מלבי"ם על מלכים א יז

<< · מלבי"ם · על מלכים א · יז · >>

(א) השאלות (א - טז) למה גזר אליהו כן? ולמה עתה דוקא אחר מעשה דחיאל האלי? ומה זה שכתוב כי אם לפי דברי, והלא לא בא לפי דבריו רק בציווי ה'? ולמה צוהו תחלה לישב בנחל כרית ולא צוהו תיכף לצאת לצידון, או למקום אחר בחוצה לארץ? ולמה לא שלח ברכה בלחם ומים של אליהו והוצרך לשלוח ברכה בכד וצפחת של האלמנה? ולמה צוה שתעשה עוגה קטנה לו תחלה ואחר כך לה ולבנה? ומה זה שכתוב ותאכל היא והוא וביתה? למה אמר כד הקמח לא תכלה, וראוי לאמר הקמח בכד לא יכלה והשמן בצפחת לא יחסר?:

"ויאמר אליהו התשבי". אין ספק כי המעשה הזה עשה רושם גדול וכל העם שמעו וייראו, ואחאב התאמץ להכחיש זאת ולתלות במקרה, וכן אמרו חז"ל (סנהדרין קיג א) שאחאב אמר לאליהו אפשר שקללת הרב לא נתקיים וקללת התלמיד נתקיים, התוכח עמו שאיך אפשר שלא יתקיים קללת משה שאמר (דברים יא, טז - יז) פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ותתקיים קללת יהושע. אולם התשובה לזה כי עונשי התורה הם רק בעת שישראל תחת ההשגחה האלהית, שאז המטר הוא השגחיי כמ"ש (שם יג - יד) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי [כו'] ונתתי מטר ארצכם בעתו, אז בעת יעזבו את ה' תסור מהם ההשגחה ולא יהיה מטר ההשגחיי, אמנם אחר שברוב גלוליהם נעשו כגויי הארצות וסרה מהם ההשגחה לגמרי, והארץ נמסרה בימי אחאב אל הטבע והמערכה, לא יחויב שיפסק המטר הטבעי בעבדם גלולים, כי הטבע תעשה כמנהגה ואין לה קשר עם מעשי בני אדם, שזה רק אצל ההשגחה לא אצל הטבע. וזה רק על עונשי התורה, אולם קללת יהושע שקלל מדעת עצמו, הלא כבוד יהושע ודבורו וגזרתו מקושרת עם ההשגחה האלהית, שה' ישגיח על כבוד צדיקיו לקיים גזרתם, הגם שסרה ההשגחה מן הדור ההוא הרשעים, לא סרה מיהושע הצדיק ומגזרתו וכבודו, ולכן נתקיימה קללתו. ובא אליהו לברר לו זה במופת, שכן תתקיים גם גזרתו גם עתה, אם יגזור על הטל והמטר, וזה מצד שההשגחה דבוקה בו לקיים מוצא שפתיו, מצד שהוא עומד לפני ה' והשגחתו. וזה שכתוב "חי ה' אשר עמדתי לפניו", ומצד זה אני גוזר "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". ובל תחשוב שזה יהיה מצד העונש על רוע מעשיכם, כי אינכם ראוים לעונש השגחיי, כי סרה ההשגחה מאתכם, רק כי אם לפי דברי, שה' יקיים גזרתי מצד שאני דברתי כן וה' יקיים גזרתי, ולכן הוסיף גם טל שזה אינו נכלל בעונש התורה שכתוב ולא יהיה מטר, למען ידעו שהוא רק ע"פ דברו וגזרתו, ובזה יתברר שכן חל העונש מפני גזרת יהושע ודברו:

(ג) "לך מזה". צוהו להתרחק משם, אם מפני הסכנה, ואם מפני שאחר שהוא עצר את השפע מאתם וסתם את הצינורות העליונים מהריק עליהם מים, אם ימצא ביניהם ואם תריק ההשגחה האלהית שפעה על אליהו (שהוא עדן דבוק באלהים וברכת ה' תרד עליו) אז הלא תעבור מעברה גם על העם והמקום אשר ישכן שמה, ולכן היה מוכרח לצאת משם. ובכ"ז ובכל זאת צוהו שלא לצאת לחוצה לארץ, רק "שיסתר בנחל כרית אשר על פני הירדן", שהוא על המצר של ארץ ישראל, כי היה הבדל בין כל עת שיסתיר ה' פניו והשגחתו מישראל ובין העת הזאת, שבעת שיסתיר ה' פניו מישראל ע"י רוע מעשיהם אז הם נעזבים אל הטבע והמקרה, ובאשר המערכה והטבע מתנגד לישראל תמיד ימצאו אותם רעות רבות וצרות לרוב מעצמם, כמ"ש (דברים לא, יז) והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ובכ"ז ובכל זאת בעת שהמערכה טובה ולא יחוייב להם רע מצד הטבע יתקיימו עפ"י הטבע. אבל בעת הזאת שמצד הטבע היה ראוי שירדו גשמים טבעיים ולא היה ראוי שתהיה שנת בצורת, ובזה לא היה די בהסתרת פנים לבד שאז היו הגשמים יורדים כדרכם, והיה צריך השגחה שישגיח ה' על הטבע בל תוריד את הגשמים המחוייבים לרדת כפי הטבע, ובזה היה צריך השגחה והסתרת פנים, היינו שישגיח על הטבע בל תוריד את גשמיה, ויסתיר פנים מן העם בל ישפיע להם תמורתו מטר השגחיי. ובאשר אליהו היה השליח והפועל כל המעשים האלה בכחו, צוה לו לישב על הגבול והמצר, שזה הציון שאליהו עם ה' השוכן עליו למלאת גזרתו יושב על הגבול לשמור ולעצור בל יעלו האדים מן האדמה אל האויר אשר הם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, וכן בל יבאו עבים וגשם אל הארץ, כשומר את הגבול בל יבא טוב ושפע לשם. וצוהו לישב בצד מזרח, כמו שכתוב "ופנית לך קדמה", שמשם השמש זורחת ומחייבת פעלים בשפלים לפי המערכה, לעצור בעד השפע בל תרד אל הארץ ההיא:

(ד) "והיה מהנחל תשתה". שפע ההשגחיית תרד אל האדם כפי הכנתו, ואחר שאליהו הכין א"ע במעשה זה לעצור בעד הברכה העליונה מרדת למטה, כן לא היה אפשר שתרד גם עליו, ולכן לא היה אפשר לפרנסו על ידי שימצא ברכה בלחמו כמו שהיה אחר כך בכד הקמח ולא שיתברכו המים ששותה מהם כי זה נגד הכנתו, לכן אמר כי מן הנחל ישתה והעורבים יכלכלוהו במה שיביאו לו מלחם ובשר הנמצא. והראה לו שא"א שישאב שפע חדש ממקור מים חיים, רק שישתה מנחל שכבר מימיו בתוכו אשר סופו ליבש וליחרב, כמו שעצר בעד העם שלא יתפרנסו רק מהמזון והמים הנמצא לפני קללתו, וכן הזמין פרנסתו על ידי עורבים שהם אכזרים בטבעם למען יזכור כי כן התאכזר על העם להמיתם ברעב אשר זה מטבע העורב הנטוע במדות האדם הכלול מכל מדות בעלי חיים כמו שהארכתי בדרושים:

(ה) "וילך ויעש כדבר ה'". הנה בהליכתו היה פעל נגלה במה שנעתק ממקומו אל הירדן, ופעל נעלם במה שגרם שכן תעתק ההשגחה העליונה לעומתו אל מצר הארץ לעצור בעד השמים. על פעל הנעלם אמר ויעש כדבר ה', שעשה רושם בעליונים כפי דבור ה', ועל פעל הנגלה אמר "וילך וישב בנחל כרית":

(ז) "וייבש הנחל". הנה יש מטר השגחיי ומטר טבעי כמו שבארנו במקום אחר, המטר הטבעי בא על ידי עליות האדים מן הארץ למעלה אשר אם ימלאו העבים אדים על הארץ יריקו בהכרח, והנה כל עוד שהנחלים לא התיבשו בארץ היו האדים עולים מן הנחלים והצמחים וכל מוצא מים, והיה הגשם מחויב מצד הטבע ולכן הוצרך אליהו לשבת שם על המשמר, אצל הגבול, להכניע את הטבע אל פקודתו בל יריק את אשר בה, אולם אחר יבושת הנחל הגדול הזה אז בודאי יבשו כל מוצא מים וכן תמו הלחות בין בארץ בין באויר הנשימה, כי יבשו ע"י החום ונדו להם, ולא היה עוד הגשם מחויב מן הטבע כאשר הוא בעת יבושת ימים רבים, אז לא היה צריך עוד שמירה לזה, והיה יכול להתרחק מן ארץ ישראל ולצאת לצידון. וזה רמז במה שכתוב "כי לא היה גשם", שכבר לא היה מוכן במציאות מצד הטבע, עד ירד מטר השגחיי:

(ט) "הנה צויתי שם". כבר כתבתי כי לא היה אפשר להריק ברכה על לחמו של אליהו, באשר היה זה נגד הכנתו, רק האשה האלמנה היתה צדקת וראויה להריק הברכה בשבילה להחיות נפשה, והיא כלכלה את אליהו מן הברכה שהושפע עליה:

(י) "והנה שם אשה". אין המשמעות שהיה דירתה בפתח העיר, רק נזדמנה עתה לפתח העיר לקושש עצים, כי הזמינה ה' לקראת אליהו שימצאה בבואו בפתח העיר, וזה שכתוב "והנה שם" וגו' "מקוששת עצים". ובאשר הכיר הנביא כי זאת האשה שהוכיח ה' לקראתו, רצה לדעת מה חסר לה, אם מים או לחם, והתחיל במים כי בעבורם הניעו ה' ממקומו, וראה כי הלכה לביתה לקחת ולהביא ומעתה ידע כי לא חסר לה מים, אמר:

(יא) "לקחי פת לחם":

(יב) "כי אם". ה' לא יעשה נס אם לא לצורך גדול, וכל עוד היה לה מזון סעודה אחת לא היה מתנוסס שירבה הקמח והשמן בדרך נסיי, ולכן הזמין את אליהו בעת שלא היה לה רק סעודה אחת בענין שאחרי כן תמות ברעב ובזה היתה ראויה לנס כדי שלא תמות, וזה שכתוב ואכלנוהו ומתנו:

(יג) "אך עשי לי". כבר כתבתי כי לא היה אפשר שיתרבה הקמח לצורך אליהו, שהיה הפך הכנתו, ואם היתה עושה לה ולבנה תחלה שזה היה מן הקמח הנמצא היה מוכרח שהעוגה אשר לצורך אליהו תהיה מן הברכה, כי כל עוד היה נמצא קמח לצורך חיותה וחיות בנה לא יעשה נס לבטלה ולא התרבה, ובהכרח היתה התחלת הברכה לצורך אליהו, וזה לא היה אפשר כנ"ל, לכן צוה שעוגתו תעשה בראשונה מן הקמח הנמצא, ועל ידי זה בקמח הנשאר לא יהיה די שפק למזון סעודתה וסעודת בנה, ובהכרח תבא בו הברכה בשבילה, ואז אחר שימצא בו הברכה יוזן ממנה גם אליהו, כי אם נפתח הצינור לא יסתם עוד:

(יד) "כי כה". באר שאין פעולת הברכה הזאת על פי דבורו, כפי פעולת אלישע בברכת השמן (מ"ב ד) שהיה על פי כחו, שיש בכח הנביא להריק ברכה ותוספת שפע, כי לא היה זה עתה בכחו של אליהו, רק "כי כה אמר ה'". ויש הבדל בין הברכה הנעשה על ידי נביא בכחו ובין הנעשה על ידי רצון ה' וגזרתו, כי הנביא אין בכחו רק להשפיע ברכה על מעט הנמצא שיתוסף, כמו שאמר אלישע מה יש לך בבית, שנתרבה השמן, והיה הברכה על מעט השמן שיתרבה, שזה המצאת יש מיש. לא כן ברכת ה', תוכל לשרות גם על דבר ריקן, כי פה אמר "כד הקמח לא תכלה", באר שלא לבד שהקמח לא יכלה שהוא ברכת הקמח והשמן, כי אין זה תנאי בברכת ה' רק כד הקמח לא תכלה מלהקרא כד הקמח, בענין שהברכה שורה על הכד והצפחת, שהוא על הכלי, בין שיהיה בה דבר או לא יהיה:

(טו - טז) "ותלך". באר כי "עשתה כדבר אליהו", שעשתה העוגה לו תחלה ואחר כך לה, והטעם בזה כי עקר הברכה היה בשבילה לא בשביל אליהו, ולפי זה "ותאכל היא והוא", היא היתה האוכלת בעצם וראשונה והוא היה טפל אליה בזה ואוכל בזכותה, כמו שכתוב הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. ובאר "שכד הקמח לא כלתה", ששרה הברכה על הכד, וזה "כדבר ה'", לא על פי דבר אליהו וכחו:

(יז) השאלות (יז - כד) למה אמר בן האשה בעלת הבית ולא אמר בן האשה האלמנה כמו שאמר עד הנה? ולמה אמרה אליו שבא להזכיר עונה וכי לא יוכל להיות שמת כדרך כל הארץ? ולמה אמרה עתה ידעתי כי איש אלהים אתה, והלא כבר ראתה שנשלח ברכה על ידו בדבר ה'?:

"ויהי". זה הוצעה למה שכתוב אחרי זה שאמרה באת להזכיר את עוני, כי אחר שנעשה הנס בעבורה כדי שלא תמות היא ובנה, איך יצוייר שעתה ימות בנה בחליו, וכבר אמרו (תענית ח ב) שבסוריא היה דבר ורעב ואמרו שיתפללו על הרעב ומאן דיהיב מזוני לחיי יהיב, וא"כ הכי בעבור זה עשה נס מהמזונות כדי שימות בחוליו, ועז"א "חלה בן האשה בעלת הבית", שהיא היתה בעלת הבית, רצה לומר העקר בבית, כי הנס נעשה בזכותה כנ"ל. ב] שלא חלה כדרך החולים הטבעיים שתחלה יחלה מעט ואחר כך החולי מתגבר, רק תיכף "היה חליו חזק מאד עד שלא נותרה בו נשמה", בענין שראתה כי מת בדרך עונש, וזה סותר לדבר אליהו שאמר שנעשה הנס בשביל ביתה:

(יח) ועל כן חשדה אותו שמה שאמר בשם ה' כד הקמח לא תכלה אינו אמתי, רק הוא עשה הנס הזה מכחו על ידי שמות או סגולות ששנה הטבע, וחשבה שלכן מת בנה, כי אחר שנהנו מדבר הנעשה בלט או על ידי דברים היוצאים מן הטבע, זה נחשב לעון ונתחייב במיתה, כמו שנאמר (אבות א, יג) דאשתמש בתגא חלף, ועז"א "באת אלי להזכיר את עוני" וכו'. וגם כי כבר אמרו (תענית כ ב) העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי אם צריך שתשתנה המציאות בעבורו שקלו זכיותיו ועונותיו בפלס אם ראוי לכך. ואחר שחשבה שזה נעשה בדרך נס עפ"י אליהו (לא עפ"י רצון ה' אשר יצוה כן מצד רצונו בלי השקף על זכות וחובה), על ידי זה נזכרו עונותיה ומת בנה:

(יט) "ויאמר, וישכיבהו". טרם החייהו הורה כי מיתתו צער גדול הוא לו, וכאילו שוכב הוא עצמו מת על מטתו (בשגם שמטת אליהו היה מורה חיים כי לא טעם טעם מיתה):

(כ) "הגם". רצה לומר וכי בעבור שאתה כועס עלי ורוצה להרע לי, גדלה כעסך עד שתריע גם להאלמנה בעבור שאני מתגורר עמה, כאילו חמתך עלי נתהפכה לעברה המעניש גם אשר בשכונתי, וזה שאמר "אשר אני מתגורר עמה שלכן גם עליה הרעות" להמית את בנה:

(כא) "ויתמודד". להחיותו היה צריך, א] שיכין הגוף, שכבר שלט בו ההפסד, אל שיקבל התחיה. ב] להפיח נשמה לפגרים. הנה אל שיוכן הגוף התמודד עליו ג' פעמים, להכין ג' הכלים שהם משכן אל הנפש הטבעית והחיונית והמדברת, שכל אחד יש לו כלים מיוחדים, כמו שכתוב במקום אחר. ולהשיב הרוח זה אין ביכולת יד אדם רק ביד הנותן נשמות לבדו, ועל זה קרא אל ה' שתשב נפש הילד על קרבו:

(כד) "עתה זה ידעתי". כי תחלה הסתפקה על מה שאמר לה בשם ה' כד הקמח לא תכלה, שאינו דבר ה', כנ"ל פסוק י"ח, ומצד זה נפל לה ספק גם באליהו אם עשהו בכחו מצד שהוא איש אלהים, או ע"י לאט וכישוף, "ועתה ידעתי", א] "כי איש אלהים אתה", ב] "כי דבר ה' בפיך אמת":