מלבי"ם על מלכים א יט
<< · מלבי"ם · על מלכים א · יט · >>
א) "את כל". מירידת האש והגשם: ו"את כל". ר"ל הסבה שבעבורה הרגם, שרצה להצדיק את אליהו, ור"ל "את כל" הפרטים שבעבורם הרג את כל הנביאים:
(ב) השאלות (ב) למה לא הרגה אותו תיכף?:
"ותשלח איזבל". ראתה כי לב אחאב נוטה אל אליהו ומצדיקו ולא ערב לבה להרגו תיכף וחשבה כי בלילה תהפך לב אחאב לשוב אל רשעו:
(ג)
השאלות מהו וירא, מה ראה? מהו הלשון וילך אל נפשו?:
(ג)
"וירא". ראה ברוח קדשו כי יכול תוכל: "וילך אל נפשו". כי אליהו היה מתבודד רוב ימיו ועוסק בשלמות עצמו להשלים את נפשו, רק בעת הצורך היה נביא שלוח אל העם, ואחר שראה שכל הנפלאות שעשה לא פעלו, ראה כי אין לו עסק להשלים את העם, ולכך קם וישב ללכת אל השלמת נפשו. והגם "שבא אל באר שבע אשר ליהודה", ששם לא התירא עוד מאזבל, בכל זה "הניח את נערו" שם, להפרד מבני אדם לצאת אל המדבר להתבודד, כי זה היה מחוז חפצו עתה, כמ"ש (ירמיה ט, א) מי יתנני במדבר מלון אורחים וכו':
(ד) השאלות (ד) מלת ויבא לא יצדק רק אם בא אל מחוז החפץ לא הנודד במדבר: "והוא". לבדו: "הלך במדבר דרך יום, ויבא". ר"ל ואז בא אל מחוז חפצו, כי אחר שהתרחק דרך יום מן הישוב היה במקום מגמתו, כי שם יתבודד עם האלהים:
"וישאל את נפשו". כי ראה שכבר תיקן לצורך עצמו את אשר היה לו לתקן בחיים הזמנים, וראוי כי תשוב נפשו אל צרור החיים ותעזוב את הלבוש החומרי המאפיל בינה ובין האור הבהיר, וז"ש "ששאל את נפשו", ר"ל לתועלת נפשו. והנה לשלא ימות, יהיה או מצד שלא השלים את אשר עליו להשלים בחייו, ועז"א "רב עתה ה'", כי כבר השלים ועשה רב והותר. ואם מצד שאין המיתה מוכרחת אליו כי גם בחייו יפרד אל הרוחניות והמלאכיות כאדם קודם החטא שהיה ראוי להיות חי לעולם, ועז"א "לא טוב אנכי מאבותי":
(ה) השאלות (ה) מ"ש ויישן תחת רותם אחד, היל"ל ויישן תחתיו, שכבר נזכר שישב תחת הרותם. ומלת זה מיותר. למה צוה לו לאכול את העוגה וכי לא לקח בידו לחם בלכתו המדברה?:
"וישכב תחת רותם אחד". זה היה רותם אחר, שהרותם הראשון היה קטן בלתי מספיק רק לשבת תחתיו (ולכן כתיב אחת בלשון נקבה המורה על חולשתו), וזה השני היה רב הצל ראוי לשכב תחת צילו: "והנה זה מלאך". אבל הרותם השני הזה לא היה רותם באמת, רק מלאך שנדמה לו כרותם, ועתה בשינתו "נוגע בו ויאמר" וכו':
(ו) "ויבט, עוגת רצפים". עוגה של רשפי אש, נדמה לו כאילו רשפי אש נתאחדו כדמות עוגה הראויה למאכל, וכאילו צוהו לאכול העוגה הזאת, שהוא כפי המשל שגופו יזדכך מן חלק העפר ויעשה כבריות המורכבות מיסודות הקלים אש ומים ורוח, כענין (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, וכמ"ש שהשדים גופות מורכבות מאש ורוח או אש ומים, והם אוכלים ושותים לדעת חז"ל והמקובלים, אשר גם אכילתם היא מדברים הדומים להרכבתם. וכפי הנמשל הרצפה רומז אל דבר הנבואה, והמים רומז להתורה, כמ"ש (ישעיה ו, ו) "ובידו רצפה" ותרגמו ובפומיה ממלל, ואומר (שם נה, א) הוי כל צמא לכו למים, שהיה מזונו עד עתה ענין רוחני אלהי:
(ז) "וישב". בפעם השני לא נתלבש המלאך בדמות רותם, ועז"א מלאך ה' שנית, שבשנית היה מלאך ה': "ויאמר קום אכול". כי בפעם הראשון ישן אח"ז ובפעם השני נזדכך שלא יצטרך לישון כי הלך ארבעים לילה בלא שינה, ועז"א כי רב הדרך ללכת ביום ובלילה:
(ח) "וילך". נדמה בזה למשה רבו שנזדכך גופו במה שעמד מ' יום בלא אכילה עד שזכה ברדתו אל הגלות אליו כבוד ה' למטה ואל קרני ההוד. וכן הוא, בכח האכילה הזאת שהיה מאכל רוחני נזדכך גופו כל הארבעים יום עד שבא עד הר האלהים כי הוכן אל המראה הגדולה הזאת:
(ט) השאלות (ט) מה שאל מה לך פה וה' יודע מה הוא עושה בזה?:
"מה לך פה". ר"ל הלא הנביא צריך שימצא בין העם להוכיח ולנבאות לא שיתבודד במדבר ובהרים:
(י) "ויאמר". הנה אנכי לא אוכל להיות נביא מורה ומוכיח לעם הזה, כי צמתתני קנאתי על רוע מעשיהם, וע"י קנאתי שהרגתי נביאי הבעל יבקשו את נפשי, ולכן לא אוכל לעשות שליחותי:
(יא) השאלות (יא - יג) מה הורה במראה זאת? ולמה שאל שנית מה לך פה וכבר השיב על שאלתו?:
"ויאמר צא" וכו'. חוץ ממ"ש האלהיים כי ראה בזה המראה הגדולה שראה יחזקאל, שראה רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת, שהם שלשה קליפות הסובבות את האגוז והפרי, וכן ראה אליהו רוח, ורעש הענן, והאש, וראה שה' לא נמצא בם, כי הם מחיצות ומסכים בין הקדש, ומהם תצא הרעה, ואחרי האש ראה קול דממה דקה שהוא הנוגה הדקה ומתוכה כעין החשמל, חש ממלל, הדובר בלחש, שהוא הקול והדממה, ור"ל קול ודממה החשמל, ודקה שהוא הנוגה. אולם כפי הנגלה הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים:
(יג) "ויהי". ספר כי בצאת אליהו בפתח המערה שהיה באמצע ההר, כמ"ש צא ועמדת בהר: "וילט פניו". כענין שכתוב (שמות לג, כב) ושכותי כפי עליך, וראה כי תוכן המשל שאין רצון ה' שהנביאים יענשו את העם ויקנאו בזעם, שאל אותו שנית "מה לך פה", ומדוע אינך שב אל שליחותך לנבאות ולהוכיח בלא קנאה ורעש:
(יד) השאלות (יד) למה צוה שימשח את חזאל ואת יהוא? ולמה יעמיד נביא אחר תחתיו?:
"ויאמר". שנית כי לא יוכל לעזוב קנאתו לה' צבאות כי מקנא הוא על דבר כבוד שמו:
(טו - טז) "ויאמר". אז אמר לו כי הנהו ממלא רצונו מה שמקנא על כבוד ה' ויעניש את העם ע"י חזאל ויהוא ואלישע, שאלה יהיו נגד הג' מחנות שראה שמורים פורעניות רוח רעש ואש, ונגד ג' החטאים שחשב, שנגד מ"ש אשר עזבו בריתך, יכם חזאל שאינו בן ברית. ונגד את מזבחותיך הרסו, יכם יהוא שהרס מזבח הבעל, ונגד את נביאך הרגו, יהרגם אלישע. אולם במ"ש שאינו רוצה לשוב לנבאות עוד כי מקנא הוא, צוה שימשח את אלישע אחר שאינו יכול לנבאות ע"י קנאתו: "ובאת ומשחת את חזאל" וכו' "ואת יהוא". הסדר לא היה כן, שתחלה נמשח אלישע אח"כ יהוא ואח"כ חזאל, אולם לקמן (כא, כט) בארתי שע"י תשובת אחאב נשתנה הגזרה שהריגת יהוא לא יהיה בימיו רק בימי בנו, ומטעם זה לא נמשח יהוא ע"י אליהו רק ע"י אלישע והקדים משיחת אלישע למשיחת יהוא, וכן עי"כ נשתנה ונתאחרה גם גזרת חזאל. וראיתי מפרשים מ"ש (מ"ב ב, ט) ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, היינו ששני דברים שהיו מוטלים על אליהו שהוא משיחת יהוא ומשיחת חזאל, יהיו אלי, וכן היה ששניהם נעשו ע"י אלישע. ולפ"ז מ"ש והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא הוא לפי גזרה הקדומה, ואח"ז היה בהיפך. והרי"א פירש שאנשים שאין ראוים ליפול ע"י חזאל כמו בית אחאב הנשים והטף, יפלו ע"י יהוא, ואנשים שראוים להמלט מחרב יהוא, כמו הנערים המנוערים שהתקלסו באלישע, ימית אלישע, ואינו מדבר על סדר הזמן, עי"ש:
(יט - כ) "והוא חורש שנים עשר צמד בקר". חורשים "לפניו", והוא הולך בצמד האחרון, ובכ"ז אחר שהשליך אליהו אדרתו אליו, דבקה נפשו באדרת אליהו, שהרגיש בו הרוחניות שקרן עליו מעת היותו במערה, כמסוה אשר על פני משה, וכמ"ש לקמן (ב' ב, ח) שבקע את הירדן באדרת הלז. והיה השלכת האדרת סימן כי הוא יעמוד תחתיו ויקח את אדרתו, ולכן עזב מלאכתו ורץ אחריו (וע"ד הצורה, היה אלישע עומד בשני עשר בקר העומדים תחת ים שעשה שלמה אשר סודם ידוע, ואדרת אליהו הוא מן הים עצמו שעומד עליהם ששם מדרגת אליהו כמספרו ב"ן, ולכן עזב את הבקר ורץ אחרי אליהו):