מסכת שמחות ג

<< · מסכת שמחות · ג · >>

פרק ג

הלכה א

בן יומו שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. לא סוף דבר בן יומו חי אלא אפילו יוצא ראשו ורובו בחיים אלא שדברו חכמים בהווה.

הלכה ב

ויוצא בחיק. נקבר באשה אחת ובשני אנשים. אבא שאול אומר באיש אחד ובשתי נשים. אמרו לו אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים ואין איש אחד מתייחד עם שתי נשים.

אין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים עד שיהא בן שלשים יום. ובן שלשים יום יוצא באנשים ובנשים ובדלוסקמא ובאגפים עד בן שנים עשר חדש. עד בן שנים עשר חדש יוצא באנשים ובנשים ובדלוסקמא ובכתף עד בן שלש שנים. רבי יהודה אומר אם רצה אביו לכבדו מוציאין לו ארון לבית הקברות עד בן שלש שנים.

הלכה ג

בן שלש שנים יוצא במטה. רבי עקיבא אומר הוא בן שלש שנים ואיבריו כבן שתים (אינו יוצא במטה), הוא בן שתים ואיבריו כבן שלש -- יוצא במטה.

שמעון בן אחי עזריה אומר כל היוצא במטה מקלסין לפניו. רבי מאיר אומר משום רבי אלעזר בן עזריה כל שהרבים מכירין אותו מתעסקין עמו וכל שאין הרבים מכירין אותו אין הרבים מתעסקין עמו.

הלכה ד

רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה אומר אף שכיניו לענין הספד. מספידין לעניים בני שלש ולעשירים בני ארבע. רבי עקיבא אומר לעניים בני שש ולעשירים בני שבע. בני עשירים כבני חכמים. בני חכמים כבני מלכים (מתעסקין עמהם).

הלכה ה

תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשה עצמו. אם אין לו מעשים יוצא במעשה אבותיו. ואם אין לאבותיו מעשים יוצא במעשה קרוביו.

הכלה יוצאת בין בכבוד אביה בין בכבוד חמיה מפני (שמעלין בכבוד ולא מורידין).

לא מוסיפין בתחילה אבל מוסיפין על העיקר.

הלכה ו

בירושלים היו אומרים עשה לפני מיטתך וביהודה היו אומרים עשה לאחר מיטתך. שבירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו של מת וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו.

המהלכין אחר המטה לא היו עונין אחריהם ואומרים אלא דברים שיש בו (ודבריו שאין בו).

מבן שלש ועד בן שלשים יוצא כחתן. מבן שלשים עד בן ארבעים יוצא כאח. מבן ארבעים ועד בן חמשים יוצא כאב.

הלכה ז

רשב"א אומר מבן שלשים ועד בן ארבעים, אם יש לו בנים או לרוב בני גילו בנים -- יוצא כאב. ואם לאו -- יוצא כאח. מבן ארבעים ועד בן חמשים, אם יש לו בני בנים או לרוב בני גילו בנים יוצא כאב ואם לאו יוצא כאח^[1]

הלכה ח

• מת פחות מחמשים -- מת בהכרת.
• לחמשים ושתים שנה -- זו היא מיתתו של שמואל הרמתי.
• מת לששים שנה -- זו היא מיתה האמורה בתורה שנאמר (איוב, ה) תבא בכלח אלי קבר.
• מת לשבעים שנה -- זו היא מיתה של שיבה שנאמר (תהלים, צ) ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
• מת לשמונים שנה -- זו היא מיתה של גבורה שנאמר (שם) ואם בגבורות שמונים שנה. וכן ברזילי הגלעדי אמר לדוד (ש"ב, יט) בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע.
• (יתר מכאן חיים של צער).

הלכה ט

• המת ליום א' -- מיתה של זעף.
• המת לשנים -- מיתה של בהלה.
• המת לשלשה -- מיתה של מגפה.
• לארבעה לחמשה -- מיתה חטופה.
• המת לששה -- מיתה האמורה בתורה.
• המת לשבע -- מיתה של חיבה.
• יתר מכאן -- של יסורין.

הלכה י

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מת בהכרת. וכי מה מודיענו שמיתתם בהכרת, אלא שמת לשלשה מת בהכרת, לארבעה מיתה חטופה, המת לששה מיתה האמורה בתורה וכו'.

אמר ר' יהודה חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים כעשרים יום קודם מיתתן כדי למרק את הכל כדי שיבואו זכאין לעתיד לבא שנאמר (משלי, כז) "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו".

הערות

1. עיין הגהות הגר"א שהגיה כאן - ויקיעורך