"שיר על מחלת לענות", הוסד על חולה המתיאש הצועק בחליו, ויען שתפלה הזאת מתחלתה עד סופה אין בה תנחומים רק צעקת שבר ותכלית היאוש, אומר כי הוסד לענות, לצעוק ולהרים קול, ויש בדבר משל ומליצה שהחולה הפרטי הצועק הוא משל אל הגוף הכללי שהוא גוף האומה הישראלית שנדמה כחולה הבא עד שערי מות, ונדמה כאילו מת כבר ושוכב בקבר, שזה משל על אבדן מלכותה, ומה שנשבתה מהיות לגוי ופיזור האומה בין עמים רבים אשר כבשום לעבדים ושפחות, שזה יצויר כקבר ושאול בו נקבר הגוף הכללי, כמ"ש הנני פותח את קברותיכם עמי, רק שהם עוד מרגישים צרותיהם ומכאוביהם כגוף חי המרגיש מכאוביו, ועז"א משכיל להימן, שיש בו דברי שכל טוב על מחלת האומה ומכאוביה:
"ה' אלהי ישועתי, היום" אשר בו "צעקתי" הוא עומד "בלילה נגדך", ר"ל כי אצלנו הזמן העבר אין לו מציאות בזמן ההוה, והצעקה שנעשה בו שייך אל זמן העבר לא אל ההוה, אבל אצלך שאינך תחת הזמן, העבר וההוה והעתיד עומד תמיד נגד עיניך בהוה, ואין הבדל בין העבר וההוה, עד שגם היום העבר עומד נגדך בלילה שאחריו בהוה, כאלו הוא עוד במציאות וכן הצעקה שנעשה בו, וא"כ.
"נחשבתי", מצייר א"ע כחולה חולת העילוף שטועים וחושבים אותו למת ומקברים אותו, והוא עדן חי ומרגיש רק שנתעלף ואין לו כח לנוע אחד מאיבריו שיכירו שהוא חי עדיין, וז"ש "נחשבתי" בעיני הבריות "עם יורדי בור", ורוצים לקברני, ובאמת "הייתי כגבר אין איל", שעוד יש בי חיות רק אין בי כח:
"במתים", והלואי הייתי "במתים" שהם "חפשי" מן היסורים, וגם אם נגזר עלי להיות חלל (כי הנקבר בחייו ימית א"ע בקבר ויעשה חלל) הלואי הייתי "כמו חללים שוכבי קבר", שכבר מתו, "אשר לא זכרתם עוד" כי אינם חיים עוד, אבל אנכי גרוע מהם, כי "המה מידך נגזרו", המתים כבר נגזרו ונפרדו ממכת ידך, שאין ידך שולטת עליהם עוד להכותם, לא כן אנכי, שהגם,
ביאור המילות
"חפשי". מרעות העולם, וחללים הם הנהרגים ע"י פצעים, מידך נגזרו, נסתלקו ממכת ידך כמו כי נגזר מארץ חיים, שאין ידך מושל עליהם:
(ז-ח) "ששתני בבור תחתיות ובמחשכים" אשר "במצולות", בכ"ז "עלי סמכה חמתך", וגם בקבר שאני שם עוד "ענית כל משבריך", ויעברו עלי המשברים שעוברים על מי מצולה, וכאלו גם אחרי נקבר עם יורדי בור עוד מרגיש צרות החיים ורעותיהם, "סלה" סיום הענין:
"הרחקת", אחר שצייר הדבר בציור משלי כאלו הוא קבור בקבר, ורק בזה עודנו חי שעדן מרגיש רעות ומכאובים, יציד הנמשל "שהרחקת מיודעי ממני" שהם לא יבואו אלי, כי אני "תועבה למו", וגם אני לא אוכל לבא אליהם כי אני "כלוא ולא אצא", וזה הנמשל של הקבר:
"עיני", והגם שלא אראה אדם עוד עם יושבי חדל, בכ"ז אני רואה את "העוני" שהוא עומד אצלי לענות אותי, "ועיני" רואות אותו "ודואבות ממנו", ובמעמד הזה "קראתיך ה' בכל יום":
(יב-יג) "היספר", יאמר גם אם יצוייר שתעשה פלא למתים, הלא תכלית הפלאים הוא,
א) שיודעו להאנשים שלהם נעשו הפלאים,
ב) שיוכלו המה לספרם לאחרים, ונגד זה אמר "היסופר בקבר חסדך" שגם אם ידעו המתים וישיגו את הפלאים, הֲלֹא לא יוכלו לספרם, ומוסיף שלא לבד שלא יוכלו לספרם, כי גם "היודע בחשך פלאך", שגם לא יודעו להם כלל ולא ירגישו אותם, ותכלית ידיעת הפלאים הוא שע"י משיגים יכולת ה' וצדקתו, וע"ז אמר "היודע פלאך וצדקתך", ותכלית ספור הפלאים שע"י יכירו הבריות חסדו ואמתו, לכן אמר "היסופר חסדך ואמתך":
"למה ה' תזנח נפשי", שבהכרח או שעזבת אותי לגמרי ואינך משגיח עלי כלל ואני תחת המקרה, או "שהסתרת פניך ממני" לבל אראך, כמשגיח על חברו מציץ מבין החרכים שהוא רואה את חברו ואין חברו רואהו:
(טז-יז) "עני אני", הגם שאני עני ונכנע בנפשי, "וגוע מנוער" מצד חולשת גופי, בכ"ז "נשאתי אמיך" בכל מקום אשר "אפונה", כאלו אני רוצה להחזיר פני לצד אחר מפני אימתך והיא תבעתני בכל צד, "ועלי עברו חרוניך" שהם העונשים, וגם "בעותיך צמתתוני" הפחדים שיש לי תמיד על להבא:
"הרחקת", מצייר כאלו אימות ה' ובעתותיו הסובבים אותו הם כשומרים סביבו בל יקרב שום איש אליו, ובזה "הרחקת ממני אוהב ורע", רק "מיודעי מחשך", דבר חשך ואופל הוא מיודעי, שאני שוכן עם החשך והאופל, והנמשך על הגוף הכללי והאומה מובן מאליו, שצורת האומה הכללית היא כגוף חולה במחלה אנושה, וכאלו מת ונקבר ובטל מן העולם, רק בזה עודהו חי שעודו מרגיש בצרותיו, והוא מופרד מבני אדם כלוא בבתי כלאים לשכון לבד כצפור בודד על גג, ונרדף מן אימים ובעתות ומשברי מות, וכן כל הדמויים צודקים בנמשל למבין, שעז"א משכיל:
