"שיר המעלות", הוסד בגלות בבל על שיבת ציון והגולה, "בשוב ה'" שיעור הכתוב "היינו כחולמים בשוב ה' את שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו", מציין[1] תקות ישראל מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו ע"י נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואיי, שרואה את העתיד כדבר הוה עתה, וכאלו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הוה עתה, כמ"ש ירמיה על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי, ואין הבדל בן ראיית הנביא במחזה ובין ראיית הדבר בעת יצא אל הפועל, רק שהנביא שמחתו הוא בלב בלבד ואינו יכול להוציא השמחה בפועל ע"י שחוק ורנה בפה ולשון, עז"א שכבר "היינו כחולמים" ראינו דבר זה כבר במחזה, אשר "בעת שישיב ה' את שיבת ציון" בפועל
(ב-ג) "אז ימלא שחוק פינו" שהשחוק הנמצא בלבנו עתה ואינו יכול למלאות את פינו. אז ימלא פינו ממנו, "ולשוננו" הרונן עתה בחלום בלא תנועה רק בכח ולא בפועל, אז "ימלא רנה" וזולת זה ההבדל היה הדבר אצלנו כאלו כבר יצא אל המציאות בעת היינו כחולמים "אז", ר"ל אצל הגוים יהיה זה דבר חדש והם "יאמרו אז, הגדיל ה' לעשות עם אלה", כאלו הדבר התחדש אז, אבל אצלנו אינו דבר חדש, כי כבר "היינו שמחים הגדיל ה' לעשות עמנו" כבר שמחנו ע"ז בעבר, בעת היינו כחולמים ראינו ושמחנו בעת החזיון על שהגדיל ה' לעשות עמנו, והוא אצלנו שמחה ישינה ששמחנו בה מראשית קדומים, כי היה הדבר ברור אצלנו כאלו כבר יצא אל המציאות בעת ראינוהו במחזה:
(ד-ה) "שובה", ע"פ ההצעה הנזכרת יבקש המשורר שיעשה ה' שתהיה התשועה בדבר חדש אשר לא קוו עליה, והוא מה שיביא הגאולה קודם הזמן, כי אם תבא הגאולה בזמן המיועד מפי הנביאים אחרי שבעים שנה דומה לקוצר שדה תבואה על ראש גיא שמנים בארץ טובה, אשר בטח בלבו שישא אלומותיו והשמחה אינה גדולה כ"כ כי אינו דבר חדש, משא"כ אם תבוא הגאולה קודם זמן המיועד ידמה למי שזרע בארץ נגובה שכבר התיאש למצוא שם פרי תבואה, ופתאום באו אפיקי מים והשקו את פני האדמה, ובבוא לקצור נהפך אבלו לששון, שזה דבר שלא קוה עליו, וז"ש "שובה ה' את שביתנו" קודם הזמן בענין שנדמה "לאפיקים בנגב", אשר "הזורעים בדמעה" שבעת הזריעה התיאש ממצוא שכר בעמלו ופתאום "יקצרו ברנה", ומוסיף והולך עוד ציור יותר גדול, שאם גם אח"כ שכבר באו אפיקים והשקו את האדמה לא ידע בעל השדה מזה, עד שגם בעת שהולך לקציר הוא בוכה עדיין, וז"ש.
"הלוך ילך ובכה", שבעת הליכתו לקצור עדיין בוכה מפני שחושב "שישא משך הזרע", ר"ל שלא ישא מן השדה רק מה שזרע, שאם זרע כור אינו מצפה לקצור רק כור כפי מה שזרע, ואח"כ פתאום "בא יבא" מן השדה לביתו "ברנה", כי פתאום הוא נושא "אלומותיו" של הזרע, ושמחה זו גדולה עוד יותר שהיא שמחה פתאומית, ובאור המשל הראשון שתהיה הגאולה קודם הזמן, ובאור המשל השני שהגם שגם בעת הגאולה לא קיוו רק תשועה מועטת, כמו בימי כורש שהיו תחת רשות מלכי פרס ימצאו תשועה גדולה וישאו אלומות ההצלחה:
ביאור המילות
"נושא משך הזרע". שימשך כפי מה שזרע לא יותר, וכינוי אלומותיו על הזרע:
