מלבי"ם על שיר השירים ד ו
<< | מלבי"ם על שיר השירים • פרק ד' • פסוק ו' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃
משל:
(ו) "עד". אמר לה הנה חיבור זה שבינינו ימשך עד שיגביר חום היום וינוסו הצללים, שאז תשובנה בנות ציון מדרכן, ובכ"ז גם אז לא ארחיק נדוד מאתך כמקדם רק אלך לי אל הר המור שם אתעכב לפי שעה:
מליצה:
(ו) "עד". ר"ל הדבוק הזה שבין הדוד הקדוש והרעיה, ימשך עד שיפוח היום, והוא מליצה על עת שלא תהיה הנפש מוכנת אל הדבוק הנבואיי (כנ"ל ב' י"ז) בכל זה לא תסיר השכינה ממנו גם אחר שישובו בנות ציון שהם כחות החומר לאיתנם, והוא כי מעתה תהיה השכינה קבועה ע"י המקדש והקרבנות לא ע"י ההשכלה והעיון והנבואה לבדה כמו עד עתה, שזה א"א שיתמיד בקביעות, כי החומר יעכב בעד הנפש מלהשכיל או לחזות במחזות אלהות בתמידות, לא כן בעבודת המקדש שהמשיכו את השפע האלהית באמצעות דברים גשמיים כמו הקרבנות והמנחות והנסכים וכל עבודת המקדש לכל כליו (שכמו שהמזון הגשמי הוא סיבה אל שתחול הנשמה האלהית בגוף האדם. שמבחר המאכל והזך ממנו יתברר ויעלה להיות מזון לנפש החיונית. והצלול והברור יותר לנפש המשכלת. כן היה המובחר העולה מן האשים והקיטור של הקרבנות על ידי האש האלהי, כסא ומכון להתמדת השכינה שמה). וז"ש אלך לי אל הר המור, שכבר בארנו (למעלה א' י"ג ג' ו') שהמור הנאמר בכל השיר הזה ירמוז אל הזך והמובחר של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא הדם המריח מחיה שבהודו, והלבונה הנאמר בכל הספר הם החלקים הזכים ומובחרים המריחים בצומח, ור"ל שיקח ויקבל ברצון את חלקי האשים הרוחנים העולים מן הקרבת בע"ח ודם הנזרק על המזבח. שהוא הר המור. וגם יקבל חלקים הזכים של המנחות והנסכים שהוא מבחר הצומח. גבעת הלבונה, (וקרא גבעה שקטנה מן ההר, כי מעלת הצומח נמוכה ממעלת החי. ובכ"ז נפש החי סמוך ונשען על נפש הצומחת כמו שההר נשען על הגבעה שתחתיו), ועי"ז לא יתרחק מן הרעיה שהיא הנפש גם בעת שיפוח היום. כי ימצאו שוכן תמיד במקדש, ומתאחד עם הנפש גם בעודה קשורה עם נפשות החי וצומח שבגויה. ע"י שישכון בהר המור וגבעת הלבונה, ויקבל ריח ניחוח גם מנפשות הנתלות בחומר:
<< · מלבי"ם על שיר השירים · ד ו · >>