מלאכת שלמה על ערכין ח

<< · מלאכת שלמה · על ערכין · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

המקדיש את שדהו:    ביד רפ"ה דהלכות ערכין:

בשעה שאינה:    יובל כתב הרמב"ם ז"ל בשעה שאינה יובל יש בקצת הנוסחאות המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג והענין אחד אבל הנוסח האמתי הוא מה שכתבנו תחלה ע"כ. ובתלמוד המוגה ע"י הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי בשעה שאין היובל נוהג [הגה"ה ואינו מובן לי מה שכתוב בתוס' יום טוב בזמן שאינה יובל ובמשנה שבגמ' שאין היובל ובלשון הר"ב ז"ל נמצאו גם שניהם ע"כ דאי שבמשנה שבגמ' טעות דפוס הוא שדלג מלת נוהג כמו שכתבתי שהגיה הרב ר' בצלאל ז"ל מפי ספרי כ"י מדוייקים ואי לשון רעז"ל הוא תפס כגרסא הנסוחה ופי' שרוצה לומר בזמן שאין היובל נוהג]. וכן בתוס' ז"ל ואפשר לומר שגם רש"י ז"ל כך היה גורס ואין הכרח גמור וז"ל תוס' ז"ל המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג פי' בזמן שאין היובל נוהג דאז הוא נפדה בשוויו ויש בו ריוח להקדש לפתוח תחלה הבעלים מפני החומש אבל בזמן שהיובל נוהג הוא נפדה לפי זרעו בחמשים סלעים בית זרע חומר שעורים ובשדה אחוזה מיירי ובזמן הבית מיירי דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם ירצה אפי' לכתחלה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריוח להקדש דלאיבוד אזיל כדאי' לקמן בגמ' בסוף פירקין ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך וא"ת היאך נמצא בזמן שאין היובל נוהג בזמן הבית וי"ל בזמן שגלו ישראל דבעי' כל יושביה עליה ע"כ:

אומרים לו פתח אתה ראשון:    בגמרא פריך והתניא כופים ומשני מאי אומרים נמי כופים ואב"א מעיקרא אומרים אי צאית צאית ואי לא כופים ופי' הרמב"ם ז"ל בשעה שאין היובל נוהג הוא דכופין ומכריחין אותו לתת בה דמים שהרי אין שם יובל שתצא בו לכהנים אלא סופה להפדות אבל בזמן שהיובל נוהג שאם יגיע יובל ולא יגאלנה סופה לצאת לכהנים מצוה עליו לפדותה הוא שהאדון קודם ואם לא רצה אין כופים אותו והראב"ד ז"ל חלק עליו בזה ההפרש שם רפ"ה. והקשו תוס' ז"ל מ"ש דצריך כפייה הכא טפי מכל הני דתנן בספ"ק דבכורות מצות פדייה קודמת למצות עריפה מצות יעידה קודמת למצות פדיי' מצות יבום קודמת למצות חליצה מצות גאולה באדון הוא קודם לכל אדם ומפיק כולהו מקראי התם ולא אשכחן כפייה כי אם בזה וי"ל דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה ע"כ. בפי' רעז"ל ומפני שלשה דברים וכו' ומתני' חדא ועוד קאמר. עוד בפי' רעז"ל צריך להגיה והשנית שמצות גאולה באדון דכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך אלמא וכו':

א"ר יוסי לא אמר זה אלא בכביצה:    תימה איך היה זה המעשה בימי ר' יוסי והלא ר' יוסי לא היה בזמן הבית וא"כ לא הוצרך לפתוח תחלה בבעלים וי"ל דפליג ע"פ הקבלה על פי מה שאירע בזמן הבית א"נ אפילו שלא בזמן הבית גאולה בבעלים תחלה כדכתיב ואם לא יגאל ונמכר תוס' ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל אמר ר' יוסי לא אמר זה אלא בכמצה משמע דקאמר דהכי הוה מעשה ובתוספתא תניא א"ר יוסי אפילו לא אמר זה אלא בכביצה דהקדש נפדה בשוה כסף ע"כ:

שההקדש נפדה בכסף:    תוס' רפ"ק דקדושין:

ובשוה כסף:    דבכל דוכתא שוה כסף ככסף חוץ ממעשר שני:

אמרו לו הגיעתך:    פי' ואפ"ה אמר לו הגזבר הגיעתך והרי היא שלך בביצה. וראיתי שהגיה הרי"א ז"ל הִגִיעָתְכָה בהא וגם נקד הכף בקמץ וצ"ע לע"ד דמ"ש:

נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו:    סתמא כרבנן מדלא קתני נמצא מפסיד ביצה ויש לו שני הפסדות אחד שחזרה לו שדהו ואחד שהפסיד האיסר:

משנה ב

אמר אחד הרי היא שלי וכו':    ביד שם בהלכות ערכין פ"ח סימן ג' ד' ה' ו' ז' ורפ"ט דכלכות מכירה ובת"כ היא שנויה פרשה ד' דפרשת בחוקותי:

עד עשר:    אית דלא גרסי מלות עד בכולה מתני' וכן הוא שם ביד וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקן בשם רוב הספרים:

חזר בו של מ':    ממשכנין מנכסיו עד עשר נמצא ביד גזבר עשרים ובן שלשים יתן שלשים הרי חמשים:

ונפרעים:    משל עשר את המותר עד שיהא להקדש בה עשר סלעים הואיל וזה שם אותה בעשר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזהו טעם כולם. ובגמ' בלשון שני רמי תנן חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין משל עשר את המותר והתניא משלשין ביניהם אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה פי' רש"י ז"ל מתני' בזה אחר זה דהשתא אמר בן חמשים לגזבר כי הדרי שבקי לך בר ארבעים ברייתא שחזרו בבת אחת משלשין ביניהם שלשה ראשונים נשכרים ושנים אחרונים נפסדין שאם חזרו כולן ומכרה גזבר בשוויה בחמש סלעים נמצאו פחותים מ"ה סלעים יתן בן חמשים העשרה שלו לבדו וּמֵעֶשֶר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהם ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן מ' יתן השליש ובן שלשים השליש ששלשתם שלשים אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתם והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתם ע"כ אבל רעז"ל תפס והעתיק לשון הרמב"ם ז"ל ממש אשר שם בפ"ח והראב"ד ז"ל השיגו שם. וז"ל הרגמ"ה ז"ל כשחזרו כולן כאחת משלשין ביניהן כיצד של חמשים יתן ט"ו ושל מ' חמשה מתוספתו וחמשה מתוספת בן שלשים ובן שלשים יתן חצי תוספתו וחצי תוספתו של בן עשרים ובן עשרים יתן חצי תוספתו וחצי מן הנותר שנפרעין מבן עשר עכ"ל ז"ל:

הבעלים אומרים:    בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים בקצת ספרי יד נ"א וכל אדם אומרים בעשרים ואחד. ואיתא להאי בבא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ג:)

הבעלים קודמין:    מפני שהן מוסיפין חומש בגמ' פריך למימרא דחומש עדיף ורמינהי דתנן בפ"ד דמסכת מעשר שני בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע [ואיסר] את של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן ומשני הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף התם גבי מעשר שני דחומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו הוא והוא יאכל הכל בירושלים ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא ואע"ג דבצרי דמי לא איכפת לן שהרי ביתרות דמיו אין נהנה אלא הוא ולהכי קרנא תיפרוק שפיר חומשא לא איכפת לן. והתם בירושלמי משני דלהכי לא חששו לתוס' חומשו אע"ג דבעל הבית בעי למיתב דהא חומש של סלע הוי דינר ודינר הוי כ"ד איסרין כדאמרי' בפ"ק דקדושין מפני שהוא יכול להערים על החומש ולפוטרו ממנו כדתנן התם מערימין וכו'. והקשו תוספות ז"ל דמאי קושיא דהא דהבעלים קודמין זהו כשאין אחר פודהו ביותר דהבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים אבל התם גבי מעשר בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר ומסיפא נמי ליכא למיפרך דקתני אחד אומר הרי היא שלי בעשרים ואחד הבעלים קודמין ונותנין כ"ו והכא גבי מעשר קתני דאחר קודם דהאי נמי לאו קושיא היא דמידי הוא טעמא אלא מפני שמוסיף על הקרן שהוא עשרים הכא נמי במתניתין דין הוא שיקדמו הבעלים שגם הם מוסיפים על הקרן כשנותנים עשרים ושש שנותנין האחד יותר על העשרים והחומש בשביל החומש של הקרן שהוא עשרים ושמא הוא מקשה כך מ"ש שכופין הבעלים לתת דמים שאמר האחר וחומשו על מה שאמרו האחרים דקתני שהבעלים נותנין כ"ו כ"ז והכא קתני כשהבעלים אומרים בסלע והאחד אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם ואין אנו כופין את הבעלים שיתנו סלע ואיסר עם החומש דקתני האחד של סלע ואיסר קודם ולא קתני הבעלים נותנים חמשה דינרין שהוא קרן וחומש ואיסר ומשני הכא חומשא רווחא דהקדש חומש עדיף הלכך כופין את הבעלים. התם דחומשא רווחא דבעל הבית עכ"ל ז"ל בשם הר"ר אלחנן ז"ל. ולפי הגירסא של קצת ספרי יד שכתבתי לא קשה מידי:

משנה ג

אמר אחד הרי היא שלי:    בעשרים ואחד פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ד.) ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ח בא אחד ואמר הרי היא שלי באחד ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחד אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנין ששה ועשרים ופרוטה אחת. אחת ועשרים ופרוטה שנתנו מעצמן וחמש שהן חייבין בו משום חומש המתן שנתנו תחלה וכן וכו' ושם השיגו על זו הפרוטה מה טיבה ע"ש במה שטען הכ"מ בעדו ז"ל:

הבעלים נותנין.:    שלשים קצת קשה וכי מפני שיעלוהו בדמים יותר מכדי שוויו נכוף הבעלים לתת וי"ל אם יראו הבעלים שיעלוהו יותר משוויו יאמר תפדו אתם ואנחנו נעלה החומש הר"י ז"ל בגליון וגם הרא"ש ז"ל:

שאין מוסיפין:    חומש על עלויו של זה כצ"ל ואכולהו באבי קאי. ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא שלא נישום הקדש בשלשה כמו שאמר זה האחר אבל שמאוהו שלשה כדבריו של זה מוסיפים בעלים חומש על עלויו בעל כרחן ולא בעי' עשרה ואע"ג דשומא דהקדש בעי עשרה כדתנן בפ"ק דסנהדרין הקרקעות ט' כו' הכא רבותא קמ"ל דכיון דאמרי תלתא לא מהדרינן אעשרה ויוסיפו חומש על העלוי ואיתא נמי בגמ' דב"ש מחמרי דאע"ג דלא נישום בשלשה כדבריו מוסיפים בעלים חומש על עלויו:

ואם לאו:    אומרים הגיעתך י"ס הגעתיך והם יפרשו שהוא דברי הבעל לקונה. ובת"כ היא שנויה בפרק עשירי דפרשת בחוקותי:

משנה ד

ואם החרים:    את כולם העלה הרא"ש ז"ל דצאנו ובקרו הכל אחד ואם החרים כל צאנו אם נשאר מבקרו הוי חרם וכן בהפך דצאנו ובקרו הכל אחד וכן חלוקת עבדיו ושפחותיו הכל אחד ע"כ:

אינם מוחרמין:    דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט בגמרא בברייתא קתני מבהמה ולא כל בהמה אע"ג דבקרא לא כתיב אלא מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ובברייתא אחרת דריש בהמה למאי דקתני מתני' דבסמוך המחרים בתו אינה מוחרמת אע"ג דיכול למכרה כשהיא קטנה מקרא דבהמה דמה בהמה שיש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה לעולם למעוטי בתו שהרי אינו יכול למכרה כשהיא נערה:

דברי ר' אליעזר:    בכל הספרים אליעזר ביוד וכתוב בכ"מ שם בה"ע פ"ו דמדקתני דברי משמע דרבנן פליגי עליה. ואע"ג דראב"ע ס"ל כותיה ע"כ וזהו שפי' הרמב"ם ז"ל אם עבר והחרים את כולם הכל מוחרם כת"ק ע"כ. אלא דקשה קצת לע"ד שאם הנוסח האמתי הוא ר"א ביוד אמאי לא פירש בכ"מ דמשום דר' אליעזר שמותי הוא אע"ג דר' אלעזר בן עזריה ס"ל [כותי'] לא פסקו (כמו) [כר"א] מן הטעם שכתב הוא דכיון דתנן דברי ר' אליעזר משמע דרבנן פליגי עליה ובגמרא פריך ראב"ע היינו ר' אליעזר ומשני איכא בינייהו דר' אילא דא"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יוחר מחומש דגמרי' מיעקב דכתיב עשורין עשר אעשרנו ראב"ע אית ליה דר' אילא דהא אתא לאשמועי' שיהא אדם חס על נכסיו ר' אליעזר לית ליה דר' אילא דהא אתא לאשמועי' דאי בזבז טובא לא איכפת לן אלא דשייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ובת"כ שנויה מילתיה דראב"ע ברפ"ה דפ' בהר סיני ובפי"ב דפ' בחוקותי. וביד פ' ששי דהלכות ערכין סימן ב' וספ"ח:

אמר ראב"ע:    ומה אם לגבוה וכו' בגמרא מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא וכו' והרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין פסק לדברי ראב"ע:

ומה אם לגבוה:    וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב דהא בסיפא דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים וי"ל דאפילו בחרמים הניתנים לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפירקין חרמים כל זמן שהן במת הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נחנם לכהן הרי הם כחולין אלמא אית בהו קדושת הגוף תוס' ע"כ:

משנה ה

שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו:    דעבד עברי ושדה מקנה חוזרין ביובל הרגמ"ה ז"ל:

כהנים ולוים אינם מחרימין:    ביד שם פ' ששי סימן ז' אלא שאין כתוב שם בכסף משנה אלא שהיא משנה בסוף ערכין ואפשר שנפל שם טעות סופר או טעות דפוס שהרי גם אמתני' דבסוף פירקי' דמחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כתוב שם פעמים שהיא משנה בכוף ערכין:

שהחרמין שלהם:    כלומר אף אם יחרימו הרי הן זוכין בהן מיד. תימה לי מה נתינת טעם הוא מכל מקום יהא חרם וימעלו בו עד שיאמר אני רוצה לזכות בו וכי תימא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו נפקא מינה אם החרים מטלטלין שהם ברשות ארר וצ"ע הרא"ש ז"ל:

אמר ר':    נראין דברי ר' יהודה כדפי' רעז"ל מפרש לה תלמודא וה"נ מפרש תלמודא בר"פ ואלו מגלחין ובפ"ק דחולין דף י"ב גבי אמר רבי נראין דברי ר' יהודה לר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי באשפה שבשוק שאף ר' חנינא לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית אבל באשפה שבשוק מודי ליה ובשוק עצמו מוכח בתוספתא דפליג נמי עליה. ובפ"ק דתמורה דף י"א גמרא אמר ר' יוסי האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אברייתא דמייתי התם כמו שרמזתי שם סימן ג' קאמר רבי נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו אבל בדבר שהנשמה תלויה בו מודי ליה ובפ' המפלת (נדה דף כ"ג) גבי המפלת כמין בהמה חיה ועוף א"ר חנינא בן אנטיגנוס נראין דברי ר"מ בבהמה וחיה והה"נ לקריא וקיפופא דעיניהם הולכות לפניהם ואע"ג דפליגי רבנן עליה ודברי חכמים נראין לר"מ בשאר עופות דר"מ נמי מודי להו אלא דהתם מסיק דלרבנן נמי קריא וקיפופא הוי ולד טפי משאר בהמה חיה ועוף הואיל ויש להם לסתות כאדם זקופות. וה"נ איתא בפרק בא סימן גבי אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בן אגרא בשלא בדקה ודברי חכמים כשבדקה וכתבו שם תוס' ז"ל בכמה דוכתי משני הכי אבל בפ' הזהב גבי חומש ומעשר ובפ' כל הבשר גבי אפשר לסוחטו לא משני הכי משום דיכול ליישב בענין אחר בהגהה מועטת ע"כ ודכוותה פי' הר"ר שמשון ז"ל בפט"ו דאהלות סימן ח' כמו שכתבתי שם. וכתבו תוס' ז"ל פ' כיצד צולין דלא שייך לשנויי הכי אלא היכא דבברייחא קתני בהדיא במאי פליגי אבל היכא דלא נזכר בהדיא לא מוקמי' אנן מסברא לומר דרואה אני דברי פלוני בענין זה שאף ר' פלוני לא נחלק עליו אלא בענין אחר מאחר שאותם העניינים לא נזכרו כלל בברייתא כי ההיא דהתם:

משנה ו

חרמי כהנים וכו':    פ"ק דתמורה דף ה'. וכתבו תוס' ז"ל חרמי כהנים פי' חרמין הניתנין לכהנים אין להם פדיון כדכתיב לא ימכר ולא יגאל ועל כרחך בחרמין איירי (הגה"ה נלע"ד בכהנים צ"ל אע"פ שהרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו או צ"ל בחרמי כהנים) אע"ג דסתמא כתיב דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הן כדי לעשות מהן צרכי בדק הבית ע"כ:

אלא ניתנין לכהנים כתרומה:    יש שאין גורסין מלת כתרומה אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה שם פ' ששי סימן ד':

ר' יהודה בן בתירא:    אומר וכו' פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח.) וכתב הרא"ש ז"ל ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמין לבדק הבית קשה קרא דכל חרם בישראל לך יהיה דמשמע סתם חרמין לכהנים מאי קעביד וכי תימא כשפירש שהחרים לכהנים כדפירש רש"י ז"ל בפי' החומש תיקשי לך מאי חזית דנפרש קרא דכל חרם בישראל לך יהיה במפרש וקרא דכל חרם קדש קדשים הוא בסתם איפוך אנא ונ"ל דמסתבר שרצון אדם וחפצו שיהיו נכסיו לשמים:

וחכמים אומרים:    סתם חרמין לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. חימא אמאי לא דרשי ליה מדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה וי"ל משום דבהאי קרא כתיב בהדיא החרם לכהן משמע להו מפורש טפי וא"ת כיון דרבנן מוקמי קרא דכל חרם קדש קדשים להך דרשא שחרם חל על הקדשים מנא להו שאם החרים נכסיו לבדק הבית שחלה קדושה עליהן בלשון חרם ונ"ל משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטיה דקרא משמע שאם החרים נכסיו שהן קדושים וא"ת לר' יהודה בן בתירא דאמר סתם חרמין לבדק הבית הא כתיב בקרא לא יגאל ורש"י ז"ל פי' בפי' החומש דמוקי לא יגאל במפרש לכהנים ע"כ. וז"ל הר"י ז"ל בגליון הא דלא מייתי קרא דכל חרם בישראל לך יהיה משום דההוא מוקמי' במטלטלי או למידרש דהרי הם כחולין כשנתנם לכהן ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהל' ערכין וחרמין הביא ראיה דסתם חרמין לכהנים מקרא דכל חרם בישראל לך יהיה:

ר' יהודה בן בתירא אומר:    סתם חרמין לבדק הבית שנאמר כל חרם וכו'. ובגמ' מפרש דקרא דכשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו איצטריך לרי"ב בתירא ללמד שאם כהן הקדיש שדה שהגיע לו לחלקו מחרמי ישראל שלא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי הרי היא שלי אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים דבהאי קרא מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה שהקדיש ישראל וגאלה אחד מן הכהנים תצא מידו ביובל ומתחלקת לכל בני משמר כדאמרי' בגמ' בפירקי' דלעיל אחוזתו שלו ואין זו שלו אף שדה חרמו של כהן יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים ואידך מחרם החרם ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ובת"כ פ' י"ב דפרשת בחוקותי. בפי' רעז"ל והלכה כחכמים. אמר המלקט משמע דלא כרב דאמר הלכה כר' יהודה ב"ב ואקשי' עליה בגמ' ורב שביק רבנן ועביד כריב"ב ומשני דרב גמריה גמר מרביה פי' דרביה אגמריה מתני' משבשתא היא ואיפוך דרבנן לדריב"ב ודר' יהודה בן בתירא לרבנן דרבנן אינון דקאמרי סתם חרמין לבדק הבית והכי נמי תניא בברייתא ופרכי' אי הכי הלכה כרבנן איבעי ליה למימר ומשני ה"ק למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כריב"ב ובתר הכי מייתי בגמ' עובדא דההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך אבל פרוטה לא משום דבעי פרסומי מילתא אלמא קסבר סתם חרמין לבדק הבית דאי לכהנים אין להם פדיון. ובת"כ סוף פרשה ד' דפ' בחוקותי. וביד שם ר"פ ששי:

שהוא חל על קדשי קדשים:    כדמפ' ואזיל מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמין והלא אין אדם מחרים דבר שאינו שלו אלא אם נדר הם וכו'. ובת"כ מכאן עד סוף פירקי' פרשה א' בחוקותי ושם בפי"ב:

משנה ז

מחרים אדם את קדשיו:    ר"פ מעשר בהמה. וביד שם פ' ששי סימן ח' י"א י"ב י"ג י"ד. בפי' רעז"ל ומעתה אינו מאבד ואינו מפסיד אלא שהקריב דורון לקונו. אמר המלקט לשון רש"י ז"ל ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורן לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה ע"כ:

אם נדר:    שאמר שור זה עלי עולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה דחייב באחריותו נותן את דמיו לבדק הבית הואיל והקדישו הקדש עלוי לבדק הבית:

ואם נדבה:    הוא אותו הקדש מזבח שהקדיש בעלוי לנדבה דלא אמר עלי אלא ה"ז עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאה ומהו טובתה אומדי' כמה אדם כהן אחר שאינו ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעלים בשור זה שימתין עד זמן משמרתו ויתנהו לו שיעלהו עולה כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי זה הכהן להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו הכהן רוצה ליתן לו כך הוא נותן לבדק הבית והיינו עילוי כן פי' הרגמ"ה ז"ל מתני' בפירושו למשנת אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית דבפ' בתרא דתמורה וגם פה במשנתנו בלשון שני. ועוד פי' פה במתני' בסוף לשון שני שאינו חייב כלומר כיון שאינו חייב באחריותו אינו נותן דמי כולו אלא טובת הנאתו כדאמרן וזהו קדשי קדשים ובין קדשים קלים כיצד הבכור שהוא ברשות ישראל בין תם בין בעל מום מחרימין אותו ע"כ:

שור זה עולה:    הוא פי' לנותן את טובתה דרישא כאילו אמר כיצד:

כמה אדם רוצה:    תוס' פ"ק דקדושין דף ל"ג ור"פ אלו טרפות (חולין דף נ"ד) והרא"ש ז"ל שם בדף ק"ס ותוס' ר"פ יש בקדשי מזבח:

אומדין:    בדלית וה"ג כיצד פודין אותו אומדין כמה אדם וכו':

לבן בתו או לבן אחותו:    ולעיל גבי שאר קדשים קתני טובת הנאה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה וכו' וכתבו תוס' ז"ל בר"פ מעשר בהמה גבי דבר שאין נידר ונידב שייכא טובת הנאה זו אבל בדבר הנידר ונידב שייכא אידך טובת הנאה ע"כ:

ר' ישמעאל אומר וכו':    אפי' בגמ' המוגהת ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מכמה ספרי כתיבת יד ומכמה מפרשים מצאתי הלשון כך ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש אי אפשר לומר תקדיש שהרי כבר נאמר לא יקדיש ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש הא כיצד מקדישו אתה הקדש עלוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח. ולא משמע כן מפי' רש"י ז"ל אשר העתיק רעז"ל. עלוי לשון שומא כמו מעלין בדמים. וביד פ"א דהלכות בכורות סימן ד' ובפ"ד דהלכות תמורה סימן י"א. בפי' רעז"ל כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה וכו' לשון החכם הר"ס ז"ל על זה היל"ל הקדש עלוי להעלותו בדמים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו וכן משמע מפי' רש"י והרמב"ם ז"ל. בפי' רעז"ל פשוט הוא שהלשון המתחיל וכתוב אחר וכו' ראש הלשון כפול וטעות הוא. עוד בסוף פירושו ז"ל ור' ישמעאל לית ליה הך דרשא. אמר המלקט פי' דס"ל דאין צריך להקדישו כיון דמאליו הוא קדוש וסבר לה ר' ישמעאל כר' יהודה בן בתירא דמוקים לההוא קרא כל חרם קדש קדשים דסתם חרמין לבדק הבית ומש"ה איצטריך ליה הני קראי ללמד שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים וגלי רחמנא בקדשים קלים כגון דחרם חל על קדשים קלים והה"נ לקדשי קדשים שחל עליהם חרם והקדש לעלוי כדאמרן ור' יהודה בן בתירא נמי סבר לה כר' ישמעאל. ועיין ברב ר"א מזרחי ז"ל בפ' ראה פסוק כל הבכור. ובספר יראים סימן שנ"ב פי' הקדש עילוי חביבות מצוה שמוזהר ישראל לומר בהולד לו בכור בהמה טהורה הרי הוא בקדושת בכור אע"פ שהוא קדוש מעצמו מצוה להקדישו בקדושת בכור לחבב את המצוה ע"כ. וכתוב שם בדברי הר"ר אליה מזרחי ז"ל מה שפי' פה רש"י ז"ל מקדיש אתה הקדש עילוי נותן להקדש כפי טובת [הנאה] שבו ובפרק המקדיש שדהו פירש מקדישו אתה הקדש עלוי להעלותו בדמים ליתן טובת הנאה לכהן וצ"ע ע"כ: