מפרשי רש"י על דברים ד כה
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק ד' • פסוק כ"ה | >>
• ב • ו • ח • ט • י • יד • יט • כא • כג • כד • כה • כו • לא • לב • לז • מא • מה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָה־אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ׃
רש"י
"ונושנתם" - (סנהדרין לה) רמז להם שיגלו ממנה לסוף ח' מאות וחמשים ושתים שנה כמנין ונושנתם והוא הקדים והגלם לסוף ח' מאות וחמשים והקדים שתי שנים לונושנתם כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון וזהו שנא' (דניאל ט) וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה
רש"י מנוקד ומעוצב
וְנוֹשַׁנְתֶּם – רָמַז לָהֶם שֶׁיִּגְלוּ מִמֶּנָּה לְסוֹף שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, כְּמִנְיַן "וְנוֹשַׁנְתֶּם". וְהוּא הִקְדִּים וְהִגְלָם לְסוֹף שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וְהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ"וְנוֹשַׁנְתֶּם", כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בָּהֶם "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (להלן פסוק כו). וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁקֹד עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק ה' אֱלֹהֵינוּ" (דניאל ט,יד); צְדָקָה עָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁמִּהֵר לַהֲבִיאָהּ שְׁתֵּי שָׁנִים לִפְנֵי זְמַנָּהּ (סנהדרין ל"ח ע"א, גיטין פ"ח ע"א).
מפרשי רש"י
[טז] רמז שיגלו וכו'. פירוש, כאשר גזר עליהם הישיבה בארץ, גזר עליהם זמן מוגבל, כמנין "ונושנתם", ואילו היו עומדין שם כל הזמן, היה מגיע אל הגבול, ושתי שנים האחרונים נקראות הגבול מן הזמן, שכל דבר יש לו גבול, והגבול נבדל ממנו, וכאשר הגיע לב' שנים האחרונים - גלו, כשהגיע עד התחלת הגבול. כלל הדבר, אין הגבול מכלל הדבר, שיש לו גבול, והוא נבדל ממנו:
ודבר זה עשה לטובת ישראל שהגלה אותם בתחלת הגבול שלהם, שאם המתין עד סוף הגבול חס ושלום, היה מקוים בהם "ואבדתם מהרה" (להלן יא, יז), כי ארץ ישראל מקום של ישראל, וכל דבר שאין לו מקום ראוי שיהיה נאבד, שכל דבר בעולם צריך למקום, וכמו שאמרו חכמים (אבות ד, ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום'. ואם היו חס ושלום שם כל הזמן שנתן להם השם, אז לא היה להם שום דבר בארץ, והיו כמו דבר שאין לו מקום, ודבר שאין לו מקום הוא נאבד. ועכשיו שלא היו שם כל הזמן, רק עד הגבול ולא יותר, וגלו הימנה, לא יאמר בזה שאין להם מקום ויגיע להם אבוד חס ושלום, שהרי לא היו שם כל הזמן, ויש מקום להם, ודבר זה ענין ברור. והא דכתיב "ונושנתם בארץ", רצה לומר שראוי שתעמדו "ונושנתם בארץ", עד סוף הגבול. אי נמי, הגבול נמשך אל הדבר ובטל אצלו, וכאילו היו שם "ונושנתם", מאחר שהגבול טפל אצלו: