מלבי"ם על שמואל ב ה

(א) "ויאמרו לאמר". פי' מהרי"א, א"ל, א] אל תחשוב שבני יהודה הם קרוביך, כי גם נחנו "עצמך ובשרך אנו", כהם:

(ב - ג) ב] ב] בל תחשב שהם קדמו להמליכך, "כי גם אתמול" וכו' "אתה היית המוציא והמביא", ואנו הקודמים. ג]" ויאמר ה' לך אתה תרעה את ישראל", ולא אמר את יהודה. ועפ"ז אחר שקבלוהו הגוי כולו כרת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהעמדת המלך צריך שיהיה מדעת סנהדרין, והם משחוהו שנית להיות מולך מלכות הכוללת:

(ד) "ארבעים שנה מלך". ולא חשב הששה חדשים, שחשבון המרובה בולע את המועט, כמ"ש ר' יודן במדרש שמואל (פ' כו), ויש עוד כמה דעות שם ובסנהדרין דף ק"ז (ע"ב):

(ו) השאלות (ו) למה בחר ללכת תיכף אחר המלכתו ללחום את היבוסי בירושלים? וענין העורים והפסחים והצנור נלאו בו המפרשים לפתרו:

"וילך המלך ואנשיו". אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ"ש בגבולי הארץ, וכמ"ש חז"ל (יומא יב א) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי. וכבר בארנו (שופטים א, ח) כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים, רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי: "וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי". מחלק בני בנימין: "ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה". כפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב"ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שג"כ עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, וע"י הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים, וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו, עכ"ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס. ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, "ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים", ר"ל א"א שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואח"כ את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער, וז"ש "לאמר לא תבא הנה", שהם אומרים וגוזרים שלא תבא "הנה" (ר"ל שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שהיו דרכי עובדי ע"ז הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם ע"י גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חז"ל שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):

(ז) "וילכד דוד". כאשר ראה שא"א לכבוש מצד שער העיר, הלך לצד השני ששם המצודה "ולכד את מצודת ציון", ולכן נקראה אח"כ "עיר דוד", שהוא כבשה בעצמו:

(ח) "ויאמר דוד". ואז אמר שמי שילחם מצד הזה והלאה, מוכרח "להכות יבוסי" תחלה, שהם אנשי החיל שעמדו בין המצודה ובין הצלמים, ואח"כ "יגע בצנור" המוגיר מים על הצלמים, כי הבא מצד זה יהיה סדר פגיעתו תחלה בהצנור ואח"כ "בהפסחים" ואח"כ "בהעורים: שנואי נפש דוד". מוסב על כולם, יבוסי והעורים והפסחים שונאיו. ופה לא פורש מה יעשה לו, ובד"ה (א' יא, ו) פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ושם באר שלכדה יואב: "על כן יאמרו עור ופסח". ר"ל יען שהעורים והפסחים יאמרו "שלא יבא" דוד "אל הבית", רק בחוץ יעמוד, לכן ראוי להכותם ולהחרימם:

(ט) "וישב דוד במצודה". שם נתישב ושם הכין בית מלכותו: "ויבן סביב מן המלוא וביתה". המלוא היתה חוץ למצודה, ששם היו העם מתקבצים, ובנה העיר מן המלוא ולפנים, כי ממנו ולחוץ לא בנה שיהיה פנוי לאסיפת העם (כי לכן הוכיח ירבעם את שלמה שבנה את המלוא, מ"א י"א כ"ז):

(י) "וילך". מאז נתגדל דוד, בין בהצלחה היה "הלוך וגדול", בין באושר הנפשי "וה' עמו":

(יא) "וישלח חירם". אחר שהוכן מלכותו על כלל ישראל, כמו שהיה הציון לזה עיר ציון עיר שחוברה לה יחדיו יהודה ובנימין, ראה כי גם גוי לא ידע יעבדוהו, כי "חירם שלח לו מלאכים" לכרות עמו ברית ולבנות לו בית:

(יב) "וידע דוד". מצד הא"'" שהכין מלכותו בירושלים ידע "כי הכינו ה""'" "למלך על ישראל". ומצד הב' ידע "כי נשא ממלכתו", עד שלו יובילו מלכים שי, והבין שזה "בעבור עמו ישראל": (יג)" פלגשים ונשים". ובד"ה (א' יד, ג) אמר נשים לבד, וזה לדברי האומר פלגשים בקדושין בלא כתובה, שהיא אשה מצד הקדושין ופלגש מצד חסרון הכתובה. ובד"ה (שם, ה - ו) נזכר עוד שני בנים אלפלט ונוגה, וכתב מהרי"א שדלג עליהם פה מפני שמתו בקטנותם:

(יז) "וישמעו פלשתים". עד עתה חשבוהו לבעל ברית אכיש ולוחם עם מלכות שאול, ועתה שקבלוהו למלך הלכו לבקשו אם יכנע להם למס: "וירד אל המצודה". היא המצודה שבמדבר מעון שהתהלך שם דוד בברחו מפני שאול, שהיה קרוב לארץ פלשתים, לכן אמר וירד:

(יח) "ופלשתים". הם ראו שדוד קרוב אל ארצם: "וינטשו בעמק רפאים". סמוך לירושלים:

(יט) "וישאל דוד" וכו' "האעלה". כי ההולך מן המדבר לעמק רפאים שהוא בצד ירושלים, הוא עולה:

(כ) "פרץ". כי משם התפשטו הנה והנה כמים הפורצים גדודי השפה שמתפשטים לכל עבר:

(כא) "וישאם דוד". ובד"ה (א' יד, יב) כתוב וישרפם, ופי' חז"ל (ע"ז מד א) שתחלה התחילו לשרפם ובתוך כך בא אליהם אתי הגתי שהיה עו"א ובטלום (כי העו"א מבטל ע"ז שלו) ואז נשאום עמם, ולכן בד"ה קראם אלהיהם טרם שבטלום, ופה קראום עצביהם אחר שבטלום משם אלהות:

(כג) השאלות (כג) מדוע צוהו זאת הפעם שיסוב אל אחריהם? ולמה נתן לו אות ע"י קול הצעדה בראשי הבכאים: "ויאמר לא תעלה". ובד"ה (שם, יד) כתיב "לא תעלה אחריהם הסב מעליהם", צוהו שעתה לא יעלה עליהם כמו בראשונה בענין שיפול עליהם מאחריהם, רק יסוב אל הצד בענין שיפול בצד המחנה המגביל ממול בכאים, שהאילנות יהיה בצדם הא' ומחנה דוד מצד השני המגביל לו:

(כד) "ויהי". וצוהו בל יחל להכות עד "ישמע קול צעדה בראשי הבכאים". והיה בזה אם לימוד הדרך הקרוב לנצח בתחבולות מלחמה, שאחר שנפל עליהם בפעם הראשון בצד של אחריהם בודאי נשמרו עתה בצד הזה והעמידו שם גבורי חיל, ולכן טוב שיפול עתה מן הצד, ושיחל ההכאה בעת ישב הרוח בין הבכאים והאלנות שיחשבו כי יש מחנה וחיל בין הבכאים ויתבהלו משני הצדדים, מלבד מה שהיה בזה ענין השגחיי שיצא ה' להכות במחנה האויב והשמיע קול צעדה עד שהיה נס וטבע יחד, וחוץ מזה בא לנסות את דוד בדבר אשר לא עמד בו שאול ולא המתין על שמואל ובעבור זה נלקח המלוכה ממנו, ודוד

שמר מצוה ולא בטח על גבורתו. וא"ל "אז תחרץ כי אז יצא ה'", כי ההשגחה דבקה עם האמונה, והנס דבק עם הבוטח. והגם שבפעם הראשון נצחם בדרך הטבע, האמין בה' כי עתה לא יכם רק אם יצא ה' לפניו, ולכן "ויכם מגבע" וכו':