"למה", אחר שבאר אבדן הרשע כי הוא כמוץ אשר תדפנו רוח ואין לו תקוה רק אם הוא שומר את הבר ונוטר את הצדיק, אומר. אם כן למה רגשו גוים למרוד במשיח ה' ובישראל עמו, הלא אך בזה יהיה להם קיום אם יעבדו את ה' ואת דוד מלכו.
"למה רגשו גוים", יש הבדל בין גוים ובין לאומים, גוי נקרא הקיבוץ מבלי השקף אם הוא בעל דת או לאו, ובשם לאום נקרא מצד שמתאחד תחת דת מיוחד, ומצייר שהקשר שהתקשרו נגדו היה אלהותיי וגם מדיניי, כמ"ש "על ה' ועל משיחו", על ה', לפרוק עול הדת ושבע מצות שהכריחם דוד לקיימם, ועל משיחו, לפרוק עול מלכותו ועבודתו, והגוים רגשו ברגש ומרד למרוד במלכות בית דוד, והלאומים מצד ענין הדת הגו מחשבות נגד דת ומצות ה':
ביאור המילות
"גוים, לאומים". שם לאום מציין תמיד את האומה מצד הדת, ושם גוי מציין מצד הקיבוץ, לכן יחס הרגש וההמיה אל הגוים, וההגיון אל הלאומים, שהם מחשבות להפר הדת (ובא בסי' זה מ"ד ג' ט"ו, מ"ז ד', נ"ז י', ס"ז ה', ק"ה מ"ד, קמ"ט ז'):
"יתיצבו", המרד יהיה לפעמים מצד המלך שמורד בו כצדקיהו שמרד בנבוכדנצר ולפיהו נמשכו העם אחריו, ולפעמים יצא המרד מן העם שימרדו בהרודה בם ואחריהם ימשך גם מלכם בקשר המרד, ואמר שמרד זה יצא בין מן העמים, כמ"ש למה רגשו גוים, בין מן מלכיהם, כמ"ש "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים", מצייר שהגוים רוגשים ומורדים בצד אחד, ומלכיהם נצבים בצד השני עם הרוזנים שהם שרי העצה "ונוסדו" סודות "יחד" איך ללחום, והמרד הוא בין "על ה'" מצד הדת, ובין "על משיחו" מצד הממשלה:
ביאור המילות
"ורוזנים", הם שרי העצה, ובאו סמוכים אל מלכים תמיד, והבדלם מן יועצים, שהם בעלי הסודות והיועצים בעניני הדת, ע"כ אמר נוסדו, שהוא קרוב מענין סוד, מתיעצים בסוד:
"ננתקה", עבותות הם חזקות יותר ממוסרות, שהם מוסרות הקלועים יחד ואי אפשר לנתקם, יאמרו "שמוסרות" החלושים "ינתקו ועבותות" החזקים "ישליכו" מעל צוארימו, וזה בין בענין הדת שמצות שאין להם טעם ויכולים להשיב עליהם יבטלום, ומצות השכליות החזקות בטעמם ישליכו אחרי גיום, ובין בענין העבדות יפרקו עולו, ודברים שנשבעו עליהם והתחייבו בברית ושבועה, יפרקו מעל צוארם במרד ובהפר אלה וברית:
ביאור המילות
"עבותימו", העבות הם כמה חבלים או מוסרות קלועים יחד, ואמרו חז"ל אין עבות פחות משלשה:
"יושב", שיעור הכתובים למה רגשו גוים וכו' יתיצבו מלכי ארץ ובכל זאת יושב בשמים ישחק ואינו מענישם? - משיב מה "שיושב בשמים ישחק" הוא כי בזה "ילעג למו", ורצה לומר עפמ"ש טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב"ה כועס על הצדיקים בעולם הזה משחוק שהקב"ה משחק על הרשעים, כי השחוק יש לו ענין מיוחד מבכל המדות שבכל המדות לא יתראה שינוי בין הפועל והמתפעל, הפועל יכעס והמתפעל יקבל עונש, הפועל ירחם והמתפעל ירוחם, לא כן השוחק על רעהו, הפועל שוחק ונדמה שטוב לבו, והמתפעל יקבל בושה וכלימה, וע"כ המשיל בזה את הצלחת הרשעים, שהגם שנראה שה' שוחק ואינו כועס עליהם, הם מקבלים בזה אך כלימה וחרפה במה שיגדל עונשם פתאום כשיתמלא סאתם, כמ"ש בושה אמכם מאד וכו' הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, וז"ש מה שנראה שיושב בשמים ישחק ואינו מענישם הוא מצד שילעג למו, (וע"כ קראו תחלה יושב בשמים שזה ציור על שנראה כאילו מסתיר פנים ועל השמים כבודו ובלתי משגיח אבל מצד שהוא אדון כל הארץ ילעג למו):
ביאור המילות
"ישחק ילעג", השחוק יהיה לפעמים דרך שמחה ולפעמים דרך לעג וכשבא אחריו מלת "על" הוא לעג, ובכל זאת לעג גדול משחוק, שמתכוין ללעוג והשחוק יהיה מעצמו, וכשבא סתם או עם מלת אל יהיה לפעמים דרך שמחה, ושחקתי לפני ה', אשחק אליהם לא יאמינו:
"ואני נסכתי מלכי", אתם רוגשים למרוד, ואני בעת ההיא שחשבתם לפרוק עול מלכות בית דוד, בעת ההיא נסכתי מלכי, שעל ידי מרידתכם יתגלה שהוא הנמשח מאתי למשול "על ציון הר קדשי":
ביאור המילות
"ואני". מלת הגוף הנוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל מורה דיוק, ולרוב יורה הפוך וסתירה (כמ"ש אילת השחר כלל כ"ט) אבל אני, "נסכתי". מענין הגדלה, כמו נסיכי סיחון, ובא על שנוסכים שמן על ראשו לסימן גדולה, "מלכי". המלך שלי שהמלכתיו, ואלהים מלכי מקדם המולך עלי, וכן ושמחתים בבית תפלתי לך ה':
"אספרה אל חק", כמו שיש חקים ודתות להתנהגות המדינה, כן יש חקים ודתות בין העמים, חקים כוללים בכל המדינות. למשל, חק קבוע ונימוס כולל, שאין לעם ומלך ליפול על גבולות מלכים ועמים בלא איזה טענה מספקת, וכל העובר על החקים האלה ויצא בזרוע להחריב עמים ולגזול נחלתם, יקרא בשם עריץ מרגיז הארץ וכדומה, אבל אני בצאתי לכבוש גוים ולהחריד ממלכות "אספר את החק" והנימוס שניתן לי על זה מאת ה', שה' אשר הארץ ומלואה שלו נתן לי רשות על זה ושם אותה לי לחק ולמשפט (כמ"ש במדרש שלא יאמרו לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' עמים וכו' הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו') ומהו החק? "ה' אמר אלי", אחר "שבני אתה, ואני היום ילדתיך", ממליץ כאילו היום עת רגשו גוים נגדו למרוד בו, ילד אותו ה' והיה לו לבן למשול על הכל, כבן המושל בנכסי אביו, כמ"ש ואני נסכתי מלכי, ואם כן.
ביאור המילות
"אל חק". כמו ותהי חק בישראל, ובא "אל" במקום "את" לומר שע"י ספורו יקבע אותו לחק אל יתר חקי הארצות והנימוסים.
"בני ילדתיך". בן ואב יהיו לפעמים ע"י שמגדלו ואמנו כמו ויהי לה לבן, לכן יוסיף לפעמים אביך זה ילדך (משלי כ"ג) אמך אשר ילדתך (ירמיה כ"ב):
"שאל ממני" כי מצדי לא יבצר רק אם תשאל ותבקש, "ואתנה גוים נחלתך" שהם יהיו לך לנחלה, כבן הנוחל את נכסי אביו כן תנחל כל אשר לי, ולא לבד לנחלה אבל גם לאחוזה, שלפעמים ינחל אדם נכסים במדינת הים ולא יאחז בם שיהיו תחת רשותו, ולא לבד גוים הקרובים כי גם "תאחז ותכבש עד אפסי ארץ", וזה חק אחד, אשר הרשה לי לכבוש כל עמי הארץ, וזאת שנית.
ביאור המילות
"נחלתך, ואחוזתך". הנחלה היא נחלת אבות, והאחוזה היא התפיסה והחזקה בארץ, ויצוייר נחלה שלא אחז בה עדיין וע"כ אמר כל פעם אחוזת נחלה:
"נשקו בר", התחברו אל המבורר מאת ה', שבמה שתעבדו עבודת המלך משיח ה' ידמה כאילו אתם עובדים את ה', וגם אמר נשקו בר, היו כמוץ הנושק וסובב את הבר והדגן, בל תהיו כמוץ אשר תדפנו רוח, לכן תפס מלת בר שהוראתו תאומית על המבורר והנבחר ועל הבר והדגן, ונגד מ"ש "ביראה", מפרש ממה יתיראו? "פן יאנף" ה' (הנזכר בכתוב הקודם) "ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו", רצה לומר אחר שרק במעט שיבער אפו תאבדו דרך, כמ"ש ודרך רשעים תאבד, וכ"ש שראוי לכם להתירא פן יאנף, שפעל אנף מורה על שמכלה חרון אפו בעונש נחרץ, ונגד מ"ש "וגילו ברעדה" מפרש כי "אשרי כל חוסי בו" ולכן תגילו אחר כך על שחסיתם בה':
ביאור המילות
"נשקו בר", בר הוא הנשיא המבורר והנבחר, כמו ראשי בית האבות ברורים (דברי הימים א' ז') וידותון ושאר הברורים (שם ט"ז) והמפרשים שפירשו בר מענין בן, לא מצאו לו ריע בלשון הקדש רק מה ברי ומה בר בטני (משלי ל"א), ולדעתי גם שם פי' בחיר הבטן, בחירי, כמו ברה היא ליולדתה, וגם לו כונה תאומית, "בר". מענין דגן, כמו ויצברו בר תחת יד פרעה, ומורה על דגן שצריך לבררו מן המוץ, ומפל בר נשביר (עמוס ח' ו') ומלאו הגרנות בר (יואל ב') ועמקים יעטפו בר (לקמן ס"ה), "ונשקו". מענין חיבור, כמו משיקות אשה אל אחותה (יחזקאל ג'), "יאנף". מורה שמכלה בו חרון אפו עד גמירא (כמ"ש ישעיה י"ב) ועז"א ואתם תאבדו דרך תיכף כשיבער כמעט אפו, וכל שכן עת יאנף, "ותאבדו דרך". כמ"ש דרך רשעים תאבד, ואז יאבדו את הדרך, כמו אבדה עצה מבנים, כי גוי אובד עצות המה:
