"שיר המעלות", יבאר שהשכל מחייב כי הבוטח בה' חסד יסובבנו, "הבוטחים בה'" בהכרח שימצאו בו מחסה ועז, והם דומים "כהר ציון אשר לא ימוט" באשר הוא מכונן על הרים וגבעות אשר סביבותיו, "וישב לעולם", ובאר כי הדבר הזה הוא ק"ו, כי הלא.
"ירושלם" רק "הרים סביב לה", כל בטחונה הוא רק טבעי על ההרים שסביבותיה, וכ"ש שלא תתמוטט עדת ה' הבוטחת עליו, אחרי "שה' סביב לעמו" שהוא חזק מן הסמיכה של ההרים ובודאי יתקיים "מעתה ועד עולם":
"כי לא ינוח", הנה מה שיצוייר שיסלק ה' השגחתו מעל הבוטחים יהיה באחד משני פנים,
א) אם שוט תהלך בארץ מכה מתהלכת, שאז לפעמים ילקו גם הצדיקים, שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, עז"א שהשכל מחייב "ששבט הרשע" דהיינו השוט והשבט המתהלך בארץ בעבור הרשע ליסר החוטאים, הגם שיעבור מדי לכתו גם בגורל הצדיקים, בכ"ז "לא ינוח על גורל הצדיקים", הגם שעובר לא ינוח שם שאינו מתעכב שם עד בואו לגורל הרשעים שם ינוח כי שם מחוז חפצו, "למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם", שלא יצאו ע"י לידי עולה להתלונן על ההשגחה בראותם כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, ולכן ישגיח ה' מן החלונות שהשבט לא יתעכב אצלם,
ב) יצוייר שתסור מהם ההשגחה, אם הגם שבוטחים בלבם אין מעשיהם רצוים לפניו, ואין יכולים להוציא טוב לבבם אל הפועל ע"י אונס או חולשה וכדומה, ע"ז משיב שה' ירא ללבב, ועז"א.
"היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם", אם הם רק טובים בעצמותם והיושר נמצא בלבם, הגם שבמעשיהם נדמה לנו שהוא בלתי טוב וישר (וזה נקרא עקל שגדרו דבר הישר בעצמו ומתראה בלתי ישר למראה עינים), זה לא יסלק טוב ה' מעליו, ולא לבד שה' יתמיד להטיב עמהם כי גם את.
"המטים עקלקלותם", מי שרוצים לדון אותו לכף חוב ע"י העקלקלות הנראה למראה עינים והם רוצים להטותו לכף חוב, כאילו הוא דבר הנוטה מן היושר גם בעצמותו, "יוליכם ה' את פועלי האון" יענשו ע"ז כאלו הם עצמם פועלי און, עפ"י ההנחה הזאת מסיים "שלום על ישראל", ר"ל שהשלום יתמיד תמיד על ישראל אחר שהם בוטחים בה' וראוי שברית שלומם לא ימוט לעולם:
ביאור המילות
"עקלקלותם". הוא דבר המעוקל למראה עינים בחוץ וישר בפנים, וזה המבדיל בינו ובין עקש, וכן (בחבקוק א') משפט מעוקל עיי"ש:
