מפרשי רש"י על דברים יד יג
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק י"ד • פסוק י"ג |
• א • ב • ג • ז • ח • יב • יג • כא • כב • כו • כז • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהָרָאָה֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃
רש"י
"והראה ואת האיה וגו'" - (חולין סב) היא ראה היא איה היא דיה ולמה נקרא שמה ראה שרואה ביותר ולמה הזהירך בכל שמותיה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר זו דיה שמה או איה שמה וזו לא אסר הכתוב ובעופות פרט לך הטמאים ללמד שהעופות הטהורים מרובים על הטמאים לפיכך פרט את המועט
רש"י מנוקד ומעוצב
וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְגוֹמֵר – הִיא 'רָאָה', הִיא 'אַיָּה', הִיא 'דַּיָּה'; וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'רָאָה'? שֶׁרוֹאָה בְּיוֹתֵר. וְלָמָּה הִזְהִירְךָ בְּכָל שְׁמוֹתֶיהָ? שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלֹק, שֶׁלֹּא יְהֵא הָאוֹסְרָהּ קוֹרֵא אוֹתָהּ "רָאָה", וְהַבָּא לְהַתִּיר אוֹמֵר: זוֹ "דַּיָּה" שְׁמָהּ אוֹ "אַיָּה" שְׁמָהּ, וְזוֹ לֹא אָסַר הַכָּתוּב. וּבָעוֹפוֹת פָּרַט לְךָ הַטְּמֵאִים, לְלַמֵּד שֶׁהָעוֹפוֹת הַטְּהוֹרִים מְרֻבִּים עַל הַטְּמֵאִים; לְפִיכָךְ פָּרַט אֶת הַמּוּעָט (חולין ס"ג ע"א).
הַתִּנְשָׁמֶת – קֿלב"א שורי"ץ [chalve soriz = עטלף].
מפרשי רש"י
[ח] היא ראה היא דאה וכו'. בפרק אלו טריפות (חולין סוף סג.) מוכח לה ד"דאה" היא "ראה", דקאמר 'מכדי משנה תורה לאוסופי קאתי', פירוש דלעולם משנה תורה מוסיף לך עוד על מה שכתוב בתורה, אם כן מאי שנא דפרשת שמיני כתב (ויקרא י"א, י"ד) "דאה" וכאן "ראה", ולמה חסר במשנה תורה "דאה", אלא היא דאה היא ראה. וכן מוכח התם (חולין ריש סג ע"ב) דהיא "דיה" היא "איה" (ויקרא י"א, י"ד), דאם לא כן, מאי שנא דבפרשת שמיני "למינה" כתיב א"איה", וכאן כתיב "למינה" א"דיה", אלא היא איה היא דיה, והיא דיה היא ראה. ד"ראה" נקרא על שם שהיא רואה ביותר (חולין שם). וזה היא "איה" שרואה ביותר, דכתיב (איוב כ"ח, ז') "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", אם כן איה היא שרואה יותר מכל העופות, ואם כן היא דיה היא ראה, היא איה היא דיה (חולין שם). דודאי אין להקשות למה חזר וכתב כאן שם "איה", שכן הוא המדה, שכל דבר שנאמר ונשנה - לא נשנה רק בשביל דבר שנתחדש (סוטה סוף ג.), דהא לא קשה למה חזר לכתוב שאר העופות כולם, שכולם נכתבו בשביל הראה, שהוא דבר שנתחדש:
ואדרבה, יש להקשות מה שלא חזר לכתוב שם "דאה", אף על גב שהוא אחד עם שם "ראה", שהרי איה ודיה גם כן שם אחד, ונכתבין כולם. ותרצו התוספות (חולין שם) דלא מצי למכתב כאן שם "דאה", דאם כן הייתי אומר דשם "דאה" בפני עצמו, ושם "ראה" עוף בפני עצמו. אבל השתא דקשיא 'מכדי משנה תורה לאוסופי קאתי', וצריך לומר דשם "דאה" ו"ראה" אחת הוא. אבל גבי "איה" "דיה" לא מצי למיטעי, משום דיש לדקדק מן "למינה", דשם כתב א"איה", וכאן א"דיה":
ועוד יש לתרץ, דלא הוצרך למכתב כאן "דאה", דקרא לשם עוף זה "ראה" על שם שרואה ביותר, אם כן יש לה שם שהוא שם העצם. כי פירוש "והראה" הוא עוף שהוא רואה ביותר, ואם כן שם העצם לא נזכר כאן, וממילא יש לך לדעת כי שם "דאה" הוא שמה, ומפני זה הוצרך רש"י לתת טעם לשם "ראה" יותר משאר שמות, לומר לך דשם "ראה" אינו שם העצם כלל, רק שנקרא על שם שהיא רואה ביותר. והשתא יש לה שם אחר חוץ משם "ראה". דאין לך לומר שם "איה" או "דיה" זה השם יש לעוף הרואה ביותר, דאין דרך להקדים שם התואר לשם העצם לכתוב שם "ראה" ואחר כך שם "איה" ו"דיה", אלא שם העצם הוא "דאה". ומפני כך זכרה התורה ג' שמות כאן; "ראה" "איה" "דיה":
בד"ה והראה והאיה כו' מפני הראה בלבד וכבר כתב רש"י ז"ל בפרק א"ט וז"ל והוא הדין דהוי בעי למיתני האיה ודיה אלא חדא מינייהו נקט עכ"ל:
בא"ד השם החדש כו' ולא זכר מש"כ התו' בפרק א"ט וז"ל וי"ל דה"ט דבשלמא דאה ואיה לא רצה לכתוב שניהן במשנה תורה אע"פ שמן הדין הי"ל לכתוב במשנה תורה כל השמות דאתא לאסופי ולפרושי משום דא"כ ה"א דאה וראה תרתי נינהו ולאסופי קאתי אבל באיה ודיה אין לטעות אע"פ שכתוב שניהם דמדכתיב למיניהו אאיה ובמשנה תורה כתיב למיניהו אדיה ש"מ חדא היא עכ"ל: