מלבי"ם על מלכים א טז

(ז) השאלות (ז) הלא כבר אמר בפסוק א' שהיה דבר ה' אל יהוא:

"וגם ביד יהוא". מ"ש בפסוק א' ויהי דבר ה' אל יהוא זה היה בחיי בעשא, אז גלה ה' אל יהוא חריצת הדין שנגזר על בעשא, ולא היה בתורת שליחות רק שגלה להנביא גזר דינו, ע"ד (עמוס ג, ז) כי לא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו וכו'. ואחר שמת בעשא ומלך אלה בנו, שאז הגיע זמן קיום הגזרה (שאז כבר חטאו שני דורות הוא ובנו, כמו שהיה בירבעם אחרי מלך בנו), אז שלחו בתורת שליח להודיע הגזרה, ועז"א "ביד יהוא", מלת ביד מורה על השליחות ששלחו להודיע הגזר דין אל החוטא. והיתה השליחות "אל בעשא ואל ביתו", ר"ל אלה בנו. והודיע שיענישהו על שני דברים, א] על "הרעה אשר עשה" וכו' "להיות כבית ירבעם", וא"כ ראוי להענש כמו ירבעם. ב] נוסף לזה "על אשר הכה אתו", אחר שהוא "כבית ירבעם" למה הכה אותו, ומגיע לו ע"ז עונש מיוחד. ועתה ספר שנדמה הכרתתו לבית ירבעם, כמו שנדב בן ירבעם נהרג ע"י קשר בשנה שניה למלכו, כן נהרג אלה:

(ט) "בית ארצא". שם אדם פקיד על הבית: "והוא בתרצה". הקשר שעשה בעשא על נדב היה בגבתון בשדה המלחמה, כי הקושרים אתו היו אנשי הצבא, משא"כ הקושרים את זמרי היו בני העיר, ולכן בחר העת שבני חיל הצבא היו בגבתון והמלך לבדו בביתו שותה שכור:

(יא - יב) "כשבתו על כסאו הכה את כל בית בעשא". ר"ל בניו ואחיו וגואליו, כדי שתהיה הממלכה נכונה בידו. ואח"כ "וישמד זמרי", דרך השמדה אף נשים וטף שלא היה ירא שיעמדו נגדו בדבר המלוכה, וזה היה "כדבר ה'" לקיים גזרתו. ובזה "לא השאיר לו משתין בקיר", זה היה השמדה: "וגאליו ורעהו". שלא יטענו ע"ד המלוכה:

(יט) "אשר חטא לעשות" וכו' "ללכת" וכו'. ר"ל שגמר בדעתו לעשות ו"ללכת" בדרך זה:

(כא) "אז יחלק העם". כי תחלה בעוד זמרי חי התאחדו נגד זמרי, וגם אלה שלא היו רוצים בעמרי לא נתפרדו לבל יגבר זמרי, אבל במות זמרי אז יחלק וכו':

(כד) "ויקרא שם העיר על שם שמר". מורה ההבדל בין ירושלים שנקראת לזכרון יראה ושלמות, ובין שומרון שנקרא ע"ש אדם בליעל:

(כה - כו) "וירע" וכו' "וילך" וכו'. ר"ל שהרע בגלולים חדשים אשר לא היו לפניו חוץ ממה שלא עזב גם דרך ירבעם:

(לא - לג) "ויקח אשה את איזבל וילך ויעבד את הבעל" וכו' "ויעש אחאב את האשרה". אחרי העיון ראיתי כי עבודת הבעל היתה גרועה יותר מענין האשרה, כי בעבודת הבעל זבחו את בניהם והתעיבו מאד, אבל האשרות היו נוטעים גם אצל הבמות שהיו מקריבים לה', כמ"ש (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה', ותראה כי אליהו הגם שקבץ נביאי הבעל והאשרה לא התוכח רק עם נביאי הבעל (להלן יח, כב), ורק אותם הרג (שם, מ), לא את נביאי האשרה, וכן בית יהוא שבטל את הבעל השאירו האשרה כמ"ש (לקמן ב' יג, ו) וז"ש שמה שעבד את הבעל היה מצד שלקח אשה את איזבל בת אתבעל, שאביה היה מעובדי הבעל והיא הסתה אותו לבעל, אבל האשרה עשה מעצמו, ועז"א ויעש אחאב את האשרה ר"ל מדעת עצמו, וכן מה שהוסיף להכעיס היה מדעת עצמו, וע"ז חזר שם אחאב ב"פ:

(לד) "בימיו בנה חיאל". עד עתה הגם שעבדו העגלים לא פקרו עדיין בכל שרשי האמונה והיו יראים מפני השבועה והאלה של יהושע, ועתה שראו שאחאב עושה כל התועבות ואין ה' מענישו, כפרו בהשגחה ובנבואה ולא חשו על קללת יהושע ולכן בנה את יריחו. והגם שראה שקללת יהושע נתקיימה באבירם בנו, לא שת לבו גם לזאת ותלהו במקרה עד שבשגוב צעירו הציב דלתיה. ודבר זה הוצעה אל הספור הבא אחריו מענין אליהו: