת לעת.
- כלב שאכל בשר המת -
- שלשה ימים מעת לעת, הרי הוא כברייתו.
הרבה פעמים יצא מן הגיד זרע נימוק שאינו מבושל אחר יציאת השכבת זרע, ורבים מתרעמים מזה אשר הם מרבים התשמיש. ואומרים לרופאים כשעומדים מתשמיש יצא הזרע מהם רקיק העצם, מאד אדום העין ועוקץ. על כן מי שראה קרי ואחר כך ראה זוב לא יטמא בזיבה כל העשרים וארבע שעות, אבל נאמר כי הזוב הזה הוא מחמת שכבת זרע הקודמת. ואמרו בתוספתא (פ"ב) "כשם שתולין לשכבת זרע מעת לעת, כך למראה ולהרהור מעת לעת", למאכל ולמשתה ולמשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער, ונאמר כי הזוב הזה הוא מחמת הצער ולא מחמת בשרו. ורבי יוסי אומר, תשלום היום בלבד, ואף אם ראה קרי ביום באיזה עת שיהיה אינו מטמא בזיבה אלא שארית היום בלבד.
וכבר ביארנו פעמים כי הגוים אינם מטמאים בזיבה מן התורה. והעיקר אצלינו גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין משגיחים לדבר מענייניו הקודמות. ועל כן אין אנו חוששין לקרי שראה והוא גוי, עד שנאמר ישאר עשרים וארבע שעות מעת הקרי ואז יטמא בזיבה.
וכבר קדם במסכת נדה (דף ב.), כי רואה דם תטמא למפרע מעת לעת. וכן המקשה יש לה זמן מוגבל שכל דם שתראה בו הוא דם קישוי יהיה מחמת ולד והוא טהור, ונחלקו בכמות זמן הקושי כמה הוא בפרק רביעי של נדה (דף לז:), אמנם לדברי (הכל כל זמן שפת) [רבי אליעזר שהלכה כמותו] הוא מעת לעת בכיון.
וכן אמרו יתעלה במי שיהרוג עבד כנעני שלו בהכאה "אך אם יום או יומים"(שמות כא, כא), שאמרו בקבלה שרוצה לומר יום שהוא כיומים, פירוש מעת לעת, שהם גם כן ידקדקו בו דקות זמן.
וכן כלב שאכל בשר המת, אשר קדם בפרק אחד עשר מאהלות כי כל שלושה ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל, הרי כי באותם שלושה ימים ידוקדק בהן הזמן מעת לעת מעת האכילה עד מות הכלב, כמו שנתבאר שם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
אינו מטמא בזיבה מעת לעת. יש מפרשים משום דהני ראיות דקרי נינהו שמאז נעקרו אלא שמחמת שנשתהו לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת ולא יתכן כלל דא"כ עובד כוכבים ונתגייר נמי דמה לנו במה דעובד כוכבים שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום קרי הוא ולא זיבות אלא יש לפרש דהיינו טעמא משום דכיון דראה קרי האי זיבה דקא אתיא מחמת חולשא דקרי הוא ובראייה שניה איירי דראשונה מטמאה באונס אבל עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר אף על פי שראה זיבות כשהיה עובד כוכבים מטמא בזיבה בהך שניה שראה בתוך מעת לעת של קרי דנעשית לו כראייה ראשונה שמטמאה באונס ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי דראיית זיבה של עובד כוכבים כמאן דליתיה דאין הכותים מטמאין בזיבה ובסוף נזיר (דף סו.) תני עלה במה דברים אמורים כשנתגייר מהול אבל מל אף על פי שהשניה היתה אחר מעת לעת של קרי עד שיתרפא מן המילה אין לך חולי גדול מזה דנמצאת ראייה לאחר שנתרפא מן המילה (רחוקה מן המילה) רחוקה מן הראשונה שביום הקרי כן נ"ל לפרש מתניתין לכאורה כמו שפירשתי והמדקדק בסוגיא דסוף נזיר (שם) לא מפרשא לרב פפא אלא כמו שפירשתי בלשון ראשון ולרבא לא מפרשא אלא כמו שפירשתי בלשון אחרון גבי הא דתנן התם משנזקק לטומאה אין בודקין אותו אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאין שרגלים לדבר דקאמר בגמרא שכבת זרעו טמא למאי אילימא במגע מי גרע משכבת זרע דטהור אלא שכבת זרעו מטמא במשא מאן שמעת ליה דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא אילימא האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר שכבת זרע של זב אין מטמא במשא רבי יהושע אומר מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה אפילו רבי יהושע לא קאמר אלא בצחצוחי זיבה אבל בעינא ליכא למאן דאמר אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה כלומר דאם ראה קרי ואחר כך ראה זיבה אינו מטמא כדקתני מתני' דהכא לת"ק מעת לעת ולרבי יוסי יומו וה"מ עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה אין תולין בה וסותרת כל שבעה כדמפרש טעמא בתר הכי דמסיק סבר ר"פ קמיה דרבא למימר דאמרינן איידי חולשא הוא דחזא א"ל רבא והא תניא מי שראה קרי ונתגייר מיד מטמא בזיבה ותני עלה בד"א שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואין תולין בה אמר ליה אין לך חולשא גדולה מזו והשתא היכי נפרש דברי רב פפא אם בא לומר דהא דתלינן בהדי היכא דלא נזקק לפי שראייה זו מחמת חולשא דקרי והוי כחולי שהוא אחד מז' דרכים שבודקין והיכא דנזקק לטומאה לא תלינן דהא אפילו אונסו טמא ורבא מקשי ליה מעובד כוכבים שראה קרי דקתני מטמא בזיבה דמשמע אפילו ראה שתי ראיות ביום הקרי והא דקאמר והא הכא דליכא חולשא היינו כלומר אלמא ליכא חולשא לפיכך אין תולין בה ומה שכתוב בספרים אמר ליה דמשמע שהשיב לו רב פפא אין לך חולי גדול מזה לא גרסינן אמר ליה אלא כל זה מדברי רבא הוא הא דקאמר אין לך חולי גדול מזה ול"ג נמי והא הכא דליכא חולשא ואין תולין בה אלא הכי גרסינן ותני עלה בד"א שנתגייר מהול ואין לך חולי גדול מזה כלומר את"ל דקרי מטהר זוב הבא אחריו מחמת חולי אם כן גבי גר נמי מטהר דאין לך חולי גדול מזה דעדיין איכא טפי גבי גר שדואג גר מקבלת מצות אלא טעמא משום דבישראל שקריו טמא מציל בזיבה אבל בעובד כוכבים דקריו טהור אינו מציל והשתא לא נדחו דברי רב אדא בר אהבה ורב פפא ומסיק אלא תנאי היא כלומר לעולם כדאמרינן מעיקרא שכבת זרע לענין משא קתני אפילו בעינא כדדרשינן טעמא מקראי וקשה לפי' זה שאנו צריכין למחוק גירסת הספרים ועוד למאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא הא כבר תנא ליה אונסו טמא ועוד מנא לן סברא זו דבישראל מציל משום דשכבת זרעו טמא ובעובד כוכבים אינו מציל משום דשכבת זרעו טהור הא מנא לן ומיהו יש לתרץ קצת בזה משום דתנא בספרי בפ' כי תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שקרי פוטר בזיבה מעת לעת והיינו בישראל דשייכא ביה טומאת קרי וטבילה ומיהו קשה דא"כ ליתני בשמונה דרכים בודקין את הזב לפיכך נראה לפרש דרב פפא בא לפרש דבנזקק אין תולין משום דמחמת חולשא דזיבות קאתי ומתניתין דקתני הכא ברואה קרי דאין מטמא בזיבה משום דאין זה זוב אלא קרי שנשתנה מה שנשתייר שלא יצא כולה לפי ששהה לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת ופריך ליה רבא מעובד כוכבים שראה קרי ונתגייר דליכא חולשא דבלא נזקק איירי מתניתין דהכא ואפ"ה אין תולין לומר שזהו קרי ולא זוב א"ל אין לך חולי גדול מזה שדואג בקבלת המצות ומחמת כך בא לו הזיבות והא דמטמא בזיבה היינו בראייה ראשונה דמטמאה באונס כדאמר רב הונא פרק בנות כותים (דף לה.) ומצטרפת לשניה הבאה לאחר שפסק מדאגה ושיטה זו כלשון ראשון והשתא לא נדחו דברי רב אדא בר אהבה ורב פפא והא דמסיק אלא תנאי היא רבא הוא דמסיק הכי דקסבר טעמא דמתני' דהכא כמו שפירשתי בלשון שני וצ"ל דקרא דספרי אסמכתא בעלמא ומייתי תנא דתניא ש"ז של זב מטמא במשא כל מעת לעת ר' יוסי אומר יומו וקמפלגי בדשמואל דשמואל רמי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (דברים כג) וכתיב (שם) לפנות ערב ירחץ במים מאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב ואידך מקרה לילה כתיב והשתא הנך קראי קשו אהדדי דמקרה לילה משמע דאינו טמא אלא יומו והכי משמע קרא לא יהיה טהור מקרה לילה שכל הלילה מושכת טומאת המקרה וכתיב לפנות ערב דעד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת טומאתו נמשכת אלא ודאי טומאה אחריתי אתא לרבויי כגון קרי הבא מחמת דוחק הזוב שיטמא בזוב דמאן דאמר יומו דייק מיתורא דלילה שכל קריו שביום הזיבה דינו כזב לטמא במשא ולפנות ערב אורחיה דקרא ומאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב ולילה אורחיה דקרא והא דדריש ליה בנזיר (דף סו.) לראה זיבה ואחר כך ראה קרי ובספרי דריש ליה לראה קרי ואח"כ זיבה ההיא דספרי אסמכתא בעלמא א"נ תרתי שמעת מינה:
הרואה דם. כלומר מטמא למפרע מעת לעת כדתנן בריש נדה (דף ב.) ואיידי דאיירי במעת לעת קחשיב כל הני דמעת לעת וכן המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם שהתה מעת לעת וילדה לא תלינן דם קושי בדם לידה וסתמא כר"א דפרק בנות כותים (דף לו:) וכן יום או יומים דכתיב במכה עבדו שיעורו מעת לעת וכן כלב דקיימא לן שאין עושה עיכול כל שלשה ימים כדתנן במסכת אהלות פרק י"א שיעורם מעת לעת והוא שיהא כברייתו שלא ישתנה ועוד איכא טובא ששיעורם מעת לעת ותנא ושייר כי ההיא דתנן בפרק כל הגט (דף לא:) ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת גבי מניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות (דף נו.) דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה:
אינו מיטמא בזיבה מעת לעת - דהאי זיבות מחמת חולשא דקרי הוא. ובראיה שניה איירי, דראשונה מטמאה באונס. וכשם שתולין לקרי מעת לעת, כך למראה ולהרהור תולין מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה ח, תולין לו כל זמן שהוא מצטער, ואמרינן דמחמת הצער הוי הזיבה ולא מבשרו:
רבי יוסי אומר יומו - אין תולין אלא אותו היום שראה קרי בלבד, ולע מעת לעת. ואין הלכה כר' יוסי:
מיד מיטמא בזיבה - דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואע"פ שראה זיבות כשהוא נכרי, מיטמא בזיבה בהך שניה י שרואה בתוך מעת לעת של קרי, דנעשית לו כריאה ראשונה דמטמא באונס, ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. דראיית זיבה של נכרי כמאן דליתא, דאין הנכרים מיטמאין בזיבה:
הרואה דם - מטמאה כל טהרות שנתעסקה בהן למפרע מעת לעת, כדפרישנא בריש נדה. ואיידי דאיירי במעת לעת, קחשיב כל הני ששיעורן במעת לעת:
וכן המקשה - בימי זיבה. דאמרינן כי תזוב זוב דמה, מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ואם שפתה מן החבלין מעת לעת וילדה, לא תלינן דם קושי בדם לידה:
המכה את עבדו - האמור בתורה (שמות כא) אך אם יום או יומים יעמוד, ודרשינן יום שהוא כיומים, זהו מעת לעת:
כלב שאכל בשר המת - דקיימא לן דאין מתעכל במעיו עד לאחר שלשה ימים מעת לעת, דהכי תנן במסכת אהלות פרק י"א, וכמה תשהה במעיו, שלשה ימים מעת לעת:
והוא שיהא כברייתו - שלא נשתנה יא. ועוד איכא טובא ששיעורן מעת לעת ולא חשיב, ותנא ושיירי:
הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. כתב הר"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב"ם בכאן. והר"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער:
מעת לעת. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כג) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי:
רבי יוסי אומר יומו. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת"ק ור"י בש"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת"ק למאי בעי. לכך נ"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא:
כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה. כתב הר"ב ואף ע"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ"ש הר"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י"ל דאה"נ דצריך ג"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ"פ הר"ש לפי שטתו:
והמקשה. פי' הר"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ"ד דנדה:
הרי הוא כברייתו ובס"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר"ם וכיוצא בזה גי' הר"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו:
(ח) (על הברטנורא) תוספתא. וחולי אין צריך למתני, דודאי דכל זמן שמצטער:
(ט) (על המשנה) ר' יוסי אומר. בספרי פליגי בדרשי דקרא. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) דארישא מהדר, דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת דהיינו בזיבה שניה, וקאמר דנכרי שראה קרי מטמא ראיה שהיא שניה לראיה שראה כבר קודם שנתגייר. ובתנאי שתהיה ראיה השניה אחר שפסק מן הדאגה של קבלת מצוות:
(יא) (על הברטנורא) הר"ש. וקשה, דא"כ תנאה הוא והוה ליה למיתניה באהלות פרק י"א משנה ז'. ולכן נראה כגירסת הספר. והיא גירסת הר"מ. ואינו אלא תוספת ביאור שכך הוא ההוה:
הרואה קרי אינו מטמא וכו': ובספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי מטהר בזיבה מעת לעת וכתב הר"ש ז"ל וצריך לומר דקרא דספרי אסמכתא בעלמא. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל ואיתא שם פרק בתרא דנזיר דף ס"ו ברייתא זה לשונה ש"ז של זב מטמאה במשא כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו ופי' רש"י ז"ל מע"ל פי' לאחר שראה זיבה מטמא במשא מע"ל:
ר' יוסי אומר יומו: בלבד שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה אלא שכך גזה"כ. ע"כ:
כנעני שראה וכו': ה"פ אע"פ שראה קרי כשהוא כנעני ובתוך מעת לעת נתגייר וראה זוב מיטמא ואין חוששין לקרי שראה כשהוא כנעני:
מיד מיטמא בזיבה: כנעני שנתגייר כקטן שנולד דמי ואע"פ שראה זיבות כשהוא כנעני מטמא בזיבה בהך שנייה שרואה בתוך מע"ל של קרי דנעשית לו כראיה ראשונה דמטמא באונס ומצטרפת עם השנייה וכו' עכ"ל רעז"ל. וכתב עליו החכם הר"ם ז"ל צ"ע שלפ"ז מאי אריא גר משום כקטן שנולד דמי אפילו ישראל נמי כה"ג דינא הכי שאם ראה קרי ובתוך מעל"ע ראה זוב ואחר מע"ל ראה פעם אחרת אין ראייה ראשונה שראה בתוך מע"ל של קרי שהרי היא נחשבת ראיה ראשונה יכולה להצטרף עם השנייה שיראה אחר מעת לעת לפי שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע וא"כ מאי איריא גר. ויותר נראה לפרש שכל השתי ראיות הוי בתוך מע"ל של קרי דבישראל נחשבין כולם כראייה אחת ובגר נחשבין שתי ראיות משום דכקטן שנולד דמי ואין הולכין אחר הקרי שראה בגיותו והיינו דקתני מיד הוא מטמא בזיבה כלומר כשראה שתי ראיות מיד בתוך מע"ל של קרי ונראה שזו היא כוונת רעז"ל במה שכתב ואע"פ שרואה זיבות כשהוא כנעני כו' עכ"ל ז"ל:
והמקשה מעת לעת: פי' המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכל דמים שתראה תלינן בדם קושי וטהורה עד שתשפה מן הצער ומן הדם מע"ל דאז איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד וה"ו יולדת בזוב וסתמא כר' אליעזר דהלכה כמותו בהא לגבי ר' יהושע ופלוגתייהו בפרק בנות כותים. ולשון ר"ש ור"ע ז"ל אולי שכך צ"ל לא תלינן בדם קושי וטהורה אלא בדם לידה בזוב וטמאה:
בפי' רעז"ל והוא שיהא כברייתו. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל נראה דגריס הרי הוא כברייתו וז"ל וכן כלב שאכל בשר המת אשר קדם בפ' י"א מאהלות כי כל שלשה ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל הרי כי באותם ג' ימים ידוקדק בהן הזמן מע"ל מעת האכילה עד מות הכלב כמו שנתבאר שם עכ"ל ז"ל:
עוד בסוף פירושו של ר"ע ז"ל ותנא ושייר. אמר המלקט כי ההיא דתנן בפרק כל הגט ואם אבדו הרי זה חושש מע"ל גבי מניח פירות להיות מפריש תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה:
יכין
מעת לעת: בראייה ב' מיירי. וכ"כ במראה והרהור תולין בהן מע"לע ולאינך שבמ"ב תולין בהן כל זמן שמצטער:
רבי יוסי אומר יומו: ולא מעל"ע:
עכו"ם שראה קרי ונתגייר: וראה זיבה תוך מעל"ע מקרי:
מיד הוא מיטמא בזיבה: ואין תולין אותה בקרי. ואף שכבר ראה זוב בגיותו. והו"ל זו ראייה ב'. אפ"ה מדנתגייר. ראייתו שמקודם כליתא. והו"ל השתא כראייה א'. דמטמא באונס:
הרואה דם: דמטמא למפרע כפ"ח דנדה:
והמקשה: וכ"כ המקשה. ור"ל דדם קישוי לידה שבי"א ימי זיבה. אמ"ט בזוב. מיהו בנחה מחבליה בין קשוי ללידה. מטמא בזוב. שיעור הלמפרע ושיעור הנייחות מעת וכו':
והמכה את עבדו: שאמרה תורה יום וכו' ור"ל יום שהוא כיומים. ולכן שיעורו מעל"ע:
הרי הוא כברייתו: ר"ל עד אז הו"ל כבשר מת בעין ומטמא. ואח"כ הו"ל כמעוכל. וי"ג והוא כברויתו. ר"ל דוקא בבלעו שלם. אבל בלעסו. אף תוך זמן זה הוה ליה כמעוכל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת