מפרשי רש"י על במדבר ה יג
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק ה' • פסוק י"ג | >>
• ב • ז • ח • יב • יג • יד • טו • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כז • כח • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃
רש"י
"ושכב איש אתה" - (סוטה כח) איש פרט לקטן ומי שאינו איש
"אתה שכבת זרע" - (יבמות צה) שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו
"ונעלם מעיני אישה" - (סוטה כז) פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם (ס"א ומעלים) אין המים בודקין אותה
"ונסתרה" - שיעור שתראה לטומאת ביאה
"ועד אין בה" - הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה
"ועד אין בה" - בטומאה אבל יש עדים לסתירה
"נתפשה" - נאנסה כמו (דברים כב) ותפשה ושכב עמה
רש"י מנוקד ומעוצב
וְשָׁכַב אִישׁ – פְּרָט לְקָטָן וּמִי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ (שם; סוטה כ"ד ע"א).
אֹתָהּ – שְׁכִיבָתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ, וְאֵין שְׁכִיבַת אֲחוֹתָהּ פּוֹסֶלֶת אוֹתָהּ (ספרי שם; יבמות צ"ה ע"א) [כַּמַּעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי אֲחָיוֹת שֶׁהָיוּ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ (תנחומא ו)].
וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ – פְּרָט לְסוּמָא. הָא אִם הָיָה רוֹאֶה וּמְעַמְעֵם, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ (ספרי שם; סוטה כ"ז ע"א).
וְנִסְתְּרָה – שִׁעוּר שֶׁתֵּרָאֶה לְטֻמְאַת בִּיאָה (ספרי שם; סוטה דף ד' ע"א).
וְעֵד אֵין בָּהּ – הָא אִם יֵשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד שֶׁאָמַר נִטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה (סוטה ל"א ע"א).
וְעֵד אֵין בָּהּ – בַּטֻּמְאָה; אֲבָל יֵשׁ עֵדִים לַסְּתִירָה (שם ע"ב; ראו ספרי שם).
נִתְפָּשָׂה – נֶאֶנְסָה (שם), כְּמוֹ: "וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ" (דברים כב,כח).
מפרשי רש"י
[יג] ומי שאינו איש. פירוש, שאין מקנאין אם חשדה שנרבעת לבהמה (סוטה דף כו:):
[יד] כמעשה דשתי אחיות. טעות סופר הוא, ותלמיד טועה שלא ידע להבין מאי 'ואין שכיבת אחותה אוסרתה' הגיה זה. וצריך להיות כך; 'ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה'. שלא תאמר כמו שאם זנתה אשתו פסולה, הכי נמי אם שכב הוא אצל אחותה פסול על אשתו. ובמסכת יבמות (דף צה.) בעי למילף זה מקל וחומר, דכיון שנאסרה אשתו עליו כשזינתה, יהא הוא גם כן אסור על אשתו אם בא על אחותה, וילפינן מהאי קרא "ושכב איש אותה" שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה. והכי איתא בפרק האשה רבה (שם); ומה במקום שבא על איסור קל, שהאוסר אינו אוסרה כל ימיו, שהרי האיש כשקידש אשתו אינו אוסרה כל ימיו, שאם נתן לה גטה - חזרה להיתירה, אפילו הכי אם בא על איסור זה נאסר האוסר, שאם זנתה נאסר הבעל (רש"י פסוק לא), שהוא אוסרה, מקום שבא על איסור חמור, שהאוסר אוסרה כל ימיו, שהרי כשמקדש האשה אוסר אותו על אחותה, אפילו נתן גט לאשתו אסור באחותה (יבמות דף ח:), אינו דין שיהא האוסר, דהיינו אשתו שאוסרת אחותו עליו, אסורה בנאסר, שהוא אישה, אם בא על אחותה, תלמוד לומר "ושכב איש אותה", ולא שכיבת אחותה אוסרתה:
[טו] פרט לסומא. דאם לא כן, "מעיני" למה לי:
[טז] הא אם היה רואה וכו'. מן "ונעלם" ילפינן, דלמה הוצרך למכתב "ונעלם", אלא לאפוקי שאם היה רואה ומעמעם. ומפני שדיוק ראשון מן "עיני" בלחוד הוא דילפינן, פירש אותו תחלה, אבל 'אם היה רואה ומעמעם' מן "ונעלם מעיני אישה" ילפינן - הא אם היה רואה אישה ומעמעם, לכך פירש זה אחריו:
[יז] שיעור שתראה לטומאת ביאה. דאם לא כן "ונסתרה" למה לי, דאם בא לומר שעשתה מעשה זה בסתר ולא נודע אם נטמאה אם לאו, [זה אינו], דהא כבר כתיב "ונעלם מעיני אישה", אם כן בסתר עשתה עד שלא ידענו אם עשתה אם לאו, אלא 'שיעור שתראה וכו:
[יח] אם יש בה אפילו עד אחד לא היתה שותה. קשה, דמצינו לפי זה ד"עד" הוא עד אחד, דאם לא כן, היאך יוכל לדקדק 'הא אם יש בה אפילו עד אחד לא היתה שותה', אדרבא, נימא "ועד אין בה" שנים, הא אם יש בה שני עדים לא היתה שותה, וממילא אם יש בה עד אחד - שותה. ובגמרא פרק קמא דסוטה (סוף ב.) קאמר התם "ועד אין בה" בשנים הכתוב מדבר, אתה אומר בב' עדים, או אינו אלא עד אחד, תלמוד לומר (דברים י"ט, ט"ו) "לא יקום עד אחד", ממשמע שנאמר "לא יקום [עד]" איני יודע שהוא אחד, ומה תלמוד לומר "אחד", זה בנין אב (הרי) כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים, עד כאן. ואם כן בשנים מדבר הכתוב, ופירוש הכתוב שני עדים אין בה, אלא עד אחד, והיא לא נתפסה - אסורה:
ורש"י (מ) עצמו פירש בפרשת שופטים אצל "לא יקום" (שם) 'זה בנין אב כל מקום שנאמר "עד" בשנים דיבר הכתוב' (קושיות הרא"ם). מיהא זה אין קשיא, דודאי כאן כאילו כתב אצלו 'אחד', דאי איירי בשנים - פשיטא שאם שני עדים יש כאן שאינה שותה, ששני עדים מעידים שנטמאה. ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן - אפילו הכי שותה, זה פשיטא, דבלאו קרא בודאי עד אחד לאו כלום הוא, לכך הוי כאילו כתב בפירוש 'ועד אחד אין בה'. אבל קושיא הראשונה קשה:
וצריך לומר, דרש"י מפרש פשוטו של מקרא, [ד]בודאי לענין השקאה איירי, ולכך מפרשינן "ועד אין בה" אפילו עד אחד אין בה, אבל אם יש בה עד אחד לא היתה שותה. אף על גב דכל מקום שנאמר "עד" הרי הוא שנים, הכי הוי כאילו כתיב בפירוש 'ועד אחד', כלדעיל. אבל רז"ל דרשו מדכתיב "והיא לא נתפשה", דלמה צריך למכתב "והיא לא נתפשה", אלא קרא איירי לאסור אותה, שלא נתפשה, ואם כן קרא יש לפרש "ועד אין בה" שנים, אבל אם לא נתפשה אסורה, שהרי יש לומר "ועד" שנים אין בה, אבל אחד יש בה, והיא לא נתפשה אסורה, כדאיתא התם בפרק קמא דסוטה (דף ב:). וזהו דרך רש"י לפרש פשוטו של מקרא. ואין דברי רש"י סותרים דברי הגמרא, ולא דברי עצמו:
[יט] אבל יש עדים לסתירה וכו'. דאם לא כן, "בה" למה לי, והוי ליה למכתב 'ואין עד', אלא לדיוקא אתא. והקשה הרא"ם, דלא הוי לא כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר, דאי כרבי אליעזר, האי "בה" אתא למעוטי קנוי ולא סתירה, דקנוי בעי ב' עדים. ואי כרבי יהושע, האי "בה" אתא למעוטי קנוי וסתירה, דבשניהם בעי שני עדים, ולא בסתירה בלחוד. ואין זה קשיא, דהכל מודים דהאי "בה" איכא לאוקמה 'בה ולא בסתירה', משום דבסתירה גם כן הוא מענין טומאה, ובודאי דכותיה ממעט, ויש למעט יותר סתירה דהוי דכותיה, דעל ידי הסתירה הוא הטומאה. ורבי אליעזר גופיה אי לאו דסתירה איתקיש לטומאה היה ממעט סתירה. ומפני דאליבא דכולי עלמא מסתברא 'בה ולא בסתירה', מפרש רש"י פשוטו של מקרא 'בה ולא בסתירה', ולא חייש לדרבי אליעזר, דשמותי הוא, ורבי יהושע ורבי יוסי הכל סבירא להו ד"בה" אתי למעוטי סתירה. ומה שהוסיף רבי יהושע למדרש גם כן קנוי ממעוט ד"בה", אין זה קשיא, בודאי כל מידי ממועט מן "בה", דהא כתיב "בה", ומשמע טומאה בלבד, ולא מידי אחריתי, אבל רש"י לא בא ללמוד כל הדינין, רק לפרש פשוטו, שכתוב "בה" - למה הוצרך למכתב, ופירש דאתא למעט סתירה, ולכך הוצרך לכתוב. ואם אתה רוצה ללמוד דין קנוי - יש לך ללמוד, דהא "בה" כתיב, דמשמע ולא מידי אחריתי:
ועוד יש לומר, דודאי עיקר הכתוב לא בא למעט רק סתירה, וכיון דסתירה ממועט, מהיכי תיתי לן לומר דקנוי סגי בעד אחד, דבכל התורה צריך ב' עדים (דברים י"ט, ט"ו). בשלמא לרבי אליעזר דטומאה וסתירה הכל בעד אחד, הוה אמינא דקנוי נמי בעד אחד, לכך בעי קרא לקנוי. אבל לרבי יהושע ליכא למילף [קנוי] מטומאה דסגי בעד אחד, אדרבא, סתירה יוכיח דבעי שני עדים, ואם כן בקנוי למה אין צריך ב' עדים כמו בכל התורה כולה, ולכך כיון דקרא ממעט סתירה - ממעט נמי (טומאה) [קנוי]. והא דבגמרא (סוטה דף ב:) מפרש טעמא דרבי יהושע דממעט קנוי וסתירה מן "בה", הכי קאמר, כיון דסתירה ממעט לך הכתוב, יש לאוקמי מהשתא קרא "בה" ולא בקנוי גם כן, כיון דאין סברא לומר דסגי בעד אחד גבי קנוי, ואם כן נוקי קרא למעט קנוי וסתירה. ומפני שעיקר הכתוב בא למעט סתירה כדלעיל, ולא קנוי, רק מפני שסתירה ממועט מיניה יש גם כן למעוטי קנוי, נקט רש"י סתירה, שזהו עיקר המעוט: