מלבי"ם על שמואל ב י

(ב) השאלות (ב) למה לא שלח מלאכים לנחש בחייו? ולמה הסכימו עבדי חנון כי לחפור את הארץ באו?:

"אעשה חסד". ישראל מוזהרים שלא לדרוש בשלום עמון ומואב, אמנם כבר כתב בהגמ"י (פ"ו מה' מלכים) בשם הרא"ם שלדרוש שלום אדם שעשה לו טובה להחזיר לו טובה מותר, ודוד לא דרש שלום נחש בחייו שבזה היה מוכרח שמלאכיו יבואו שמה דרך כריתת ברית עם האומה בכללה וזה אסור, רק עתה שמת נחש מצא מקום לזה לשלוח מנחמים שבזה אינו כורת ברית רק מנחמהו שבזה מכבד את אביו המת, ויש לו היתר ע"ז אחר שהוא דרך השבת טובה, שעז"א "אעשה חסד: כאשר" "עשה אביו עמדי חסד וישלח" כו' "לנחמו" כו' "אל אביו". לא בעבור עצמו. ובכ"ז אמרו חז"ל (במ"ר כא, ה) במדרש רבה שדוד נענש ע"ז, וי"ל שדייק זה במ"ש "ויבואו עבדי דוד ארץ בני עמון", שעכ"פ היו נראים כבאים אל הארץ בכללה לדרוש שלומם, וזה אסור, הגם שעקר השליחות היה לנחם את חנון, ולכן בד"ה (שם יט, ב) פי' ויבואו אל חנון לנחמו:

(ג) "ויאמרו שרי בני עמון". ראו כי לא באו ככורתי ברית עם המלך החי כדרך ששלח חירם אל דוד ואל שלמה, רק לנחמו על המת, וע"ז שאלו "המכבד דוד את אביך בעיניך", ר"ל אם לא כבדו בחייו ולא היה לו כריתת ברית עמו איך יכבדהו בעיניך אחרי מותו: "כי שלח לך מנחמים". לא כורתי ברית. אין זה כי אם "לבעבור חקור את העיר ולרגלה", לדעת מקום שקל לכבשה משם כדי "להפכה" אח"כ:

(ד) "ויגלח חצי זקנם". פי' מהרי"א שעשה כן מפני שהיתה ביאתם טובה מצד כפי דבריהם שבאו לנחמו, ורעה מצד כוונתם שבאו לרגל את הארץ, לכן נתן להם חצי עונם וגלח חצי זקנם וכרת חצי מלבושיהם, לפי שהזקן והלבוש הארוך היה הדרת פנים וכבוד בימים ההמה:

(ו) "וישכרו את ארם בית רחוב". ובד"ה (שם, ו) קראו ארם נהרים. ופה אמר "עשרים אלף רגלי ואיש טוב שנים עשר אלף איש", ובד"ה (שם, ז) אמר ששכרו שנים ושלשים אלף רכב ואת מלך מעכה, וצ"ל שהיה רגלי כמספר הרכב, ופה הזכיר הרגלי ושם את הרכב:

(ח) "ויצאו בני עמון". כפי המבואר בד"ה (שם) חנו המלכים לפני מידבא שהוא בגבול מואב, ובני עמון נאספו מעריהם לפני עיר המלוכה רבה: "ויערכו מלחמה פתח השער". כי לא רצו לערוך בשדה מחולשתם רק להשגב במבצר, וא"כ היה מחנה המלכים רחוקה ממחנה בני עמון, וז"ש "וארם צובא" וכו' "לבדם בשדה", ר"ל נבדלים מבני עמון, וז"ש:

(ט) השאלות (ט) מדוע תפס בצד השני והלכתי?:

"וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור". ר"ל שהתירא מלכת עד רבה וללחום עם בני עמון פתח השער שאז יבואו עליו המלכים מאחור ויהיה תוך שני מחנות חזקות, כי המלכים היו חזקים מצד עצמם, ובני עמון היו חזקים מצד שהיו אצל המבצר, ולכן היה מחכמתו ללחום את המלכים תחלה אצל מידבא, ולבל יצאו בני עמון בעזרתם חלק מחנהו ונתן יתר העם החלשים ביד אבשי, שאם יצאו בני עמון השדה יספיק לנצחם. ובכ"ז עמדו רק למשמרת ולא נפרדו מן המחנה והיו מוכנים גם נגד ארם, כי שער לפי הסברה שבני עמון ישארו במקומם, ועז"א "אם תחזק ארם ממני והיתה ל לישועה", כיון שאתה פה. ואמר שאח"ז בלכת אבשי אל בני עמון אם ישער שהם חזקים ילך עמו להושיע, ועז"א "והלכתי":

(יב) "חזק". וצוהו שיתחזק, א] בעד "עם ה'", ב] "בעד ערי אלהינו", שאם יחזק האויב ילך להחריב ערי ארץ ישראל. והודיע בזה כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות, א] ההכנה הטבעיית, ואמרו חז"ל (ברכות לב ב) ד' צריכים חזוק דרך ארץ שנאמר חזק(ו) ונתחזק(ה). ב] ההכנה המחשביית, לשם ה', ועז"א בעד אלהינו. ואז "ה' הטוב בעיניו יעשה," לעזור כפי ההכנה הראויה::

(יג) "ויגש יואב". וכן היה שיואב נגש תחלה להלחם עם המלכים בשדה ועי"ז נסו גם בני עמון:

(יח) "שבע מאות רכב וארבעים אלף פרשים". ובד"ה (שם, יח) אומר שבעת אלפים רכב וארבעים אלף רגלי, הנה מ"ש פה שבע מאות רכב מיושב במה שכתבתי למעלה (ח, ד), ומה שכתוב ארבעים אלף פרשים מיושב במ"ש למעלה (פסוק ו):