מלבי"ם על מלכים א יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על מלכים א · יח · >>

(א) "ויהי". דברי חז"ל (סנהדרין קיג א) ידוע שכאשר הוצרך למפתח של תחיה היה מוכרח להחזיר מפתח של גשמים. וע"פ דרכי הנה תחלה סתם אליהו כל צינורות השפע מהריק מטר וחיות, ולכן לא היה בכחו עד עתה להריק חיות על איזה דבר, אחר שבזה יפתח הצינור, אולם בעת החיה את הילד היה מוכרח לשוב מדרכו זה העוצר וסוגר בעד השפע, נהפך הוא כי הוצרך להוריד שפע חיות וחיים על הילד, ובזה נפתחו כל מקורות החיים אשר נסגרו ע"י עצירת הגשמים שמביאים חיים לעולם על החי ושיח השדה, ולכן אמר ה' כי עתה יתן גם מטר כי כבר אמר לאסורים פקח קוח: "ואתנה מטר". כבר כתבתי (סי' יז, ז) כי מעת יבושת הנחל לא היה המטר מחויב מצד הטבע והיה צריך למטר השגחיי, וזה לא יצוייר בלי תשובה מחטא ע"ז שבידם, ולכן צוהו "שיתראה אל אחאב" וישתדל להשיב את ישראל בתשובה שיכירו כח ה', כמו שהיה אח"כ שאמרו ה' הוא האלהים, כמ"ש (ירמיה יד, כב) היש בהבלי הגוים מגשימים, ובזה "אתנה מטר" השגחיי:

(ב) "וילך". ספר כי היה העת מוכן להחזירם בתשובה בקל, א] "כי הרעב חזק בשמרון", וישובו מצד יראת מות. ב]:

(ג) "ויקרא אחאב". שגם אחאב כבר שם על לבו צרת עמו ורוע מעלליו, "וקרא לעובדיה והוא היה ירא ה' מאד", להתיעץ עמו. וספר סבת קריאתו (וגם יל"פ מ"ש "אשר על הבית", שבימים האלה שראה עונשי ה' מנה אותו צדיק על ביתו, למען יהיה לו סמך בזכותו) שכ"ז היה יען שהוא ירא ה', ורצה להתלונן בזכותו. ג]:

(ד) "ויהי בהכרית". וזה זכות גדול אשר הוא כדאי לעמוד לו בעת הרעב, כמ"ש חז"ל (ב"ק נ א) בעובדא דנחוניא חופר שיחין אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק וכו':

(ה) "ויאמר". לכן צוה לו לבקש מזון לבהמותיו, ועל צד הצורה אמר אליו שיבקש מזון להבהמות, ע"פ שאמרו במדרש כשאין בני אדם ראוים לגשמים יורד המטר בשביל בהמה, כי האדם הבחיריי ניתן לגמול ועונש, לא כן הבע"ח שלהם ברית כרותה, ברית הטבעי שלא יכרתו מיניהם, וע"י הברית הזאת יורד המטר גם על האדם הגם שהוא נידון לפי המעשים, וז"ש "אולי נמצא" "חציר ונחיה סוס ופרד", ועי"כ "ולא נכרית מהבהמה", לא נגרע מהבהמה, וע"י הבהמה לא יכרתו גם בני אדם:

(ו) "ויחלקו". ובכ"ז אחאב בפ"ע לא עזב דרכו, וכ"א פנה לדרכו זה לה' וזה לעזאזל, וז"ש אחאב הלך וכו' ועובדיה הלך וכו':

(י) השאלות (י - טו) למה הקדים מה ששלח לבקשו בכ"מ, וזה אינו מחייב שימיתהו אם יאמר אליו הנה אליהו? ולמה האריך בלשונו וכפל ב"פ ועתה אתה אומר לך אמור לאדניך הנה אליהו והרגני? ולמה הזכיר מה שהחביא מאה נביאים?:

"חי ה'". ר"ל שאם אתה רוצה להתראות אליו מדוע נסתרת עד עתה כ"כ עד שלא מצאוך בשום מקום שע"כ ישבת בסתר, ואם שלא רצית להראות עד שיבקש לראותך הלא כבר בקש אותך, וא"ת שלא ידעת מזה הלא "אם יש גוי וממלכה" וכו', ובודאי ידעת מזה:

(יא) "ועתה". איך יצוייר שתעשה עתה בהפך, שלא די שלא תסתר מן המבקשים אותך רק "אתה אומר לך אמור הנה אליהו", ואתה רוצה להמציא א"ע אליו, וזה א"א:

(יב) "והיה". וע"כ כי באמת אינך רוצה להתראות אליו, רק אתה רוצה להראות שמבקש אותך בחנם בארצות אחרות כי אתה מצוי פה, ובכ"ז "והיה אני אלך" וכו' "ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע", וזה מגמתך להראותו, אבל הלא בזה תגרום לי סכנה כי "ובאתי להגיד" וכו' "ולא ימצאך והרגני, ועבדך ירא את ה'" ולמה תסבב הריגתי:

(יג) וא"ת כי לא יהרגני בעבור זה כי לא יתלה בי האשם במה שאתה יכול להתעלם מן העינים כרגע, ז"א, "הלא הוגד לאדוני את אשר עשיתי" וכו', וזה נודע אח"כ לאחאב (כי הריגת נביאי ה' נעשה ע"י איזבל לא ע"י אחאב), ועי"כ אני נחשד בעיניו כי ידי עם נביאי ה' להחיותם ולהצילם, ובזה:

(יד) "ועתה אתה אומר". ר"ל עתה אחרי החשד הזה שעוד לא נקיתי ממנו: "אם אומר הנה אליהו והרגני". כי יחשוד אותי שאני הסתרתי גם אותך במערה:

(יח) "לא עכרתי". כי בעברם על מצות ה' לעבוד אלהים אחרים אינם ישראל רק כגויי הארצות, ו"לא עכרתי" את ישראל. אבל "אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה'", עכרתם את ישראל, כי בזה היו כגוים, וכן הפסקת הטל ומטר גזרתי בחטאם כי כן ראוי להם, ואתה הגורם:

(יט) "ועתה". למען אשיב אותם בתשובה ואברר מי אלהים אמת, "שלח קבץ אלי את כל ישראל":

(כא) "עד מתי". ר"ל אתם עובדים את הבעל, ובזמן רעתכם תצעקו אל ה', כמ"ש (ירמיה ב, כז) ובעת רעתם יאמרו קומה

והושיענו, כי אתם פוסחים בין שני הרעיונות ואינכם יודעים את מי תעבודון, וזה לא יתכן, כי אין בין שני ההפכים אמצעי, ואם ה' הוא האלהים, אין ממש בבעל, אשר צוה להכריתו ולשקצו. ואם יש ממש בבעל, אין לכם חלק בה': "ולא ענו". כי העם היו מסתפקים:

(כב) "ויאמר". ר"ל כי בבחינה הזאת, לא יהיה להם תירוץ לאמר שהבעל יש לה יכולת כמו האל רק שהיה איזה חסרון בעבודתו ומעלה בעבודת אליהו שלכן הוריד הוא את האש ולא המה, כי לכם יתרון, א] מצד שנביאי הבעל רבים ו"אני" יחיד, ועז"א "אני" "נותרתי נביא לה' לבדי" וכו' ב]:

(כג) "ויתנו". מצד הקרבן, בל יחשבו שאני בחרתי קרבן שיש בו איזה יתרון: "יתנו לנו שנים פרים". (הגם שיהיו שנים בלתי שוים): "ויבחרו להם". את המובחר. ג] יש להם מעלה מצד רב העובדים והמתעסקים, וז"ש "וינתחהו וישימו" שיהיו המתעסקים רבים. ואצלי יהיו שני חסרונות, א] "שאני אעשה הפר האחד", הנשאר הגרוע. ב] שאני לבדי:

(כד) "וקראתם". וכן לא יהיה הבדל בין הפעולות שנעשה, כי "וקראתם" ואני אקרא, וגם בזה אתם תקראו ראשונה, ולפ"ז יתברר כי "האלהים אשר יענה באש הוא האלהים", כי לא יהיה במה לתלות, לא בחסרון הקרבן ולא במקריבים וזמן ההקרבה, שבכולם לכם משפט הקדימה, רק יהיה החסרון מצד שהבעל אינו אלהים: "ויען כל העם". כי הם היו מסתפקים באמת ורצו לעמוד על הבירור:

(כה) "ויאמר". א] "בחרו", המובחר. ב] "עשו ראשונה". ג] "כי אתם הרבים", כנ"ל:

(כו) השאלות (כו) למה אמר אשר נתן להם והם בחרוהו? ולמה פסחו על המזבח? והיה צ"ל אשר עשו בלשון רבים: "ויקחו" וכו' "אשר נתן להם". לפי הפשט, אחר שהפרים לא היו שוים כמ"ש שנים פרים (שכבר בארנו (בס' התוה"מ אחרי סי' י"ז) "ששני" מורה השיווי, ושנים מורה שהם בלתי שוים) והיה אחד גרוע ואחד מובחר, והוא אמר בחרו, הרי כאילו נתן להם את המובחר. וחז"ל (במ"ר כג, ט) דרשו שלא יכלו להזיז את הפר ממקומו עד שאליהו נתנו להם בידיו: "ויקראו עד הצהרים". הבעל היה עבודת השמש, והיה תוקפה מהבקר עד הצהרים שאז השמש בגבורתה: "ואין קול". ר"ל כי הסימן שקרבנם נרצה יהיה, או ע"י קול של נבואה, או ע"י ענין של אש כמ"ש אשר יענה באש, כי על האש שאלו ואם היתה יורדת אש היו נענים על שאלתם, ושניהם לא היה: "ויפסחו". כפי הפשט אליהו עשה ג"כ מזבח תיכף, והם בראותם שלא נענו חשבו כי ע"י מזבח של אליהו העומד בצדו נפסד עבודתם, "ויפסחו על המזבח אשר עשה אליהו", להרסו ולבטלו, וז"ש אח"כ וירפא את מזבח ה' ההרוס:

(כז) "ויהי בצהרים". שאז עקר תקותם בעת תגבורת השמש: "ויהתל". דרך שחוק ולעג אמר דברים הפך כונתו: "קראו בקול" "גדול". הנה בתנאי האלהות שלא ימצא במקום עד שלא יצוייר יצטרכו לקרא בקול, לא מצד שהוא ברחוק מקום ולא מצד שיש בו איזה העלמה או עיפות או חסרון ידיעה, והוא אמר אחר שאלהיכם יש לו משיגי הגשם, יוכל להיות שיש לו משיגי הנפש המדברת שתתעלם, או ע"י שהוא מדבר ומשיח מענין אחר, וז"ש "כי שיח לו", או מצד המחשבה שחושב ומעיין בענין אחר, וז"ש "כי שיג" והשגה לו, או שיש לו החסרונות של נפש החיונית שמתנענע ממקום למקום, וז"ש "וכי דרך לו", או שיש לו משיגי הנפש הצומחת וחסרונותיה שהיא השינה, שהתחלתה בצמחים ומהם נשתלה באדם מצד שיש בו כח הצומח. וההיתול היה במה שהפך סדר דבריו, שאם היה מדבר עמם שלא לצחוק היה צ"ל בהפך, כי ישן הוא, או דרך לו, או שיח לו, שהוא סדר המדרגות ממטה למעלה, והוא שכיון להשפיל עבודתם שאינו אלהים, הורידהו עד חסרון הצומח, ואמר לפ"ז קראו בקול גדול, אולי יתעורר משנתנו:

(כח) "והם קראו בקול". למען ישמע אלהיהם הרחוק מהם: "ויתגודדו". שאולי ישן הוא וירגיש בצער דקירת הרומח בנביאיו:

(כט) "ויהי כעבור הצהרים". שאז ידעו ששב השמש אחורנית ולא ישיגו מבוקשם: "התנבאו". נביאות שקר, מדוע לא שעה אל מנחתם, ונבאו מזה שאלהיהם כועס על עובדיו וכדומה: "ואין קול". כנ"ל: "ואין קשב". שהעם לא הקשיבו אל נבואתם הכוזבת:

(ל) השאלות (ל - לא) מאין נמצא שם מזבח הרוס? למה אמר אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך?:

"ויאמר". הנה נתברר להם כי אין ממש בבעל, ועתה אמר שיגשו אליו: "וירפא". כבר כתבתי כי אליהו עשה מזבח ה' תיכף ונביאי הבעל הרסוהו, ועתה רפא אותו להשיבו לאיתנו:

(לא) "ויקח". מספר בפרטות איך תקן המזבח, שלקח "שתים עשרה אבנים", ולבל נטעה שהיה מספר י"ב כנגד י"ב מזלות, כמו שהיו גם עובדי המזלות משתמשים במספר י"ב, לזה באר שכוונתו במספר זה "כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו,"שיהיה למעלה מן המזלות ומושל אף על המלאכים, שמצד זה א"ל "ישראל יהיה שמך," שהמה גבוהים מן המזלות:

(לב) "ויבנה". אמר בפירוש שבונהו לשם ה' לקדשו בקדושת מזבח: "ויעש תעלה". היה כדי לעשות נס במים, והיה כבית סאתים, כשיעור חצר המשכן שזה הגבול שגבל ה' שתתפשט הקדושה סביב המזבח:

(לד) "ויאמר מלאו ארבעה כדים מים". הנה היה צריך להוריד שפע המטר מן המקור העליון, שידוע כי ארבעה חיות נושאים את המרכבה העליונה והתחתונה שדרך שם תעבור השפע, ולנגדם מלא ארבעה כדים להוריד השפע מארבע כנפות הארץ העליונה שבעולם האצילות אל עולם הכסא: "ויאמר שנו". להריק השפע מארבעה נושאי הכסא אל עולם המלאכים: "ויאמר שלשו". להוריד המים מן ארבעה חיות שראה יחזקאל במרכבה התחתונה המלאכיית אל האופנים שהוא העולם השפל:

(לו) "ה' אלהי אברהם.". שמאז אהל שכן בישראל:" היום יודע". א] שעוד אלהותך בישראל, משגיח עליהם ושוכן אתם בתוך טומאתם. ב] שאני עבדך. ג] שכ"ז עשיתי בדברך להקריב בבמה ולהוריד האש:

(לז) השאלות (לז) מ"ש וידעו כי ה' הוא האלהים הוא כפול עם מ"ש היום יודע כי אתה אלהים בישראל. ומז"ש ואתה הסבות את לבם אחורנית?:

"ענני". באופן "שידעו כולם כי ה' הוא האלהים", כי הגם שישיגו כי אתה אלהים ביניהם ואני עבדך, עדיין לא ידעו כי אלהי ישראל הוא הנמצא האחד מחויב המציאות שמהוה כל הוה ומקיים כל המציאות, כי יטעו שכחו כח מקבל מן הסבה העליונה, ועז"א ענני באופן שידעו כי ה' הוא האלהים. וז"ש חז"ל (ברכות ט ב) למה אמר ענני ב"פ, ענני שתרד אש וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם, ר"ל שלא יאמרו שהורדת האש הוא ע"י כח א' מן השרים התחתונים ושהוא שר ישראל. ולכן מלא את התעלה מים, כי הכשפים נבדקים במים כמ"ש חז"ל: "ואתה הסבות". אמר הטעם שישראל טועים ובלתי משיגים אלהותך הוא מצד שבראת את האדם באופן שלא ישיג שום דבר מן הקודם אל המאוחר ע"י מופת השכל, רק מן המאוחר אל הקודם, מן המסובב אל הסבה, ולכן הוא מוכן אל הטעות והשגיאה בדברים העיונים. ועי' פירושי ישעיה (מא, כג):

(לח) "ותאכל". תחלה "את העולה", שהוא העקר שבעבורה ירד האש, ואח"כ "את העצים" שהם מכשירים הקרבן, ואח"כ "את האבנים", ואח"כ "את המים":

(לט) השאלות (לט) למה כפלו ה' הוא האלהים?:

"ויאמרו ה'" וכו'. המאמר הראשון משפט מחייב "שה' הוא האלהים", שזה נודע להם מן ירידת האש, והב' כחו משפט שולל,"שרק ה' הוא האלהים" לא זולתו, וזה נודע להם ממה שראו כי הבעלים אלילים:

(מא) השאלות (מא) למה א"ל אכול ושתה? ואיך אמר כי קול המון הגשם ועדן לא היה שום רושם אל הגשם כמ"ש אח"ז?: "ויאמר". הנה כבר פעל מה שהיה צריך לפעול, א] שישראל חזרו והודו באלהים אמת, ב] ששחט את נביאי הבעל המדיחים את העם, וכפי הנראה גם אחאב נטה אחרי אליהו בעת הזאת בראותו את מעשה ה' כי נורא הוא, כי לולא זה לא היה מניחו להרוג את נביאיו, ולכן א"ל "אכל ושתה", כי ביום ההוא בודאי גזרו צום כמו שהיה מנהגם בעת שהיו מתפללים על עצירת גשמים, אמר "שיאכל וישתה כי קול המון הגשם", ר"ל כי הקול הזה הנשמע בין מה שצעקו ישראל ה' הוא האלהים בין צוחת החוטאים הנשחטים הוא הוא המון הגשם אשר ירד לקראת קול הזה. ובאמת לפי הדין אם ירדו גשמים אחר חצות צריך להשלים התענית, ואז היה אחר חצות, רק שאליהו הודיע שבעת התחילו לשמוע לדברי הנביא שנתאספו שמע קול המון הגשם, וכאילו ירדו גשמים קודם חצות שא"צ להשלים:

(מב) "ויעלה". כי כבר האמין בדבר אליהו שיבא הגשם, ואליהו עלה להתפלל, שהגם שא"ל ה' שיתן מטר היינו שלא יעצר המטר הטבעי, אבל הוא התפלל שירד תיכף ע"פ נס:

(מג) "הבט". הסוד ידוע כי הים העליון שכל הנחלים הולכים אליו, לו שבעה ימים, ואז עלתה השכינה בעון הדור לרקיע השביעי לכן הוצרך לשוב שבע פעמים, ובשביעית ראה עב קטנה ככף איש, כי לא ירד הגשם רק בשביל איש אחד הוא אליהו, ואז ידע כי על ידו יתפתחו השמים, והודיע לאחאב שירד לביתו:

(מו) "וישנס". כי מאז נטה לבו אל אליהו ולכן כבדו כמלך כי שב באותו שעה וחשב לקרבו לעבודת ה'. ומ"ש "ויד ה' היתה" "אל אליהו", הוא כח וגבורה לרוץ לפני מרכבתו: