מלבי"ם על מלכים א כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על מלכים א · כ · >>

(ג) השאלות (ג - יא) מה היה ההבדל בין שתי השליחות? ומז"ש כי אם כעת מחר אשלח את עבדי? מה יפסיד הלא בין כך וכך את הכל יקח? ולמה כפלו אל תשמע ואל תאבה?: (יח) למה כפל דבריו? ולמה בזה אמר תפשום חיים ובזה אמר חיים תפשום?: "כספך וזהבך לי הוא". דבריו אלה י"ל שני פנים, שי"ל שר"ל שהם לו ביחוס הקנין, שאחאב יהיה לו עבד וכל אשר לו נשים ובנים וקנינים הם תחת עבודתו, לא שיקחם ממנו, וכן הבין אחאב מדבריו. ויל"פ שר"ל שיתנם לו בפועל, וזה משמע ממ"ש כספך וזהבך לי הוא, שאם כוונתו שהם שלו מצד העבדות הלא כל קניניו לו המה מצד זה ולמה אמר הכסף והזהב לבד, וכן למה אמר נשיך ובניך הטובים, הלא כולם עבדיו, וע"כ שרוצה שיתנם אליו ואינו רוצה עתה רק כסף וזהב ורק הנשים הטובות והיפות, לא יתר חפצים ויתר נשיו:

(ד) "ויען מלך ישראל". לפי הבנתו השיב שכן הוא כדבריך, כי אחר שלך אני לעבד ממילא כל אשר לי עבדים לך:

(ה) "וישובו". ובארו את דברי בן הדד: "כה אמר בן הדד מה ששלחתי אליך" הוא "לאמר שכספך וזהבך לי תתן". בפועל, ר"ל כי ע"ז שאתה והם עבדי לא הייתי צריך לשלוח, שזה נודע, אבל מה ששלחתי היה כדי שתתן:

(ו) "כי". אם לא תתן ברצונך היום ותמתין על יום מחר עד שאשלח לקחתם ביד חזקה, תפסיד בשתים, א] "אם אשלח את עבדי וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך", תחת שעתה אני מבקש רק כספך, ולא כסף עבדיך. ב] שלא יסתפקו בכסף וזהב לבד, רק "והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם", עד שלא ישאר בידך שום דבר חמדה. וחז"ל (סנהדרין קב ב) אמרו שמ"ש כל מחמד עיניך הוא הס"ת, כי ממצות המלך שלא ירבה לו נשים ולא כסף וזהב, ושיכתוב לו משנה התורה, ואחאב שמר לכתוב לו ס"ת שזה מטכסיסי מלוכה, וא"ל שיתן לו נשיו וכסף וזהב שהרבה שלא כדת, ואם ימאן יקח מידו גם הס"ת שאינו שומרה, ולקיחת הס"ת אות שיעבירהו ממלכותו:

(ז) "כי רעה זה מבקש". כי דרך המלחמה שבעת יצורו על עיר יקראו אליה לשלום, ואם שלום תענה יקבלו עליהם מס ועבדות, ולא יהיו לשלל רק אם יעשו מלחמה, אבל אחר "ששלח אלי לנשי" וכו' "ולא מנעתי ממנו", שקבלתי להיות לעבד לו בנפשות ביתי ובמאודי למה יתגרה ברעה. והביא ראיה שמבקש אך רעה לא תועלת עצמו, א] שא"כ למה שלח לנשי ולבני, למה הם לו. ב] אחר שלא מנעתי ממנו שיהיו תחת רשותו, למה הוסיף לי תתן:

(ח) "ויאמרו אל תשמע". מ"ש לי תתן. וגם על מה שקבלת שתהיה לו עבד "לא תאבה", בלב, רק תחשוב מחשבות לפרוק עולו בעת היכולת:

(ט) "אשר שלחת בראשונה." לי הם, "אעשה. והדבר הזה", שהוא לי תתן, "לא אוכל לעשות":

(יא) "אל יתהלל". ר"ל מי שהוא "חוגר כמפתח", "אל יתהלל". ופי', שה"חוגר" למלחמה וחושב על כל צדדי האפשר שיש אפשרות ג"כ שינוצח, הוא נלחם בעצה וגבורה, אבל מי שדעת החגירה נדמה לו בדעתו שכבר פתח חגורתו וכבר נצח, זה לא ינצח לרוב, אם מאשר לא יכין עצה וגבורה למלחמה כראוי, אם מפני שעי"ז גם הנלחם אתו ישליך נפשו מנגד. ור"ל אחר שעדן לא נצחת היה לך להשלים עמי במה שקבלתי להיות לך עבד, כי עדן יש ספק אם תנצח:

(יב) "ויאמר אל עבדיו". באשר בטח שדבר נקל הוא לכבוש את העיר, לא יצא בעצמו הוא והמלכים, רק מסר זה לעבדיו שישימו ויכינו עניני לכידת העיר:

(יג) "הראית את כל ההמון הגדול הזה". שא"א שתנצחהו בדרך הטבע: "הנני נותנו בידך". בדרך נס, וזה יהיה "היום", ובזה "וידעת כי אני ה'". ור"ל שכל עוד יצוייר שיוכלו לנצוח בכחם, לא יעשה ה"'" בדרך נס, כי הלוחם סומך על כחו ואינו מצפה לישועת ה', עז"א לו הראית את כל ההמון וכו', ואחר שא"א שתנצח בדרך הטבע יעשה ה' נס:

(יד) "ויאמר, במי". מי ילך בראש למלחמה: "בנערי שרי המדינות". פי' רי"א שהם משרתי השרים שהיו פחותים ומועטים: "מי יאסר". את הצבא לפקדם ולהנהיגם:

(טז) "ויצאו בצהרים". הגם שהיה זה בצהרים וראה אותם, לא יצא הוא והמלכים בעצמם למלחמה, כי הוא היה שותה שכור, והמלכים היו רק עוזרים אותו, לא עבדיו, וכשראו שהוא אינו יוצא גם הם לא רצו לצאת:

(יז) "ויצאו". תחלה יצאו רק נערי שרי המדינות שהיו מתי מספר, והדד שלח לראות ואמרו לו שרק אנשים פרטים יצאו לא חיל גדול, ולכן לא עזב את המשתה, רק:

(יח) "ויאמר". צוה שיתפסו אותם חיים לא ללחום אותם להמיתם, ואמר: "אם לשלום יצאו תפשום חיים". הקדים מלת תפשום, שהוא עקר החידוש, שאף שיצאו לשלום יתפשו אותם: "ואם למלחמה יצאו חיים תפשום". הקדים מלת חיים שהוא עקר החידוש, הגם שיצאו למלחמה לא ימיתום רק יתפשום חיים, וכלל בלשון שדבר שהוא עקר החידוש יקדים במאמרו, כמ"ש באילת השחר (פרק כב):

(יט) "ואלה". בתוך כך יצאו גם החיל אשר אחריהם שהיו ז' אלפים והבאים לתפשם לא יכלו, כי:

(כ - כא) "ויכו איש אישו". ועי"כ נעשה מהומה ביניהם ועי"כ וינוסו ארם וכו' ועי"כ ויצא גם המלך וכו', שעד עתה ירא לצאת מן העיר:

(כב) "לך התחזק". אמר לו עתה נצחת ע"פ נס, אבל דע כי לתשובת השנה יבא שנית עליך ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא, לכן הכן עצה וגבורה למלחמה. ונגד גבורה אמר "לך התחזק" בחיל ופרשים, ונגד העצה אמר "ודע וראה את אשר תעשה":

(כג - כד) השאלות (כד) למה אמרו להסיר המלכים ממקומם?:

"ועבדי ארם". הם אמרו כי מה שנצח אותם היה באחד משני פנים, או בדרך נס ע"י אלהים, ע"ז אמרו שכח אלהים תלוי במקום, כי "אלהי הרים אלהיהם", או שהיה בדרך טבע ע"י שהמלכים שתו אתך בסוכות, כי יען שהם מלכים חשו שכבודם ככבודך, ולא יצאו להצביא את העם, ולכן העצה, "שתסיר המלכים ותחתיהם יהיו פחות" וסגנים, שהם יצביאו את העם ולא ישבו על היין:

(כה) "ואתה". אינך צריך להוסיף חיל וסוס ורכב, רק "ואתה" תמנה לך חיל כחיל וכו':

(כז) "ובני ישראל". א] נגד שבתחלה היו ישראל בעיר חומה ועל ההר, עתה "התפקדו וילכו לקראתם". ב] נגד שתחלה לא נודע כמה המה חיל ישראל, ועי"כ נצחו, כי בן הדד חשב שהם מתי מספר, עתה "כלכלו ויצאו", ר"ל יצאו כולם, לא כבתחלה שיצאו נערי שרי המדינות לבד ואחריהם העם, ועי"כ ניכר ההפרש שאלה היו מעט כשני חשיפי עזים ואלה מלאו את הארץ:

(כח) "ויאמר"וכו' "ויאמר". לפי הפשט תחלה אמר אליו דבריו מעניני המלחמה ולא בשם ה', שהזכירו מה שא"ל בשנה העברה שיכין עצה וגבורה ושלא הכין כראוי, ואח"כ א"ל בשם ה' שהגם שמצד זכות אחאב לא היה עוזרו עתה, בכ"ז יתנהו שנית בידו מצד רשע ארם שכפרו בכח ה' ואמרו אלהי הרים הוא, וחז"ל אמרו (ויק"ר כו, ח) כי אמירה הא' היה שלא להחיות את בן הדד:

(כט - ל) "ויחנו". ספר כי גם כבוש הזה היה שלא בדרך הטבע, א] ממה שהכו מאה אלף ביום אחד, ב] ממה שנפלה החומה על הנותרים:

(לב) "עבדך בן הדד". אמרו הוא מקבל להיות עבדך לבד שלא תמיתהו, ומלך ישראל הסכיל עשו, שמלבד שהיה ראוי שלא להחיותו, עכ"פ היה לו לכבשו לעבד, והוא אמר אינו רוצה להחזיקו לעבד רק "אחי הוא":

(לג) "והאנשים". לא האמינו מתחלה שאמר זה בלב שלם, וחשבו שהוא דרך צחוק: "וינחשו הממנו", והתחילו לנחש ולנסות אם יצאו הדברים ממנו בלב שלם, אבל "וימהרו ויחלטו ויאמרו אחיך בן הדד", כי תיכף החליטו הדבר לאמת, כדי שלא יוכל לחזור, והוא קחהו על המרכבה:

(לד) "ויאמר". עוד הסכיל, שהוא רצה להכנע אליו קצת להשיב לו הערים, והוא השיב לו "ואני בברית אשלחך", אני איני מבקש דבר רק כריתת ברית לאחוה, ובזה שלחהו, ובאמת לא החזיר לו הערים וזה היה לו למוקש אח"כ (לקמן כב) ורחמי רשעים אכזרי:

(לה) השאלות (לה - מב) למה הוכה הנביא בדבר ה' מה חטא? ומה היה כוונת המשל הזה שהוא ספור בדוי?:

"ואיש אחד מבני הנביאים". כוונת הנבואה הזאת, כי בן הדד נלחם נגד אלהי ישראל, כמ"ש אלהי הרים אלהיהם, וה' הכה את עמו, רק איש אחד בן הדד שנשאר בחיים מסרו ביד אחאב וישראל להרגו. ויען שהוא איש מלחמתו של ה', שנמסר בידם לשמרו, אמר להם שבאם ימלט מידם יהיה נפש המלך תחתיו (כמו שנהרג אח"כ ממנו) ועמו תחת עמו לבזה ולשלל, כמו שהיה ראוי שיבוזו את ערי ארם. ואחר שבערבות השמירה הלזו נכנסו המלך והעם, גם הנביא שהיה נמצא במלחמה ההוא וידע מדבר ה' נתחייב עונש על שלא מיחה במלך, וכדי שלא יוכה ע"י חיל ארם הקל ה' ענשו שיוכה בדבר ה' ע"י איש ישראל, ולכן "אמר לרעהו בדבר ה' הכיני נא", כי נתחייב הכאה בדין. וספר במשל שהראשון לא שמע אל נבואתו ולא רצה להכותו ונענש, ובזה הראו כי כשמצוה ה' להכות איש יענש הבלתי שומע בקולו, ובזה הראה לו כי יענש על שלא שמע לדברי ה' להכות את בן הדד:

(לט) ובזה מ"ש הנביא אל המלך "עבדך יצא בקרב המלחמה" וכו', לא בדה ספור בדוי לעצמו, רק דברים שהיה, כי הנביא היה ג"כ במלחמה, והאיש מלחמה ה' שמו הביא אליו איש שהוא בן הדד שנתנו ה' אל כלל ישראל והנביא בתוכם לשמרו, ואמר שאם יפקד, יענשו, או בגוף כמו שנהרג אחאב והוכה הנביא, או בממון כמו שנבוזו ישראל אח"כ מחיל ארם, ועז"א "והיתה נפשך" וכו' "או כסף תשקל":

(מ) "ויהי". ע"י שהנביא "עושה הנה והנה", ולא הזהיר למלך, נפקד האיש, זה היה הספור האמתי. והמלך שלא ידע על מה מדבר אמר שהמשפט הזה חרצו לעצמו:

(מב) "ויאמר". ובזה א"ל הפתרון "יען אשר שלחת" וכו', כי העונש שסבל הנביא עתה, יבא על ראש אחאב. וחז"ל (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ז) אמרו כי ע"י טפת דם שיצא מן הנביא, נתכפרו ישראל ולא נענשו בגוף במלחמה שלחם אחאב אח"כ, ומובן מדברי: