מצוה:לא לגלות ערוות אחותו, בכל צד שהיא אחותו
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.
(ויקרא יח, ט)
אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
(דברים כז, כב)
הזהיר מגלות ערות אחותו. והוא אמרו "ערות אחותך בת אביך או בת אמך [...] לא תגלה ערותן" (ויקרא יח, ט). והעובר על לאו זה במזיד, חייב כרת. ובשוגג, יקריב קרבן חטאת קבועה.
שלא לגלות ערות אחות, בין שהיא אחות מאב לבד לבין שהיא אחות מאם לבד, ובין שהיא אחות מאנוסת אביו ובין שהיא אחות מאם מן הזנות. בכל צדדין אלו נקראת אחות וחייבין עליה, שנאמר "ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ" (ויקרא יח, ט). ואם תאמר אם כן, מה זה שנאמר בתורה "ערות בת אשת אביך לא תגלה" (שם יח, יא) ולמה היה צריך זה המקרא, והלא משום אחותו חייב עליה? באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, וכמו שנכתב למטה במקומו (מצוה קצו). ונמצא (יבמות כב:) שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו, שחייב שתים – משום ערות אחותו ומשום ערות בת אשת אביו. ואם בא עליה בשוגג, חייב להביא שתי חטאות.
משרשי איסור הקרובות כתבנו בערוות אם (מצוה קצ) מה שידענו בהם.
מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מג:) דדוקא בת אשת אביו שהיא אחותו, כלומר שהולידה אביו, היא אסורה עליו. אבל בת אשת אביו שאינה אחותו, כגון שאשת אביו היתה לה בת מאיש אחר, זו אינה אסורה כלל אלא מותר לו לאדם לישא אותה לכתחילה, ולא גזרינן אטו אחותו שאין כאן מקום לגזרה כלל.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחותו במזיד, חייב כרת לבד, כלומר שאין בה מיתת בית דין. אבל בעדים והתראה, בית דין מלקין אותן כדין כל חייבי כריתות שלוקין (שאפילו בעדים והתראה אין בדבר אלא חיוב כרת לבד). ובשוגג מביא חטאת קבועה. וזאת מן העריות שנצטוו עליהם כל בני העולם בכלל. אבל חילוק יש בה בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין איסור עליהם אלא אחותם מאם לבד, ובישראל בין מאם בין מאב.
וכלל זה יהיה בידך בכל מה שנצטוו האומות, שכל זמן שהם תחת ידינו עלינו לעשות דין בהם בעברם על מצוותם. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו) בלאו דלא יהיה שהדין שלהם לעולם היא מיתה, בין מזידין בין שוגגין, ושאין צריכין התראה אבל שני עדים או הודאת פיהם צריכין. ומן הדומה שאף על פי שהם אינם כשרים להעיד על ישראל, ראויים היו להעיד זה על זה וכן הורה זקן (פ"ט מהל' מלכים הי"ד).
(המשך ממצוה קד)
אבל על אחותו מאנוסת אביו, אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. ועונשה מפורש בפרשת קדושים: "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו, וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם, ערות אחותו גלה עונו ישא" (ויקרא כ, יז).
ותניא במכות (דף ה:) אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו, בת אמו שלא בת אביו. בת אביו ובת אמו, מניין? תלמוד לומר "ערות אחותו גלה" (ויקרא כ, יז). ואף על פי שבקל וחומר היה יכול ללמוד דבר זה, הוצרך מקרא זה ללמד שאין עונשין מדין קל וחומר.
ואחותו נקראת אפילו נולדה מחייבי כריתות ומחייבי מיתות בית דין. דתנן ביבמות (דף כב.) מי שיש לו אח מכל מקום, זוקק את אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר. חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית, מפני שולד שפחה ונכרית – כמוה. ואמרינן בגמרא (שם): "מכל מקום" לאתויי מאי? לאתויי ממזר.