מלאכת שלמה על ערכין ו
<< · מלאכת שלמה · על ערכין · ו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שום היתומים: מלת שום גרסינן בחולם. ואיתה בתוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות דף צ"ח) ובגמ' שם ד' ק' ותוס' פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) וירושלמי פ' אלמנה נזונת ודפ' ב"ש דנזיר. וביד ספ"ג דהל' ערכין ובפ"ד סימן כ"ז ובפ"ז סי' ט"ז י"ז ובפי"ב דהל' מלוה ולוה סי' ח' ובפי"ח סי' ח'. ובטור אבן העזר סי' ק"ד ובחשן המשפט סימן ק"ג. ובדמ' בברייתא זו דברי ר"מ ר' יהודא אומר שום היתומים ס' יום ושום ההקדש צ' יום וחכ"א אחד זה ואחד זה ששים יום ומפרש בגמ' דלר"מ אם בא להכריז רצופים שלשים יום בין יתומים בין הקדש בשני ובחמישי ששים. וכתבו תוס' ז"ל שום היתומים שלשים יום וא"ת אמאי נקט יתומים אפילו כ"ע נמי אם באו ב"ד לירד לנכסיהן כדי לפרוע לאשה כתובתה או חובו לבעל חוב צריך שומת ב"ד שלשים יום כדאיתא בפ' המפקיד מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא אלמא לכל אדם שבא לירד לנכסיהן צריכין שומת ב"ד א"כ אמאי נקט יתומים וי"ל דתנא יתומים לרבותא דמהו דתימא דלהוו יתומים כהקדש דבכמה מקומות אנו מדמין יתומים להקדש דליבעי נמי שומת ב"ד ס' יום כהקדש קמ"ל דשוין לכל אדם ע"כ וכן ג"כ כי' הרא"ש ז"ל בתוספותיו. וכתב עוד מדלא קתני שום הדיינים ש"מ דביתומים קטנים עסיקינן ומהאי טעמא מקשה בגמ' ממתני' לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים. וכתב הר"ן ז"ל בפ' אלמנה נזונת דף תקכ"ט ע"א ע"ב דמש"ה לא העמידו מתניתין דשום היתומים אליבא דרב אסי בשלוו לצרכי היתומים משום דבכי ה"ג שלוו ב"ר או אפוטרופוס לצורך היתומים לא בעי' הכרזה לפי שאם מתחלה רצו למכור לא היו צריכין הכרזה ע"כ. בפי' רעז"ל לא משכחת להו אלא תמניסר יומי ע"כ. אמר המלקט כיצד צא וחשוב משני בשבת שמנה שבועות הרי לך נ"ו ימים ויהא בהן ששה עשר שני וחמישי הוסף עוד ד' ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת הרי ס' יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן י"ח ימי הכרזה:
ושום ההקדש: המקדיש שדה מקנה שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה בעבור זה כשרוצה לפדותה צריך הכרזה. בפי' רעז"ל דסבר ר' אליעזר הקדיש בטעות הוי הקדש וכו'. אמר המלקט ואמר ר"א ב"ר שמעון מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב"ש וב"ה ברפ"ה דמסכת נזיר דבש"א הקדש טעות הקדש ובה"א אינו הקדש. והוא פי' רש"י ז"ל אבל בפי' הרגמ"ה ז"ל מצאתי כתוב כן בשאלה דהקדש קמיפלגי שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדישו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא היה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הלכך קסבר ר' אליעזר ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור' יהושע סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול להשאל על ההקדש שאפי' יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש ב"ש כר' יהושע ואין נשאלין וב"ה כר' אליעזר ונשאלין עכ"ל ז"ל. וכתוב בתוס' ז"ל כשיגרשנה ידירנה הנאה תימא לרבי למה ידירנה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש ואדרבה לאשה היה לנו לקונסה שגובה מן ההקדש וי"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש או על הערב שהכניס בערבות לדידה לא קנסוה רבנן ולו ראוי לידור כדי לידע אם כוונתו להערים ולא תועיל לו כונתו שהדירוהו ע"כ. ולשון הרא"ש ז"ל לכך אמרו שהוא ידור כדי לבטל ערמתו ע"כ. בפי' רעז"ל והלכה כר' יהושע. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ז מהלכות ערכין כר' אליעזר וכתב שם מהר"י קארו ז"ל בסוף דבריו די"ל משום דרשב"ג קאי כותיה דר' אליעזר דקאמר אף הערב ומדקאמר אף הערב משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ע"כ. ובטור אבן העזר סימן ק"ב. ונראה מתוך דברי מהרי"ק ז"ל דגרסי' במתני' כיוצא בו אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה וכו' וקשה לע"ד דהא אמרי' בהדיא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' וכ"ש דלא קיימא לן כי האי כללא וכמו שכתבתי בס"פ שני דברכות בשם הרי"ף ותוס' ז"ל. גם ביד בהלכות אישות פי"ז סימן ט' י' פסק כר' אליעזר אבל בפ"ד דהלכות נדרים סימן ה' פסק כר' יהושע דנשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח ושמא דמאי דאמרינן הלכה כמותו חוץ מערב היינו דוקא ערב דרישא דאיתא התם ס"פ בתרא דבבא בתרא. ולפי' הרגמ"ה ז"ל שכתבתי בסמוך קשה נמי דר' אליעזר דשמותי הוא כב"ה ור' יהושע כב"ש:
המקדיש נכסיו: והיתה עליו וכו' בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תרי"ח וביד פ"ז דהלכות ערכין סינון י"ד ט"ו ט"ז. וז"ל ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבעל חוב את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל ע"כ והראב"ד ז"ל השיגו על סוף דבריו ע"ש וכתב שם מהרי"ק ז"ל דרבינו ז"ל נראה שסובר דהא דקאמר רשב"ג בברייתא שאכתוב בסמוך ואם לאו אינו פודה אינו רוצה לומר שאינו פודה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דע"מ ליתן לאשה את כתובתה ולבע"ח את חובו. אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודין אותה סתם ע"כ בקיצור:
אלא הפודה פודה כו': כלומר הרוצה לפדות אלו הנכסים יכול לפדות בדבר מועט ע"מ ליתן לאשה וכו' וכיצד פודה בדבר מועט הקדיש בתשעים מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף הב"ח עוד דינר ופודה ההקדש באותו דינר אע"ג דאיכא למימר הואיל ולא הוי כגגד חובו לא ליפוק לחולין הרגמ"ה ז"ל:
הקדיש תשעים מנה וכו': ירושלמי דכתובות פ' האשה ודר"פ הנזקין:
מוסיף עוד דינר: פ' כל שעה (פסחים דף ל"א.) ומתני' דלא כרשב"ג דאמר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח דאין הקדשו כלום. פי' אחר ועיקר ואם לאו אלא דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפי' אלא הימוני הימני' הלכך לא גבי מהקדש. בפי' רעז"ל ועד כמה עד פלגא פי' אפי' אין עשיר שקונה קרקע עד פי שנים בשווי'. ופי' רש"י ז"ל מוסיף עוד דינר בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים הללו ע"כ. ובטור ח"מ סימן קי"ז:
אע"פ שאמרו וכו': הרא"ש ז"ל פ' המקבל דף קנ"ו והוכיח שם בנמקי יוסף דף קל"ד ממתני דקתני אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו וכו' דגם בב"ח ל"מ דבשעת גוביינא מסדרים אלא אפילו משעה שנכנס שליח ב"ד למשכנו מסדרין לו במשכונא ע"כ. עוד כתוב שם בדף קל"ה בשם ספר התרומות מסתברא דה"ה דאי לית ליה ללוה מטלטלי ואית ליה ארעא ולא שויא אלא כדי חובו לא יהבינן כוליה למלוה אלא מסדרין תחלה עם הלוה כסדר השנוי כאן שאין לנו לחלוק בענין הסדור בין קרקע למטלטלין שהרי ערכין נגבין גם מן הקרקע ובכולן נאמר החייהו מערכך ע"כ. וביד כולה מתניתין עד סוף הפרק בפ"ג דהלכות ערכין מסי' י"ד עד סוף הפרק ובפ"ח דהלכות מלוה ולוה סימן ה' ז'. ובטור ח"מ סימן צ"ז:
ומטה מוצעת: בפ' המקבל בגמ' נותן לו מטה לאכול ומטה ליישן ומצע וממה שכתבו שם תוס' ז"ל מוכח דמטה מוצעת דקתני במתני' היינו מצע דקתני התם בברייתא דסגי בחד אבל מטה תרתי בעינן למישבק ליה כדכתבינן ולא תנא להו במתני' אבל הרב אלפסי ז"ל נראה דגריס במתני' ומטה ומצע שכך כתוב שם הלשון שהביאה למתני' הוא ז"ל שם:
