מלבי"ם על שמואל ב ד
<< · מלבי"ם · על שמואל ב · ד · >>
(א) "וישמע". סיפר הרושם שנעשה במיתת אבנר, שלא נשאר עוד איש יתחזק במלכות שאול, כי "בן שאול עצמו רפו ידיו", וכן ההמון בכלל "נבהלו", וכן לא נשאר איש יעמוד במקום אבנר להצביא את העם, כי:
(ב) השאלות (ב - ז) הפסוקים האלה קשה להולמם, התחיל ושני שרי גדודים וכו', והפסיק בפסוק ד' במעשה דבן יהונתן שהיה נכה רגלים שאין לו שום שייכות פה, וחזר בפסוק ה' אל רכב ובענה, מדוע לא הזכיר הסבה שברחו הבארותים לגת? והנה שלש דבריו ויבואו כחום היום אל בית איש בושת, והנה באו אל תוך הבית, ויבואו הבית, וכן אמר והוא שוכב והוא שוכב ב"פ, וכן אמר ויכהו שני פעמים, וכן אחר שאמר ורכב ובענה נמלטו חזר לאמר ויבואו הבית, וכן מ"ש לוקחי חטים אין לו שום הבנה, והמפרשים לא פירשו כל הצורך:
"שני שרי גדודים היו" (תחלה) "לבן שאול". והם היו "מבני בנימין", שהוא משבטו של שאול, וגם עליהם לא יכול להשען עתה, כי:
(ג) "ויברחו הבארותים גתימה". שע"י מעשה (שיסופר בפסוק ו) ברחו מא"י: "ושם נשארו עד היום הזה". (שהרגו את איש בושת). וכן לא נשאר איש מבני שאול ויוצאי חלציו יתמוך שבט ויחזיק את המלכות, כי:
(ד) "ליהונתן בן שאול בן נכה רגלים" וכו'. שזה האחד נשאר והיה פסח עד שלא יכול להיות מעוז ומחסה למלכות שאול, ובהיות עתה בית שאול על האופן הזה מהחולשה באפס עצור ועזוב:
(ה) "הלכו בני רמון הבארותי ויבואו כחם היום אל בית איש בושת". לא נשמרו כלל ולא הלכו בלילה רק בעצם היום, בידעם הזמן "שאז שוכב משכב הצהרים", כי היו לפנים מבני ביתו:
(ו) "והנה באו". פסוק זה הוא מאמר מוסגר, ר"ל והם כבר עשו רצח כזה שבעבורו ברחו אז מן הארץ לגת, כי עוד בהיותם שרי גדודים באו "עד תוך הבית של לקחי חטים" (בית המיוחד לסוחר חטים) "ויכוהו" (את בעל הבית) "אל החומש", וזה היה הסבה "שרכב ובענה נמלטו" לגת (כמו שנזכר בפסוק ג):
(ז) "ויבואו". ר"ל שני הרוצחים האלה שכבר עשו רצח כזה מקדם, הן המה שהרגו את המלך ג"כ באופן זה, "שבאו הבית והוא שוכב על מטתו", (שכאשר חשבו שבעת הצהרים ישכב כן היה), "ויכהו וימיתהו". והנה כ"ז מורה שהיה איש בושת בטוח, לא פחד שיקום איש עליו, דאל"כ היה מעמיד שומרים ולא היו מניחים לאלה ליכנס עד חדר משכבו:
(י) "כי המגיד". יש הבדל בין מגיד ובין מבשר, שהמגיד יגיד דבר שאין לחברו בו תועלת בידיעתו, ולפעמים דבר ששמע במקרה מפי אחרים, והמבשר יכוין להודיע דבר שיש לחברו בו תועלת, ובא ברוב על בשורה טובה, ועל דבר שראה בעיניו. והנה מיתת שאול היה אצל דוד רק הגדה, כי לא חשב להשיג מזה שום תועלת וכ"ש שלא היה אצלו בשורה טובה, אבל "בעיניו היה כמבשר" לו בשורה טובה. והנה לא אמר שהוא אמר שהמיתו, כי באמת לא היה מאמין לו בזה כי חשב שאמר זה כדי שיתן לו שכר בשורה, וז"ש "אשר לתתי לו בשורה", ובזה לא האמין כי הוא גמר מיתתו, בשגם שאף לפי דבריו כבר היה שאול בן מות, ובכ"ז "הרגתיו יען היה כמבשר בעיניו", ושמח על מיתתו:
(יא) "אף כי". ר"ל שם לא הרג את שאול, וגם אם גמר מיתתו לא היה בבית רק במלחמה שכבר היה בן מות, ו"אף כי" פה "שהרגוהו" ממש, ולא במלחמה רק "בביתו על משכבו". זאת שנית, ששאול כבר היה מחוייב מיתה ע"פ נביא שא"ל מחר אתה ובניך עמי, ע"י עונותיו, והם הרגו "איש צדיק", שלא חטא חטא משפט מות: "ועתה הלא אבקש". ר"ל, א] אבקש את דמו, ב] שחוץ מזה "אבער אתכם", כי אתם רוצחים שופכי דם נקיים:
(יב) "ויקצצו". את ידיהם שעשו המעשה, ואת רגליהם שהלכו לבשר את דוד: "ויתלו". כדי שלא יזיד עוד איש לשלוח יד במלך, וזה עשה מדין מלך לא מדין התורה: