מלאכת שלמה על נגעים ד
<< · מלאכת שלמה · על נגעים · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מטמא בתחלה. אבל פשיון אינו מטמא אלא בסוף דכתיב אחרי הראותו אל הכהן:
ואין בו סימן טהרה. שאם נתמלא כל הגוף שער לבן לא נטהר:
ומטמא בכל הנגעים חוץ מן הנגע. כצ"ל:
בכל מראה. הבשר של המנוגע דמחי' הוא שנשאר בתוך הנגע כמראה עור בשרו שלא עבר שם הנגע:
חוץ מן הנגע. כצ"ל:
מה שא"כ במחי'. דבעינן מבוצרת ומכונסת לא שיהיה חלק אחד בשר חי בצד זה וחלק אחד בשר חי בצד זה ואע"פ שהי' בין שני החלקים שיעור מחי' דהיינו כעדשה ואפי' היו שני החלקים בתוך הנגע. הרמב"ם ז"ל:
הפוכה ושלא הפוכה. פי' הרמב"ם ז"ל כשנתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע רלק ושב בשר חי הוא מחי' הפוכה וכאשר התחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה הוא מחי' שאינה הפוכה וכולן סימן טומאה ע"כ:
כמה יהא בלבנונית וכו'. בת"כ קתני רמ"א כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור ופי' הר"ש ז"ל חכמים היינו ר"ש דמתני' וכשיעור דקתני היינו כדי לקרוץ בזוג. ור"מ דאמר הכא בכל שהוא היינו בלבנונית אבל בשיעור השער מודה וכר' עקיבא דאמר בפ' בא סימן כדי שיהו ניטלות בזוג. ועיין בספר קרבן אהרן בפרשת נגעים פ' שני:
ה"ג ובה שיער לבן ושיער שחור. ואי גרסי' או שיער שחיר מיירי לענין הסגר דצריך להסגיר. הר"ש והרא"ש ז"ל. ונלע"ד דר"ל דלצדדין קתני אם הוא שער לבן טמא מיד ואם הוא שער שחור יסגירנו אולי יתלבן והדר קתני דין אחר דאין חוששין להאי שיער שחור שמא מיעט וכו' ולכל הגרסאות אין חוששים שמא וכ' פי' אין חוששין להקל:
זוקקה לשער לבן ולפשיון אבל לא למחי'. ובתוספתא פליג ר"א בר"ש אכולה מתני' בין באחת בין בשתים דתניא בהרת וחוט יוצא ממנה שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון אבל למחי' אינו מצרפן עד שיהא בו רוחב כגריס ראב"ש אומר כשם שאין מצרפן לטמא במחיה עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון עד שיהא בו רוחב כגריס וכה"ג נמי פליג גבי נתקים דתניא בתוספתא פ' המתחיל ר' עקיבא נתק וחוט יוצא ממנה שני נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם ליטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בו רוחב כגריס ר"א בר"ש אומר כשם שאינו מציל בשיור עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח עד שיהא בו רוחב כגריס. הר"ש ז"ל:
ר"ש מטהר. אהלכה מחי' קאי דאילו הלך שער לבן מודה דטמא מפני המחי' דמחי' מטמאה הפוכה ושלא הפוכה:
מפני שלא הִפְכַתו הבהרת. דהואיל והלכה המחי' ס"ל לר"ש דאין שער לבן סימן טומאה אם לא שיעמוד בגוף הבהרת דדריש והיא הפכה שער לבן ולא מחי' וחכמים ס"ל שמאז שהי' שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שנאמר ושער בנגע הפך לבן וקרא דוהיא הפכה שער לבן ללמד שלא יקדים שער לבן לנגע כמו שיתבאר. הרמב"ם והרא"ש ז"ל:
מפני שלא הפכתו בהרת כגריס. כצ"ל:
הלכה וחזרה בסוף שבוע. ואפי' שההליכה והחזרה שתיהן היו ביום אחרון של סוף השבוע הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני ואם עמדה בסוף שבוע שני פוטרו ולא אמרינן כיון שהלכה כשחזרה הוי נגע חדש וצריך שני הסגרות אלא כיון שחזרה למקומה הראשון הרי היא כאילו לא הלכה ופלוגתא היא בת"כ פ' שני דפרשת נגעים דתניא וטהרו הכהן מספחת היא ואע"פ שלא נשתנה מראה יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה ת"ל היא מה יעשה לה ר' יהודה אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ע"כ וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ד היתה בו בהרת והסגירו והלכה הבהרת סוף ימי הסגר וחזרה בהרת במקומה כמו שהיתה הרי הוא כמות שהי' ע"כ וכתוב שם בכסף משנה שנ"ל שגירסת רבינו היתה כמו שכתב והעתיק למשנה כמנהגו ע"כ ר"ל שבמקום האי בבא דהלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחלה הי' גורס מה שכתבנו בשמו ז"ל לפי מה שנראה למהרי"ק ז"ל. ועיין עוד במה שאכתוב בסמוך:
היתה עזה וכו'. עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים:
כנסה ופשתה. היכא דהסגירה וכו' לשון רעז"ל עד או פשתה בסוף שבוע ואח"כ כנסה את מקום הפשיון ולא יותר. אמר המלקט סוף לשון זה ברבינו שמשון ז"ל הכי הרי היא כמות שהיתה ומסגירו שנית בסוף שבוע ראשון ופוטרו בשני ובהא לא קפליג ר' עקיבא כדאיתא בתוספתא אלא בכה"ג פליגי כגון שהיה בתחלה כגריס ועוד והסגירו ובסוף שבוע שני או לאחר הפיטור כנסה אותו ועוד ואח"כ פשתה אותו ועוד ר' עקיבא מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרין דלא חשבי לי' פשיון מאחר דתחלתה היתה כגריס ועוד וכן נמי פשתה וכנסה ר"ע מטמא דחשיב לי' כפשיון וחכמים מטהרין הואיל וחזרה לכמות שהיתה וכל הנך פלוגתי דר' עקיבא ורבנן בסוף שבוע שני ובחזרה לאחר הפיטור דלאחר שפטרו נמי אם חזר ופשה טמא עכ"ל הר"ש והרא"ש ז"ל ועוד האריך הר"ש ז"ל ע"ש. וז"ל שהביא הר"ס ז"ל פי' הר"ש ז"ל דבכה"ג מוכח בתוספתא דכ"ע מודו דהיא כמות שהיתה ופלוגתייהו היכא דהסגירו בבהרת כגריס ועוד ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד ואח"כ פשתה אותו ועוד וכן נמי פשתה משהו מכגריס ואח"כ כנסה אותו משהו. עוד פי' דפלוגתייהו בנשתנית בז' עצמו ובו ביום חזרה לכמות שהיתה ולא שכנסה באמצע שבוע ובסוף שבוע פשתה דלכ"ע ה"ה היא כמו שהיתה ובזה לא קשה מידי מדר"ע לדר"ע דקתני לעיל בפ"ק ויש בדבר להקל ולהחמיר דהיינו להקל אם פשתה ביום שבת ולמחר כנסה והכא קתני פשתה וכנסה ר"ע מטמא דהתם מיירי ביום שאין ראוי להסגיר ולא להחליט דהיינו יום שבת והוי כמו באמצע שבוע והכא מיירי ביום שביעי עצמו פשתה וכנסה ודו"ק עכ"ל ז"ל:
בהרת כגריס וכו'. זו הבבא ליתה בנוסחת הרמב"ם ז"ל. וכן כתב ג"כ מהרי"ק ז"ל שם פ"ד דבזה בטלה קושיא מעיקרא. פירוש שהראב"ד ז"ל השיג שם על הרמב"ם ז"ל דקשה דר"ע אדר"ע דלעיל בסמוך קאמר ר"ע מטמא ואי ההיא בתוך ימי הסגר מיירי מ"ש מהא דקתני בה ר"ע אומר תראה בתחלה דהאי נמי כנסה ופשתה הוא שמתחלה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחלה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא"כ למה יחליט בזו. וכחב מהרי"ק ז"ל שם בסוף דבריו ומכל מקום נראה שאנו מוכרחין לפ' דטמא דאמר ר"ע היינו לומר דתראה בתחלה ולאפוקי מחכמים דמטהרין דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה ע"כ:
אום הערוך גורס אוס בסמ"ך:
והלך מן האום כחצי גריס ר' עקיבא מטמא. בפשתה לאחר הפיטור איירי דמחלטי ליה:
תראה בתחלה. לשון רעז"ל ואע"ג וכו' עד מ"מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע אחד חשיב וכו'. אמר המלקט עוד פי' הרא"ש ז"ל דנ"מ דלרבנן נגע חדש הוא ואינו טמא עד שיטמאנו הכהן ואי רגל הוא לא חזי ליה כהן עד אחר הרגל ומן הראשון כבר נטהר אבל לר"ע חד נגע איהו ונולד לו סימן טומאה בימי הסגרו וצריך להחליטו מיד ע"כ ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דנ"מ להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכים לטמא. [הגהה הקשה הר"ם ז"ל על פירוש רבינו עובדי' ז"ל וז"ל ותימה דהתנן בפ' שני דכריתות מצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וי"ל דהכא מיירי כשפשתה אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו דהיינו ביום שמיני לרפואתו ומש"ה בעי קרבן אכל חד וחד כההיא דנזיר שנטמא בשמיני כדאיתא פ"ק דחגיגה דף ט' ע"א דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן היא דחזקיה אמר נטמא ביום מביא פי' קרבן אחר נטמא בלילה אינו מביא ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא וכן נראה מפורש בדברי התוס' רפ"ק דחגיגה דף ד' בדבור המתחיל דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ע"ש ולפי זה נראה דלא פליג ר' עקיבא אלא בכה"ג שפשתה בשמיני לרפואתו דחשיב לי' כנגע ראשון אבל אם בשמיני לרפואתו נולד בו נגע אח' כ"ע מודו דחייב להביא ב' קרבנות וזה פשוט. אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה וז"ל מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שני' וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל א' וא' אבל אם נתנגע ונתרפא והביא צפוריו וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפוריו קרבן א' לכולן עכ"ל הרי בפירוש דדוקא אם הביא אשמו אבל אם לא הביא אשמו אע"פ שנתנגע אחר שכבר נראה להביא אינו מביא על צרעת שני' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' בפ' שני דכריתות גבי ההיא דמצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וז"ל כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שני' וכן שלישית עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם מוכרחים מההיא דתנן התם הביא צפוריו ונתנגע לא עלה לו עד שיביא חטאתו דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דההיא לאו לענין מצורע שנתנגע מיתניא אלא לענין לאקבועי בעניות ועשירות כדאיתא התם בגמרא אבל לענין אייתויי קרבן א' או ב' קרבנות יכול להיות דאם נתנגע אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו שחייב להביא גם על צרעת שני' כההיא דנזיר וכדעת התוס' והר"ש ז"ל. ונראה לפ' ההיא דנתנגע נגעים הרבה שמביא קרבן א' על כולם היינו שחזר הנגע למקומו הראשון ממש ודע כי יש אופן אחר שיתחייב בו ב' קרבנות על שני מיני נגעים כמו מי שנראה בו ב' בהרות בתחלה מסגירו בזו ובזו או מחליטו בזו ובזו כי ההיא דתנינן ברפ"ג אבל בתחלה בסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט וכו' ושם פי' ג"כ הר"ש ז"ל דנפקא מינה לענין קרבן וכן ההיא דתנינן פ"ד שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב ב' שערות מצרפן וכו' לענין קרבן ע"ש. עכ"ל ז"ל]:
בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כו'. וכתב הרא"ש ז"ל והא דלא קתני ופשתה כחצי גריס דלא שייך להזכיר פשיון אלא על נגע שיש בו טומאה כשיעור דהיינו כגריס ע"כ:
ה"ז להסגיר. דאכתי לא אתייליד בה סימן טומאה:
מפני שאמרו אם בהרת וכו'. קשה לע"ד מאי שייך למיתני הכא מפני שאמרו ומה נתינת טעם הוא זה למאי דקתני ברישא דבשלמא אי הוה עסיק תנא בדיני הפוכה ושלא הפוכה שייך למיתני מפני שאמרו וכו' אבל הכא עד השתא לא תני רק איזו בהרת בסימן טומאה להסגיר ואיזו להחליט וטפי הוה שייך למתניי' לעיל בסימן ו' אכן נלע"ד שאפשר שהרגיש התנא בדבריו דהא קתני עד השתא בכולהו הני באבי ובה שערה א' ובה שתי שערות דהוי פירושא דבהרת קדמה ואח"כ באו שערות ואמאי לא תני בהדיא ונולדה בה אח"כ שערה א' או ונולדה בה אח"כ שתי שערות לזה קאמר מפני שאמרו וכו' כלומר מפני שכבר הוא דבר ידוע לא הוצרך התנא לפרשו לך בהדיא ואפשר שלזה כוון ג"כ רבינו שמשון בלשונו שהעתיק כבר רעז"ל כל היכא דתנן וכו' דוק ולמאי דכתיבנא בסמוך בשם הר"ש והרא"ש ז"ל ניחא טפי. ובנזיר פ' בתרא דף ס"ה כתב רש"י ז"ל ה"ג ספק טמא ור' יהושע אומר כהה פי' כאילו כהה הנגע דהוי מסימר טהרה כשמשתנה המלובן לאחר הסגר ותוס' חלקו עליו שם דל"ג מלת אומר ע"ש וז"ל רש"י ז"ל פ' כל היד ר' יהושע אומר כהה טהור והרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב והנה כהה הנגע וגו' ובשם ר' משה הדרשן שמעתי קהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת"כ ר' יהושע קיהה וטיהר ע"כ. וכן בערוך הביא בערך כה ובערך קה. וז"ל הר"ש ז"ל ר' יהושע אומר כהה למאי דכתיב בכ"ף קשה דאמרי' בסוף נזיר ואמר רב יהודה אמר רב כיהה וטיהר ופריך ודילמא כיהה וטימא ומשני אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה והשתא היכי בעי למימר כיהה וטימא הא כל כהה טהור ומיהו יש כהה שאינו טהור כי ההיא דתנן לעיל בפירקין היתה עזה ונעשית כהה שעומד בד' מראות דלא נתמעטה מד' מראות אבל מ"מ לא הוזכרה אלא לענין הסגר ואי בעי למימר הכא כהה וטימא למימרא דבעי הסגר הא ע"כ מ"ד נמי כהה טהור לאו למיפטרה בלא הסגר קאמר דלא תהא אלא בהרת דאין בה כלום מי לא בעיא הסגר ור"ת ז"ל גריס קיהה בקו"ף וכו' ע"כ. ובמציעא פ' הפועלים דף פ"ו איתא פליג קב"ה וכולהו מתיבתי קב"ה אומר ספק טהור וכולהו מתיבתי דרקיעא אמרי טמא והוכיח רבה בר נחמני כי קא נייחא נפשי' טהור טהור וכתבו תוס' ז"ל ביבמות פ' ב"ש וגם בפ' הנחנקים קיהה פי' ר"ח דקדק בדבר הרבה וטיהר ע"כ. ולשון הרמב"ן ז"ל בפ' ויחי בפסוק ולו יקהת עמים ר' יהושע קיהה וטיהר שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאים עד שטיהר בהכרח ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ק דכתובות סי' ו':