וסנדליו ותפיליו: כתוב בנמוקי יוסף שם פ' המקבל איכא מ"ד דה"ה ספריו אם הוא תלמיד ויש חולק בדבר ואומרים דדוקא תפילין שהוא דבר מיוחד לגופו ודרך מלבוש הן וכדרך שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין ע"כ וכן תמצא בבית יוסף ח"מ סימן צ"ז דף קי"ז ע"א שכתב כן הר"ר יהודה אלברצלוני ז"ל:
אבל לא לאשתו: ולא לבניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם ובכסותם הרמב"ם ז"ל שם פ' שלישי:
שני כלי אומנות מכל מין ומין: שיש לך אומנות שצריכה ד' וה' כלים:
חרש נותנין לו וכו': ק"ק לע"ד אמאי תני ליה בהדיא טפי מכל שאר אומנין הא בכלל אם היו אומן הוא ג"כ דוכי גרע וללשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ג שכתב כיצד אם היה חרש וכו' ניחא קצת די"ל דחדא מינייהו נקט לפרושי:
שני מעצדין: פי' רבינו דוד קמחי ז"ל בשרש עצד דשני מעצדין היינו אחד גדול ואחד קטון שיש לו לאומן ע"כ וכמו שכתבתי בשלהי פ' בתרא דב"ק:
ר' אליעזר אומר אם היה אכר: פ' השג יד (ערכין דף י"ח.) וכתוב שם בפ"ג מה"ע בכסף משנה ואע"ג דסתם לן תנא כותיה דר' אליעזר שם פ' השג יד הוי סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא ע"כ:
היה לו מין אחד וכו': שם בהרא"ש ז"ל:
המקדיש את נכסיו וכו': פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א:)
אין אומרים למכור: מן המרובה וליקח לו מן המועט גרסינן ואית דגרסי אין אומרים למכור מין המרובה וליקח לו מין המועט וכו' מין ביוד וכן הוא בפי' הרגמ"ה ז"ל. וכתוב שם עוד בנמוקי יוסף ומיהו כתב הרב ר' אהרן הלוי ז"ל דכי אמרי' שאין מוסיפין על המועט דוקא בכלי אומנות אבל במזון שלשים יום וכסות י"ב חורש שמין לו לעולם בבינוניות אע"פ שמתחלה היה מרעיב עצמו ולובש בגדים מטולאים ע"כ:
מעלין לו את תפליו: שאף הן קרויין נכסים ומעלין לו תפילין בדמים ופודה אותם. וביד פ' ששי דהלכות ערכין סימן ג':
אחד המקדיש את נכסיו וכו': ס"פ נערה ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) ושם בהרא"ש ז"ל בפ' המקבל ובירושלמי פ' הגוזל קמא:
אין לו לא בכסות אשתו וכו': ירוש' דגיטין פ' השולח. והביאה בית יוסף בשם הרשב"א ז"ל בטור א"ה סימן ע"ג. ופי' הרגמ"ה ז"ל אין לו לגזבר ליטול לו כסות אשתו ובניו אע"ג דעדין לא לבשום ע"כ וכן ג"כ פי' רש"י ז"ל שם ס"פ נערה אין לו לגזבר למשכנו על ערכו הקצוב לא בכסות אשה וכו' ע"כ אבל גבי מקדיש שייך לפ' אין לו למקדיש בכל אלו כלל שלא חל עליהן הקדש כלל:
ולא בצבע שצבען וכו': וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק שם ובפ"ד דכתובות דף נ"ד ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ע ולא בגדים שצבען וכו' ויראה דבגדים צבועים קרויין צבע בלשון המשנה ואולי ישתנה משקלו ולא יהיה בשש נקודות אבל לא ידעתיו מתוספות יום טוב:
אין לו להקדש אלא מקומו: במרגלית ושעתו בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידן בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש ואם היה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאלו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד צ' זוז וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה:
אין להקדש אלא מקומו ושעתו: וא"ת מ"ש מהכרזת ששים יום אלמא שממתינין לריוח הקדש וי"ל דאין טעם המתנת ההכרזה אולי יתייקר לאחר שהוקדש אלא שימכר בשוייו כמו שהיה שוה בשעה שהוקדש הרא"ש ז"ל. ותוס' ז"ל תרצו דהכא מיירי במטלטלין ואיתא בהנושא דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דראש פירקין דמצריך הכרזה ס' יום מיירי בקרקעות ע"כ וכן ג"כ מבואר ביד ספ"ג דהל' ערכין ועיין בבית יוסף טור ח"מ סי' ק"ט במה שכתב בשם הר"ש בר צמח ז"ל וחולק עליו: