"למנצח משכיל לבני קרח", מזמור זה הוסד מאת המנצחים מבני קרח, על הגלות, ונחלק לשלשה חלקים, כי בגלותינו נעדרו ממנו שני ענינים נכבדים שהיה לנו בימי קדם,
א) גילוי שכינה והנבואה,
ב) האותות והמופתים, כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא, כי בשני אלה נכבדנו בימי קדם, כמ"ש השמע עם קול אלהים חיים או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, ואמר (ישעיה ס"ג) איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו, וזאת שלישית הגלות בעצמו שהוא הפיזור שהיו מפוזרים אז בין עכו"ם סובלים צער ומכאובות, והם שלשה ענינים מיוחדים,
א) העדר הנבואה ורוה"ק וגילוי שכינה, הוא ענין הנוגע להנפש אשר היא בת אלהים ומשתוקקת אל הדבוק הזה הנפלא שחסר לה עתה, וע"ז הוסד החלק הראשון, טענת הנפש ע"ז ותנחומותיו אשר ינחם אותה (פסוק ו') מה תשתוחחי נפשי.
ב) העדר המופתים והנסים, הוא ענין הנוגע אל האלהות וכבוד שמו, שע"י הנפלאות היה ניכר גדולתו ומלכותו, וע"ז הוסד חלק השני מן פסוק ו' והלאה, וישוב ינחמנה במ"ש מה תשתוחחי נפשי,
ג) הגלות והפזור והמכאובים, הוא דבר הנוגע אל הגוף הכללי המון בית ישראל, וע"ז הוסד חלק ג' בסימן מ"ג טענות הכנסיה ותלונותיה ובקשה על קיבוץ גלויות ובנין בית הבחירה, ותנחומותיו ע"ז שלישית במ"ש מה תשתוחחי נפשי, ואמר בראשון ישועות פניו, ובשנים האחרונים ישועות פני ואלהי, כי השבת השכינה שבקש בראשון הוא ישועת פניו שיאיר פניו עלינו ולא יכנף עוד, והשבת המופתים והישועות העתידות שבקש אח"ז הם ישועות פני ואלהי, שבזה יודע הקשר שי"ל עם ישראל ושהוא אלהיהם, ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אני ה' אלהיהם:
"כאיל", האיל הוא צמא למים מצד טבעו ומלבד זה אוכל שרשים ארסיים ומבקש לכבות הארס במים, וע"י שני אלה "תערג על אפיקי מים" והיא צמאה למים, "כן נפשי תערג אליך אלהים", אל גילוי השכינה והנבואה ורוה"ק כמו בימי קדם:
ביאור המילות
"כאיל". איל שם כולל זכרים ונקבות, והנקבה עורגת ביותר מהזכר, ותערג תהמה, כמו געיה לשור, והגה ליונה, ונביחה לכלב, ושאגה ונהימה לאריות וכדומה:
"צמאה", מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג"כ מצד שני דברים,
א) טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן "נפשי" מצד טבעה "צמאה לאלהים", מצד שהוא "אל חי", שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וע"ז צמאה לאמר "מתי אבוא ואראה פני אלהים" כמו בימי קדם, זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע"י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי.
"היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה", שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי, שאני בוכה בבקר ובערב ע"מ "שאומרים אלי כל היום איה אלהיך", והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה"ק, ור"ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה, נתוסף תשוקתה ע"י מה שנעדר האור הזה ממנה וע"י רוב כוספה שישוב אליה, (וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע"ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי"ז יתוסף עוד החשק והצמאון):
"אלה", עוד נתוסף ענין אחר אשר "אזכרהו ואשפכה עלי נפשי", כאלו אני סבותי בכל זאת שלא יצאתי לעזרתה, ונפשי תבכה ותתאונן עלי, כי תזכור "כי אעבר בסך", שבימי קדם הייתי זריז ורץ ונמהר ללכת אל בית אלהים, עד שגם אם הוצרכתי "לעבר בסך" וקוצים, "הייתי מדדה עליהם" בכל הדרך "עד בית אלהים", הלכתי על הקוצים והברקנים "בקול רנה ותודה", לא יחידי רק "המון חוגג", ועל זה עלי נפשי, תשתפך נפשי על שאני מתרשל עתה מעבודתו ואיני מוסר נפשי לבא לבית אלהים ושלא לחוש לכל המונעים והמכשולים אשר יעמדו לפני בדרך הזה:
ביאור המילות
"בסך". מסוכה של קוצים, כמו ישר ממסוכה (מיכה ז'), ואמר הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב'). חוגג, כמו אוכלים ושותים וחוגגים (שמואל א' ל'):
"מה תשתוחחי נפשי", משיב תשובה אל נפשו, הנה שמעתי ממך שני דברים,
א) השתוחחות ושפלות כמתיאשת על שהתרחק האור ממך,
ב) "שתהמי עלי", כאלו אני חייב בדבר על שאיני עובר בסך עד בית אלהים ולכן עלי תהמי ותתלונני, בשני דברים אלה לא צדקת, נגד מה שתהמי עלי לא בי הדבר תלוי רק הוחילי לאלהים, כי הישועה תלויה בו בעת שיהיה רצון מלפניו, ונגד מה שתשתוחחי ותתיאשי, אל תתיאשי רק "הוחילי לאלהים", כמיחל על דבר המובטח, "כי עוד" יבא הזמן אשר "אודנו" על "ישועות פניו" בשובו שכינתו אליך:
"אלהי, (חלק ב')" מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות, ועז"א "אלהי עלי נפשי תשתוחח" על ענין שני, כי "על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים", שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון "מהר מצער" של הרי חרמון, שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען:
(ח-ט) "תהום", בעת ההיא ראיתי תמיד את נפלאותיך, שבעת שבאו עלי צרות גדולות היה זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות, ומצייר במליצתו את הזמן כים זועף ואת האומה הישראלית כאניה השטה בלב ים הגדול הזה, ואת הצרות המתעוררות מצייר כגלי ים ומשברים העוברים להטביע את האניה, וצייר כי התהומות המתנשאות בים בעת הסער והם המעוררים בים גלים ומשברים סער וזעף, הם מקבלים הרעש מן הצינורות העליונות לקול תתו המון מים בשמים, וכאלו הצינורות העליונות הם נותנים קול ה' על התהומות, והתהומות יקראו אל הגלים והמשברים, והגלים יקראו ויענו בקול רעם ורעש, ויצייר כי בעת נשמעו הקולות האלה קולות מים רבים אדירים תהומות ומשברים שמע כי צעקו בקולם והודיעו תיכף כי חסד ה' מוכן לבא, וכי זה סימן כי יצוה ה' חסדו לנוסס נסים ופלאות ואותות ומופתים, וז"ש ששמעתי אז "שתהום" האחד "קרא לתהום" האחר לאמר "יומם יצוה ה' חסדו", שבעת התנשאו התהומות "לקול צנוריך" ע"י קול ופקודת הצינורות העליונות שע"י מי הצינורות העליונות התגעשו מי תהום רבה, ואז "תהום אל תהום קורא" וכן קראו אז "כל משבריך וגליך אשר עלי עברו" כולם קראו ואמרו לאמר כי עתה יתגלה "היום" והישועה אשר "יצוה ה' חסדו", ר"ל התשועה ע"י נס מפורסם שזה נקרא בשם חסד, והנמשל שכל צרה שבאה אז על ישראל עד שחשך להם היום והיה לילה, היה סימן להם כי ברגע זו יתגלה אור ה' והיה יום וה' יצוה חסדו, שהנס והפלא נקרא בשם חסד בכתבי הקדש כנ"ל (סי' ל"ג וסי' ל"ו), ור"ל "יומם" ביום הבא יתגלה חסדו, וגם "בלילה" שלפני היום בעוד היה הצרה "שירה עמי", כבר היה עמי שירו של החסד שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו "תפלה לאל חיי", כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבא החסד אחריהם:
