מצוה:לנהוג באשת יפת תואר ככתוב בתורה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ.
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
(דברים כא, יא-יג)
היא שצונו בדין אשת יפת תואר. והוא אמרו יתעלה וראית בשביה וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ראשון מקדושין.
שנצטוינו באשת יפת תואר לעשות לה כמשפט הכתוב בפרשה זו, שנאמר (דברים כא יא) "וראית בשביה אשת יפת תאר", כלומר שתהיה יפה בעיניו (פ"ח מהל' מלכים ה"ג). וענין הצווי בה שיביאנה הישראל אל ביתו ויצוה אותה לגלח ראשה, ולגדל צפרניה, ולהסיר מעליה הכסות הנאה שהביאה מביתה, שכן היתה דרכם של האומות שבנותיהם מתקשטות במלחמה לזנות. וירשה אותה לבכות אביה ואמה חודש ימים כרצונה. אלו הן הדברים המפורשים בכתוב בדין אשת יפת תאר, ומן הדומה שעל כל אלה יבוא חיוב העשה.
ומשרשי המצוה. אמרו זכרונם לברכה (קידושין כא ב) לפי שלא התירה התורה יפת תואר בשביה אלא כנגד יצר הרע, שאם לא התירה הכתוב ישאנה באסור, לתקף יצר לב האדם רע בענין החשק, ועל כן סתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וצוה לגלח ראשה כדי לאבד תאר שערותיה הנאות, ולגדל צפרניה כדי לנול תאר ידיה, ושירשה אותה לבכות חדש ראשון לנול פניה ולכלות בדמעות עיניה, גם חייב הכתוב שתשב עמו בביתו בעשותה כל זה בחדש הראשון, והכל להמאיסה בעיניו שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בנוולה. ואמרו מן המפרשים (ר"ת קידושין כב א תוס' ד"ה שלא), שהתר יפת תאר ביאה ראשונה היא בגיותה, וקרובים דבריהם, אחר שההתר שלה הוא מפני תקף יצר הרע, אבל מהם שאמרו שאינה מתרת כלל עד לאחר כל המעשים האלו שזכרנו, ומפשט הכתובים נראה כן, וגם בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) חלקו על זה.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין שם) שאשת יפת תואר בין בתולה בין בעולה בין אשת איש. ואין מותר לקח שתים, שנאמר בה ולא בה ובחברתה. ומה שאמרו (שם כב א) שלא ילחצנה במלחמה אלא ייחדנה לו בבית, שלא תהא סבור שהתירתה התורה בכל ענין ואפילו בפרסום, וצריכה להתגיר קדם שישאנה לו לאשה, ואחר הגרות, נושאה בכתבה וקדושין ודינה כדין בנות ישראל. ואם לא רצתה להתגיר מגלגל עמה שנים עשר חדש ומשלחה לנפשה, ואחר חדש הבכיה ממתין לה שני חדשים עוד. ואם (סנהדרין כא א) נתעברה מביאה ראשונה הולד גוי, ואינו בנו לשום דבר מכל הדברים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קידושין סח ב), בנך הבא מן הגויה אינו בנך אלא בנה, ותמר אחות אבשלום מביאה ראשונה של יפת תאר היתה, ואבשלום אחיה נולד אחר הנשואין, ונמצאת תמר אחות אבשלום מאמו, ומתרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר (שמואל ב יג, יב) דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. ויתר פרטי המצוה בקדושין פרק ראשון ובסנהדרין.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היתה להם רשות ויכולת בידם להלחם. והעובר על זה ולא עשה המעשים שזכרנו בטל עשה זה.
"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ד׳ אלהיך בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". [בספרי שם כל הסוגיא] ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת א״י אין לומר ושבית שביו. ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה אע״פ שהם משבעה עממים. [בקידושין דף כ״א]
"ולקחת לך", לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אם אין הקב״ה מתירה, ישאנה באיסור. אבל אם היה נושאה סופו להיות שונאה, כמו שכתוב אחריו כי תהיינה לאיש שתי נשים וגו׳. וסופו להוליד בן שהוא סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו. ודורש במסכת קידושין [דף כ״א] "אשת" אפילו אשת איש, "וחשקת בה" אפילו אינה נאה, "בה" ולא בה וחבירתה שלא יקח שתים, "לך" שלא יקחנה לא לאחיו לא לבנו.
"והבאתה אל תוך ביתך" מכאן שלא ילחצנה במלחמה לעשות לה מעשים הכתובים בפרשה. "וגלחה את ראשה ועשתה צפרניה". "ועשתה" דורש ביבמות [דף מ״ח] רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבא אומר תגדל. [בספרי דלע״ל] "והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים". "שמלת שביה" הם בגדים נאים שלובשות בנות הגוים בשעת מלחמה למצא חן בעיני השבאים לזנות עמהן. "וישבה בביתך" בבית שמשתמש בו, נכנס ורואה תמיד בבכייתה ובנוולה כדי שתתגנה עליו. "ובכתה את אביה" נחלקו שם תנאים, [בפרק החולץ דף מ״א] יש אומרים אביה ממש ויש אומרים אביה זו עבודה זרה וכן הוא אומר הוי אומר לעץ אבי אתה.
"ואחר כן תבא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה". גרסינן בירושלמי [ומביאו בתו׳ דקידושין דף כ״ב בד״ה שלא ובסנהדרין דף כ״א בד״ה ואי ושם כל הסוגיא] טבת בשם שמואל אומר לא הותרו ביפת תואר כל י״ד שנה, שבע שכיבשו ושבע שחלקו, ורב אמר לא הותרו ביפת תאר אלא בעילה ראשונה בלבד עד שתתגייר, ורבי יוחנן אמר אפילו בעילה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים. ולרב מתישב שתמר בת יפת תואר היתה, שנבעלה בגיותה שהיתה מותרת לאמנון שהיתה אחותו מאביו אלא לפי שהיתה בת גויה וולד שפחה ונכרית כמוה, כדאמרינן בקידושין. [דף ס״ו] אבל לדברי ר״י תימה היאך היתה מותרת לאמנון כיון שלא הולידה דוד עד אחר שנתגיירה אמה, הרי היתה אחותו גמורה. וצריך לומר שלא היתה בתו אלא היתה בת אשתו מן הגוי קודם המלחמה. ומה שכתוב כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לפי שגדלה עם בנות המלך אומר כן או שמא בא דוד על אם תמר בצנעה קודם המלחמה והוליד ממנה תמר כי קודם בית דינו של חשמונאי היתה גויה מותרת בצנעא [כדאמר בפרק אין מעמידין דף ל״ו].
מסקינן שם בפ׳ החולץ [דף מ״ז ומ״ח כל הסוגיא] כי יפת תואר, אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מיד אחר שכיבשה, מטבילה לשם גרות מיד. ואם לא קבלה, תשב בביתו ירח ימים הם ל׳ יום ובכתה את אביה ואת אמה. ואם לאחר שלשים תקבל, מטבילה לשם גרות מיד ומותר בה אחר ב׳ חדשים וחדש של בכייה, הם ג׳ חדשים להבחין בין זרע שבקדושה לזרע אחר כדאיתא ביבמות. [שם דף מ״ב] וגם שנינו בספרי [דלעיל] ירח אחד ימים שנים הרי שלשה חדשים כדברי רבי עקיבא להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. [כך משמע בדף מ״ח דלעיל וכן הסוגיא במיימוני פ״ח דמלכים ומלחמות] לא רצתה להתגייר, מגלגל עמה כל שנים עשר חודש. לא רצתה, מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים התושבים ואינו נושא אותה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.
בפ״ד מיתות [דף נ״ו] ת״ר שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכות השם עבודת עכו״ם וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי. [שם דף נ״ז ובסייף דנקט דף נ״ו] כל בן נח שעובר על אחת מהן יהרג בסייף, [שם] ותניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך בכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך בכל עיר ועיר. שש עריות אסורות לבני נח והן אמו ואשת אביו ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודורש רבי עקיבא [שם דף צ״ח] את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעו ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין נעשין בשר אחד ואחותו מאמו אסורה לא שנא׳ אחותו בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. [שם] אין בן נח נתחייב על אשת איש עד שיבא עליה כדרכה שזהו דרך דבוק אחר שנבעלה לבעלה. [בדף נ״ז] אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין אינו חייב עליה שנא׳ והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. ותניא שם [בדף נ״ז] עכו״ם הבא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל. [בפרק גיד הנשה דף ק״ב] כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין עליו ולא ישראל כגון אבר מן החי מן הטמא [ברם אחא בפרק השוחט דף ל״ג וכן פסק המיימוני דלעיל פ״ט וצ״ע דלא מסיק הכי בגמ׳ שם ובסמל״ת בסימן קל״ו הביאו] וכגון בהמה שחוטה ומפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים לבני נח ולא לישראל מפני שאין השחיטה מתרת לבני נח כמו לישראל, [סנהדרין דף נ״ז] וכן בן נח נהרג על גזל פחות משוה פרוטה.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.