"אשרי משכיל אל דל", ר"ל אשרי להגבר המשכיל ומעיין בשכלו על עניני הדל ומקריו, כי מן קיום הדל בארץ ואיך ישמר מן הפגעים יתראה בחוש השגחת ה', על החלשים והנדכאים, כי העשיר והגבור והעריץ ניצול בדרך הטבע ע"י עשרו וגבורתו, כמ"ש הון עשיר קרית עזו כמש"פ שם, אבל הדל שחסרים לו כל האמצעים שע"י ינצל מפגעי העולם, כל קיומו הוא רק ע"י השגחת ה' הפרטיית, ומבאר
א) הפגעים הבאים על ידי העת והזמן "ביום רעה" הוא רעת הזמן, מי יצילהו אז מרעת השלג בסתיו, מרעת החום הבוער בקיץ, מרעת שינוי התקופות, "הלא ימלטהו ה'", הוא ניצול אז רק ע"י ההשגחה.
"ה'", זאת שנית, הרעות המסובבים ע"י חסרון הצרכים ההכרחיים מעון וכסות ומזון, "ה' ישמרהו", הגם שאין לו שמירה ממעון ובגד, "ויחייהו" הגם שחסר לו מזון הצריך לחיי נפש,
ג) הרעות המסובבים מצד המקום שהעשירים ממרחק יביאו לחמם ומחסורם והוא "יאושר בארץ", לא ינוע אל אפסי ארץ על טרפו רק בארץ אשר ישכון שם ודבקה לארץ בטנו, שם יהיה מאושר ע"י השגחת ה',
ה) הרעות המסובבים ע"י מזג גופו, "ה' יסעדנו על ערש דוי", הגם שאין לו אז מי שיסעד אותו ה' יסעדהו, והגם שאין לו מי שיהפוך משכבו כמו שצריך לחולה שיהפכו משכבו כפעם בפעם עת יתלחלח ע"י חליו, והנה אתה ה' "הפכת כל משכבו" בעת חליו, ר"ל תשגיח עליו ע"ז שלא יזיקהו זאת, גם י"ל שר"ל שהפכת משכבו עם חליו, החולי עצמה תעשה זאת להפך משכבו כי תשגיח לרפאותו מחליו -- אחר שבאר איך ישגיח ה' על החלושים והדלים, יאמר כי גם אליו שהוא דל וחלוש ונעזב מכל, נלוה השגחת ה', כי
ביאור המילות
"כל משכבו". הכסתות ששוכב עליהם, כמו ואיש אשר יגע במשכבו, ויש לפרש משכבו שכיבתו כמו משכב הצהרים שתהפכהו מצד אל צד כמו שעושים לחולים:
"אני אמרתי", אני כבר הגעתי עד שערי מות, עד שלא התפללתי עוד על רפואת הגוף, כי התיאש מחיים, רק התודיתי הוידוי שמתודים קודם המות ואמרתי "ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך", שהגם שמתיאש מרפואת הגוף מבקש רפואת הנפש ומחילת העונות
"ואם בא לראות שוא ידבר", אבל אם נמצא ביניהם אחד שהוא "דבר" להם שזה דבר "שוא" מה שהם מחליטים שאני מוכן למות מתוך החולי הזה, ועי"כ "בא לראות" את האמת, אם חליי מסוכן כדבריהם או לא, אז עת שבא האיש שדבר שהוא שוא שאיני מסוכן ובא לראותי ולבקרי, וראה שעדיין אני חי וירא פן אתרפא, אז "לבו יקבץ און לו" חשב בלבו תחבולות און איך למותתני, אחר שראה שאפשר שאחיה מן החולי, "ובצאתו לחוץ אז ידבר" והגיד זאת לרעיו ששלחוהו לבקרני, ואז.
"גם", והגם שנשמרתי מקחת אוכל משום אדם רק מאת משרת נאמן ביתי שבטחתי בו שהוא לא יעשה לי רעה, אבל "גם איש שלומי אשר בטחתי בו הגדיל עלי עקב" ומארב, והיה עמהם בקושרים להשחית עץ בלחמי, והיה דרך המלכים הקדמונים שהמשרת המתקן ונותן לפניהם המאכל היה צריך לאכול תחלה מלחם המלך, למען יודע בזה שלא שם שם דבר רע, וע"כ קראו "אוכל לחמי", ובכ"ז היה בעצה עמהם ולא חשש ע"ז שיצטרך לאכלו תחלה:
"ואשלמה להם", שאף שתחלה סיפר שהתיאש מחיים, אבל אחר שראה רשעת אויביו התחיל לבקש שיקום מחליו כדי לשלם להם, ובאר כי "בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי", ואחר שהם שמחים על מיתתי צריך אתה להקימני, וכמ"ש בנפול אויבך אל תשמח פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, גם יל"פ שר"ל ואשלמה להם בזאת, ר"ל זאת יהיו התשלומין, מה שידעתי כי חפצת בי עד שלא יריע אויבי עלי, זה יהיו התשלומין שאשלם להם, כי בזה יכלו עיניהם לראות בהצלחתי ושידעו בטח שאין ביכלתם להרע לי כי ה' אתי:
"ואני", מה שנתרפאתי מחליי ידעתי כי "תמכת בי ע"י תמי, ותציבני לפניך", שמה שהצבתני היה כדי שאהיה לפניך "לעולם", לעבדך ולעשות רצונך בענין שאתהלך לפניך תמיד:
"ברוך ה' אלהי ישראל", הוא סיום דברי הספר הראשון, כי מכאן ואילך יתחילו מזמורי בני קרח, ונגד הברכות והתהלות שברך והלל עד עתה בספר הזה, אמר שברכות אלו יהיו בפי ישראל מן העולם ועד העולם לדור דורים, אמן ואמן:
