מלבי"ם על שמואל ב יא

<< · מלבי"ם · על שמואל ב · יא · >>

(א) "ויהי לתשובת השנה". ירמוז שע"י שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו. ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה. ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם, אמר "לעת צאת המלכים", כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב. ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי "שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו", שהם כל שרי החיל והגבורים, "ואת כל ישראל", ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם: "והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה". שזה נמשך זמן רב, ובכ"ז "ודוד יושב בירושלים", ולא בא לעזרת ה' בגבורים:

(ב) "ויהי". ר"ל וגם בביתו לא היה טרוד בצרכי העם, "כי קם ממשכבו לעת הערב", וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי פ"ק דברכות ובמדרש) כשהיה דוד סועד סעודת עצמו היה ישן עד תשע שעות וכשהיה סועד סעודת מלכים היה ישן עד הערב. וא"כ סעד אז סעודת מלכים ומתענג בתענוגים, וגם אח"כ לא עסק בצרכי צבור רק "הלך" לטייל "על גג בית המלך", ובזה בא לידי עבירה "שראה אשה רחצת", ולא עצם עיניו מראות ברע, הגם שראה "מעל הגג" באופן שהוצרך לכוון לראות:

(ג) השאלות (ג) והנה יפלא שדוד נכשל בא"א ובהריגת אוריה וכמה עבירות כמו שחשב מהרי"א? ויפלא איך לא נצטוה לגרש את בת שבע? וכדומה שאלות רבות כמו שבא בפנים. ומז"ש שדרש לאשה ושאמר הלא זאת בת שבע? ומ"ש שהיא מתקדשת מטומאתה אם עבר על א"א וכי לא היה עובר על איסור נדה?:

"וישלח". עי"כ בא לידי מעשה ושלח לדרוש אם היא פנויה או א"א: "ויאמר הלא זאת בת שבע". הנה השר מהרי"א הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמשה צדדים, א] מאשר חטא בא"א, ולא יאבה אל דברי חז"ל (שבת נו א) שהיתה מגורשת מאוריה, שזה נגד פשטות הכתובים. ב] במה שהשתדל שאוריה ישכב עם אשתו ויחשב לו הבן הנולד ויכרית שמו מבית אביו, מלבד מה שיצמח מזה תערובות המשפחות ואח נושא את אחותו שע"ז נאמר (ויקרא יט, כט) ומלאה הארץ זימה. ג] במה שצוה לשום את אוריה אל פני המלחמה החזקה להמיתו על לא חמס בכפו, וטוב היה שיעכבהו ויטרידהו עד שתלד בת שבע בסתר ויתן הנולד למניקת ואיש לא ידע. ד] במה שהרגו בחרב בני עמון ועמו נהרגו רבים וטובים מבני ישראל, והיה יכול לסבב להרגו ע"י ישראל בצנעה. ה] מה שלקח תיכף את בת שבע לביתו כאילו היה עדיין נרדף מהתאוה. ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק ע"י ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת, שאם היתה א"א איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מד"ת עומדת בביתו והר"ז כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו, מכ"ז מבואר נגלה שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גט כריתות לאשתו, כי הרוגי חרב מלחמה קרוב הדבר שישארו נשותיהם עגונות וכבולות, כי לרוב יקברו החללים בחפזה מאין איש יכיר בפרצוף פנים מי הנהרג להעיד להשיא את אשתו בפרט בעת שיגבר אויב ויקבור את החללים, ולכן תקנו ב"ד של דוד שיכתבו גט לנשותיהן, או גט גמור או על תנאי, כי בשני הפנים האלה יצא דוד נקי מתלונת מהרי"א עליו, וכמו שנבאר הדבר בפי' הכתובים כל פרט ופרט. כי אם העון הראשון שחטא בא"א, ספר הכתוב "כי שלח דוד וידרוש לאשה", לדעת אם היא פנויה או א"א:

"ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי". ומזה ידע שהיא פנויה, אם מצד שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גט כדרכם בעת ההיא, ואם מצד שהיא בת אליעם שהיה בן אחיתופל הגילוני יועץ דוד, ובודאי הוא היה היועץ לתקן תקנה זאת שכל היוצא למלחמה יניח גט כריתות לאשתו, וא"כ אין ספק שהקפיד ע"ז בנכדו בל תשאר עגונה. וא"כ אם היה גט גמור היתה פנויה גמורה, וגם למפרשים שהיה גט על תנאי, בהכרח היה התנאי שאם לא ישוב בסוף ימי המלחמה לביתו תהיה מגורשת למפרע (שבאופן אחר לא היה אפשר להצילה מחשש עגונה), וא"כ בטח דוד שיטריד את אוריה בסוף ימי המלחמה באיזה שליחות באופן שלא ישוב לביתו כפי התנאי ותהיה פנויה למפרע, ועז"א:

(ד) "וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו". שהמלאכים חקרו ע"ז, וכאשר ידעו שגרשה לקחה. וספר כי לא לבד שנזהר מא"א, כי גם נזהר מאיסור נדה, כי "היא מתקדשת מטומאתה", וטבלה לנדתה:

(ה) "ותהר האשה". והנה כפי המבואר לחז"ל (בזהר) יצא אוריה והניח לה גט בז' סיון והמעשה הזאת היתה בכ"ד אלול באופן שהיה הבחנה בין זרע לזרע וידע בבירור שממנו נתעברה, והיא הרגישה תיכף בעיבורה ע"י שנסתלקו ממנה הליחות כמ"ש הרלב"ג:

(ו) "וישלח דוד אל יואב". הנה פה מקום האשמה השנית שזכר מהרי"א מה שרצה שישכב אוריה את אשתו ויכרית שם בנו מבית אביו, הנה גם לזה יש מענה שאחר שדוד ידע האמת שהוא בנו ישמור זאת בלבו לעת מצוא, כשיגדל הילד יגלה שהוא בן המלך ושימנע מקחת מזרע המלך, ואם היה גט גמור היה מתקן את הכל. וגם לדעת המפרשים שהיה גט על תנאי שלפי זה כבר רצה לחטוא במה שצוה שאוריה ילך אל ביתו שבזה יובטל הגט ותהיה א"א למפרע, הנה עתה היה מוכרח לזה אחר שנתעברה, שבהכרח יתגלה הדבר ויצמח מזה חילול השם וגם מרד במלוכה כאשר קרה כזאת למלכי ארץ עבור ענינים כאלה, כמ"ש מהרי"א עצמו, ובפרט שהיתה נכד אחיתופל יועץ המלך (שכפי הנראה שנאת אחיתופל לדוד וקשרו עם אבשלום נקבע ע"י מעשה זה, ששמר לו איבה עבור שלקח את נכדו בחזקה, כי לולא זאת רחוק הוא איפוא שאחיתופל שידע שהמלכות שמורה לשלמה בן נכדו יהיו בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו), וכ"ש אם היה הדבר נודע תיכף, ומטעם זה לא היה אפשר לעשות כדבר מהרי"א שתלד בצנעה כי איה בית אביה וזקנה הלא ירגישו בזה, ולכן מפני חילול ה' ומרד במלכות היה בדעתו לקבל ע"ע עון א"א למפרע אשר לא חשב כזאת בשעת מעשה שלא עלה ע"ד שתתעבר, ועז"א חז"ל (שבת נו א) מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני להלן יב, ט), שבקש לעשות ולא עשה, כי לבסוף עלה בידו באופן המותר כמו שית':

(ח) השאלות (ח) לענין מה ספר כי יצאה אחריו משאת המלך? ולמה לא ירד אוריה אל ביתו? ואם שלא רצה לשכב עם אשתו כמ"ש, היה יכול למנוע מתשמיש: (טו) מה חטא אוריה שצוה להמיתו? ומדוע המיתו בדרך שמתו רבים עמו ולא המיתו בביתו? וכמ"ש מהרי"א:

"ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך". הנה בזה המקום יבורר כי גם האשמה השלישית אשר גלל מהרי"א על דוד תשוב לא על מ"ש שהרג את אוריה על לא חמס בכפיו, כי באמת היה אוריה חייב מיתה משלשה טעמים, א] מה שעבר על פקודת המלך, שא"ל רד לביתך ורחץ רגליך, פי' כי בא לפני המלך באבק שעל רגליו כבא מן הדרך, וצוהו שילך וישאר בביתו, כי רצה שלא ילך עוד למלחמה רק ישאר בביתו, כי כן נראה ממה שבבואו לא פקד ע"י מאומה רק שאל אותו לשלום העם והמלחמה וצוהו שילך לביתו, א"כ היה דעתו שישאר בירושלים, ואוריה לא רצה לשמוע אל פקודת המלך להשאר בירושלים רק לשוב אל שדה המערכה, ולכן שכב פתח בית אדוניו כארח נטה ללון ולשוב למקומו, ובזה המרה פי המלך. ב] במ"ש "ויצא אוריה מבית המלך ותלך אחריו משאת המלך", ות"י סעודתא דמלכא, שיש הבדל בין מנחה ובין משאת, ששם משאת הונח על המנחה שיתן הנכבד אל הנקלה לנשאו ולגדלו, וכן כבדהו דוד כבוד גדול ששלח לו לביתו משאת משולחן המלך כדרך השרים, ולא היה לו לנאץ משאת המלך בעיני כל עבדי המלך שנשאר פתח בית המלך ולא הלך לביתו לקבל הכבוד הגדול הזה לאכול סעודת המלך בביתו עם אשתו וכדי בזיון וקצף:

(ט) " וז"ש וישכב אוריה בית אדוניו עם כל עבדי אדוניו.". וכדי בזיון לפני כל עבדי המלך, והם הרגישו בזה:

(י) "ויגידו לדוד" וכו'. ודוד לא רצה להודיע לו שחרה אפו על שעבר על פקודתו, כי חשש אולי נודעה לו המעשה, ורצה לחקור ע"ז במסיח לפי תומו, וא"ל "הלא מדרך אתה בא" וכו', כי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שבא מן הדרך:

(יא) "ויאמר אוריה". השיב לפי תומו שנמנע מזאת, א] מצד "שהארון וישראל ויהודה" (שבטו של מלך) "יושבים בסכות". ב] מצד "שיואב אדוניו ועבדי דוד", ר"ל השרים והגבורים, "חונים על פני השדה", ואינם אף בסוכה, והם לחורב ביום ולקרח בלילה. ובדבריו אלה מרד המרדה שלישי כמ"ש חז"ל (שבת שם) במ"ש ואדוני יואב, שהיל"ל ועבדך יואב ועבדי אדוני, כי יואב עבד דוד וכמ"ש האשה התקועית (להלן יד, יט) עבדך יואב שם בפי את הדברים האלה. וגם שמ"ש חז"ל בעירובין (סג ב) גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש, לא שייך כאן, למ"ש מהרי"א שזה לא היה הארון שבו הלוחות רק הארון שהיו מונחים בו האפוד והאורים והתומים, והארון והמלך שהם העקר ישבו במקומם, והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא יכין לדבר כן בפני המלך, וע"כ נתחייב מיתה כמורד, וע"כ:

(יב) "ויאמר דוד שב בזה גם היום ומחר אשלחך". אחר שסרב נגד דעתו ורצה ללכת למלחמה, וגם שחשב אולי לכן נשאר בפתח המלך כדי שישלחהו למלחמה ועתה שהבטיחו לשלחו ירד אל ביתו לפני צאתו, בפרט שהיה לו (שעות) [שהות] כמ"ש "וישב ביום ההוא וממחרת":

(יג) "וישכרהו". נסה אולי יפותה במשתה היין, וכאשר ראה שכ"ז לא הועיל:

(טו) "ויכתוב בספר" וכו'. גם האשמה הרביעית אשר הכביד מהרי"א תוקל לפי דרכנו, מ"ש איך צוה דוד להרוג את אוריה בחרב בני עמון שבהכרח יהרגו רבים מישראל עמו, דוד דייק בדבריו "שיתנהו אל מול המלחמה החזקה", כי המלחמה התמידה גם זולת זה, וגם בלעדי פקודה זאת בהכרח יעמדו גבורים במקום המערכה לשוב מלחמה שערה, והיתה הפקודה שישים את אוריה שם, הנה לא פקד שיקרבו אל מקום סכנה בעבור תכלית זה שיהרג אוריה, כי הם לחמו כדרכם, וצוה שבמקום המלחמה החזקה ישים את אוריה בין הגבורים המחרפים נפשם למות באופן שהאחרים שנהרגו היה בדרך מלחמה, כי לחמו שם כדרכם, רק מ"ש "ושבתם מאחריו", שלא יצילו את אוריה, בזה גרם מיתתו, והוא היה חייב מיתה. ולא תשאל למה לא הרגו בסנהדרין, כי אחר שהיה מוכרח לישא אח"כ את אשתו כמו שית', יודע הדבר ותצמח תלונה ומרד, לכן כסה קלון בערמה:

(טז) "ויהי בשמור יואב על העיר". אולם נסתבב הדבר שאוריה נהרג מעצמו בדרך מלחמה, כי בשמור יואב על העיר כדרך המצור ששומרים על העיר סביב, ודרך הוא שאנשי העיר יוצאים כפעם בפעם והורגים בחיל הצרים, ובמקום שיש גבורים מבפנים מעמידים שם גבורים מבחוץ, "ושם את אוריה במקום שידע שאנשי חיל שם", בפנים. וגם זה היה בדרך מלחמה, כי אוריה היה בין השלשים ושבעה גבורים אשר לדוד:

(יז) "ויצאו אנשי העיר". כדרכם פעם בפעם: "ויפול מן העם מעבדי דוד". ר"ל מן הגבורים, וביניהם "גם אוריה נפל שדוד", באופן שמת מעצמו בדרך מלחמה. והנה פה קצר בספור הענין, רק מדברי המלאך (פסוק כג - כד) מבואר שאנשי העיר יצאו על אנשי המצור אל השדה וילחמו עמם, והם נצחום וירדפו אחריהם עד החומה ושם הורו המורים מעל החומה ועי"ז נפלו גבורים:

(יח) "ויגד לדוד את כל דברי המלחמה". כנ"ל בפסוק הקודם:

(יט - כ) "ויצו את המלאך לאמר". א"ל אם יגמור הספור שאז יקצוף המלך למה קרבו אל החומה, ויש בזה שני תרעומיות, כי דרך המצור לעמוד רחוק מן העיר מרחק רב עד שאם יפלו עליהם מן העיר וירדפו אחריהם ישמרו א"ע בל יגיעו קרוב לגבול היריה, כי כמו מיל מן העיר יוכלו המורים לירות מן החומה בחצים ותותח, והמגיעים בגבול ההוא ישחיתו בה היוצאים מן העיר בחרב והעומדים על החומה בחצים. וזאת שנית, שגם אם הגיעו בגבול הזה עדיין צריכים להזהר שלא יתקרבו אל החומה בעצמה, שאז ישליכו עליהם אבנים, שזאת יעשו גם הנשים העומדים ממעל כמו שהיה באבימלך. וז"ש שדוד יתרעם בשתים, א] "מדוע נגשתם על העיר להלחם", הוא על שנגשו לגבול היריה להלחם שם עם היוצאים: "הלא ידעתם את אשר יורו מעל החומה". שירייה היא מרחוק, וידעתם הגבול עד אנה ישיגו החצים, והיה צריך להשמר ממקום הזה. ועז"א "מדוע", שהיא שאלת הסבה, שזה אין לעשות בלא סבה מכרחת:

(כא) ב] "מי". זאת שנית "מי" הכה את אבימלך וכו' "למה נגשתם אל החומה". הוא תרעומת שנית על מה שנגשו אל החומה בעצמה, שבזה גם נשים הרגו בם, וז"ש "למה", ר"ל לאיזה תכלית עשו זאת (כי "למה" היא שאלת התכלית), כי זאת אין לעשות רק לתכלית מועיל שהוא בגמר המצור עת רוצים לדלג שור ולעלות על החומה, לא לחנם ולאין תכלית: "ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת". הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל, כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך:

(כב) "וילך המלאך". והוא בשלא הבין את דבר יואב הגיד הכל בפעם אחת באופן שלא יקצוף המלך כלל:

(כג) "ויאמר המלאך". אמר שהסבה הראשונה היתה מצד שהעיזו אנשי העיר לצאת השדה ועי"כ הניסו אותם והתגברו עליהם עד פתח השער, ומתוך רתיחת הנצחון התקרבו יותר מן הראוי:

(כד) ועי"כ "ויורו המורים" וכו' "וימותו מעבדי המלך וגם אוריה". שהיה המנהיג במקום ההוא, "מת":

(כה) "ויאמר דוד כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה". ר"ל שדבר הזה שנגשו אל החומה אינו דבר רע, כי טוב יותר שיתקרבו אל החומה ושם ילחמו עד יהרסו את החומה משיעמדו מרחוק ויארכו ימי המצור: "כי כזה וכזה תאכל החרב". ר"ל אם יארכו ימי המצור ויעמדו בשדה רחוק מן העיר ואנשי העיר יפלו עליהם תמיד "תאכל החרב" כפלים מאשר יאכלו החצים והאבנים בעת התקרבם, כי בעת יתקרבו אל החומה הגם שיפלו רבים הלא ישימו קנצי למלים, ובכבשם החומה לא תאכל החרב עוד כפעם בפעם. ולכן "החזק מלחמתך על העיר". עצמה: "והרסה". לקצר ימי המצור: "וחזקהו". צוה למלאך שיחזק ידי יואב שיעשה כן:

(כו) "ותשמע". הנה גם האשמה החמישית שהגדיל מהרי"א מה שמהר דוד לקחת את האשה, תרבה לה בורית, שהיה מוכרח לזה להסתיר הדבר של ההריון. וגם בכתוב הזה ירמוז כי מגורשת היתה מאוריה, במ"ש "ששמעה שמת אישה ותספד אל בעלה", כי יש הבדל בין שם איש ובין שם בעל, שם איש הוא מצד החבה שבין איש לאשתו, ושם בעל הוא רק מצד שבעל אותה או מצד האדנות, וע"כ כשמדברת בעדה בא תמיד כינוי אישי לא כינוי בעלי, ואמר (הושע ב, יח) תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי קריאת שם אישי מורה שחבתו עליה, והשמועה באה שמת אישה כי כן חשבו העם, אבל היא ספדה על בעלה לא על אישה כי כבר היתה מגורשת:

(כז) וספר כי "בעבור האבל אספה דוד אל ביתו". והיה נדמה כחונן אשת הגבור הנספה במלחמה, ועי"כ "ותהי לו לאשה". כמוצאת חן: "ותלד לו בן". באופן שהיה נראה שנתעברה עתה: "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'". באמת לא ידע איש בדבר רק ה' היודע תעלומות, והגם שלא חטא לא בא"א ולא במיתת אוריה כנ"ל, בכ"ז רע הדבר מצד שעשאה דוד משיח אלהי יעקב, והגם שלא היה נענש ע"ז בדיני אדם, רע הדבר בעיני ה' כי לקחה דרך גזל, וכמו שביאר בסימן הבא: