מלאכת שלמה על כתובות ב
<< · מלאכת שלמה · על כתובות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
האשה שנתאלמנה וכו': ביד בהלכו' אישות פ' ט"ז סי' כ"ה ובטור א"ה סי' צ"ו: ואיתא למתני' ר"פ המוכר פירות והתם וגם הכא בפירקי' דייקי' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא אלא אמרי' המע"ה ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב הנשים בתולות נשאות ומשני אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נשאות ומיעוט אלמנות נישאות ורוב הנשאות בתולות יש להם קול דמתוך שיש שמחה בנשואים של בתולה נזכרים בה בני אדם וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי המע"ה:
והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך: ושטר הכתובה אבד:
אם יש עדים: י"מ דלאו דוקא עדים שנים אלא אפי' עד אחד עיין במ"ש בסוף פירקין. ירוש' ניחא שנתגרשה נתאלמנה מי עורר היורשין והלך אחר הרוב ורוב הנשאות בתולות נשאות אמור מעתה בתולה נשאת זאת אומרת שלא הלכו למדת הדין ולממון אחר הרוב ע"כ עוד מקשה התם בירוש' אפי' שיצאת בהינומא ניחוש מוכת עץ היתה ומשני אלא כר' מאיר דאמ' מוכת עץ כתובתה מאתים ורבי מתרץ דלא חששו לדבר שאינו מצוי: ופי' הרא"ש ז"ל בפסקיו טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואפי' שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה ולא חשבינן ליה כמודה במקצת משום דה"ל כהודאת שעבוד קרקעות דכתובה שעבוד קרקע היא ואפי לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כר' יוחנן דאמ' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך האי מנה דמודה ביה ה"ל הילך כיון דאין לו טענה ליפטר ממנו ואאידך מנה ה"ל כופר הכל ופטור משבועה והכי איתא בירושי דפירקי' וכו' ע"ש:
הינומא: והגיה ה"ר יהוסיף ז"ל הינומה בה"א: ודיקינן בגמ' הא ליכא עדים שיצאה בהינומא בעל מהימן ומודה הכא ר"ג דע"כ ל"ק ר"ג בפי' דלעיל דאיהי נאמנת אלא משום דהוי ברי ושמא אבל הכא דהוי ברי וברי מודה ואגב דתנא ברישא מילתא דמודי בה ר"נ לר' יהושע תנא נמי בתר הכי מילתא דמודה בה ר' יהושע לר"ג ופריך בגמ' וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא והדרא ומפקא לכתובתה וגביא בה ומשני ר' אבהו זאת אומרת כותבין שובר ודלא כמ"ד בפ' בתרא דב"ב דאין כותבין שובר ורב פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקי' אלא סומכין על תנאי ב"ד שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והדר פריך וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וגביא והדרא מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא ומשני במקום דאיכא למיחש כגון במקום שאין כתובה וגובות על פי עדים ודאי כתבינן שובר:
אף חלוק קליות ראיה: וכל הני ראיות ביהודה אבל בבבל היו נוהגין הנשים לשום שמן בשעת מעשה בואש התלמידים לסימן שהיא בתולה והאלמנה ביהודה סימנה הוא שאין מחלקין קליות וכתב המרדכי דמפ' בירוש' פ"ק דמכלתין דהא דלא קתני אם יש עדים שנשאת ברביעי משום דיש שיש להם מאתים ואין נשאת דוקא ברביעי אלא אפי' בשאר ימי כגון מוכת עץ לר' מאיר ובוגרת ע"כ:
ומודה ר' יהושע וכו': בתלמודא אהדר טובא לאשכוחי אי מצי לאוקמי דקאי האי ומודה אמאי דסליק מיניה אהיתה מעוברת או אראוה מדברת או אהיא אומרת מוכת עץ אני ואשכח דלכולהו אית להו פרכא דלא מצי קאי אשום חדא מינייהו בר מפלוגתא קמייתא דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים עיין בספר המאור להרז"ה ז"ל: ואיתא למתני' בירוש' פרק חזקת: וכתב הרא"ש ז"ל ומודה ר' יהושע וכו' רש"י ז"ל פי' דמיירי שהיורש אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ונראה דאפי' אם יודע נמי שהיתה של אביו ותובע למחזיק בה נאמן דמה לו לשקר דכיון שהוא מוחזק בה מצי למימר לא היתה של אביך מעולם הלכך כך אמר נמי של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן תדע מדקתני סיפא אם יש עדים שהיא של אביו וכן אינו נאמן מה צריך עדים ליתני אם הוא יודע של אמו ועוד אמר' בגמ' וליתני שדה זו שלך היתה אלמא אין חלוק בין שהוא יודע ובין שאינו יודע עכ"ל ז"ל: ובגמ' יהיב טעמ' אמאי לא תני מודה ר' יהושע בדידיה גופיה כגון באומר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממנו ומשני משום דקבעי למיתני סיפא אם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשוטא דלא מהימן ומהדרינן אי הכי גבי אביו נמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן ומשני בשלמא גבי אביו משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו ואיצטריך לאשמועי' כדרב הונא דאמר המחזיק בנכסי קטן שלש שנים אינה חזקה דהאי דלא מיחה משום דקטן הוא ואפי' הגדיל לאחר מכאן והחזיק זה בפניו כמה שנים אינה חזקה הואיל ותחלתו כשהוא קטן ראהו מוחזק בה לא ידע הקטן הזה כשהגדיל שהיתה של אביו עד ששמע מפי אחרים ועייו ברב אלפס פ' חזקת דף קע"ד ובנמוקי יוסף שם דף קע"ז עמוד א': וכן נמי בעי תו בגמ' אמאי לא תני מודה באומר לחברו מנה לויתי ממך פרעתיו לך שהוא נאמן משו' דסיפא לא מתיישבא כדמפ' בגמ' ועל האי קושיא שנייה תירץ דאי הוה תני מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן הוה בעי למיתני סיפא אם יש עדים שהוא לוה ממנו והוא אומ' פרעתיו אינו נאמן והא קיימא לן המלוה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים והדר פריך וניתני מודה ר' יהושע באומר לחברו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שהוא נאמן ומשני משום דפליגי תנאי בהא מילתא בשבועות ואי אמר הכי לא אתי ר' יהושע כחד מינייהו דאי כרבנן דהתם מאי אשמועי' ר' יהושע באין שור שחוט אפי' שור שחוט נמי נאמן דהא אמרי' דמשיב אבדה הוא ואי כר"א בן יעקב דפליג עלייהן דרבנן הא אמר התם בברייתא דכי לא תבע ליה נמי שבועה בעי שכבר האכילו פרס: וכתב הר"ן ז"ל ומדלא אקשינן וליתני מודה ר' יהושע באומר לחברו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזלו והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן יש ללמוד בהגוזל את חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים דומיא דהמלוה וזו שאלה שאל הרמב"ן ז"ל לנשיא הגדול רבינו מאיר הלוי ז"ל והשיב דמדלא אוקמה בהכי שמעי' דהגוזל את חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ע"כ וכן כתב ג"כ בפ' כל הנשבעין דף של"א ועיין בח"מ סימן קמ"ט:
העדים שאמרו. וכו': שהיו מעידי' על חתימתן לקיים השטר:
פסולי עדות היינו. הרי אלו נאמנין: כיון דאין כתב ניכר אלא על פיהן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא ניהמנינהו אהא הר"ן ז"ל: ואיתה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' אלף ר"י: וכולהו באבי דמתני' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר מיירו בתוך כדי דבור ונלע"ד דכולהו ד' באבי דמתני' דשדה ודעדים ודאשת איש הייתי ודנשבתי וטהורה אני הוי משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכולהו תלת באבי קתני להו תנא בר מגבי עדים משום דבהנהו יצדק יותר קצת לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר משום דהוי האיסור לעצמו מה שא"כ גבי עדים ומ"מ תני להו משום דודאי היינו טעמא דנאמנים וזהו לפי עניות דעתי דוחק הבשלמא דאמרי' בגמ' בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כלומר דאע"ג דלא קתני ליה בהדיא כשאר תלת באבי ניחא דיש לתרץ למה לא קתני ליה בהדיא כדכתיבנא אלא לר"מ מאי טעמיה וכו' דבגמ' בברייתא פליג ר"מ וס"ל דעדים שאמרו כתב ידנו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו אינם נאמנים ומפ' בגמ' טעמיה דר"מ פסולי עדות משום דמלוה גופיה או לוקח זה מידק דייק ומחתים קטנים משום דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול פי' שכל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים אנוסים משום דס"ל לר"מ כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב לוה שמודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים אין צריך לקיימו בעדים החתומין בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרי' בהא הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי דאמר אין נאמנין לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקאמר לא צריכנן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא: ונ"ל דהשתא לא צריכנן תו לטעמי קמאי דפסולי עדות ודקטנים אלא כולהו משום דס"ל לר"מ כרשב"ג דאמר נמי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו: ואיתא למילתייהו דר"מ ורבנן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ד) והתם מפיך ר' יוחנן דר"מ לדרבנן וכמו שכתבתי ג"כ אמתני' דהתם סימן ו': והקשו תוס' ז"ל וא"ת ולמה נאמנין אליבא דרבנן והאי מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות דהא לקמן בגמ' אמרי' תרי ותרי נינהו וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר ע"כ ואם יש עדים וכו' תוס' פ' כיצד אשת אחיו (יבמות דף כ"ה:)
אינם נאמנים: ביד פ"ג דהלכות עדות סי' ו' ובפ' ששי סי' ב': ובטור חו"מ סי' מ"ו:
זה אומר זה כתב ידי. וזה כתב ידו של חברי: נראה דודאי דהא מתני' לא אתנייא הכא אלא אגב גררא דתני לעיל העדים שאמרו כתב ידנו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים דאיצטריך לאשמועי' דגם בעדים אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אע"ג דלית בהו דררא דממונא כמו שאכתוב בסמוך בסי' ז' סיים ותני נמי דינים דשייכי אעדים שאמרו כתב ידנו הוא זה והדר למילתיה למתני כל ענייני הפה שאסר הוא הפה שהתיר:
צריכין שיצטרף עמהן אחר: ואפי' לקולא נמי כגון שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן ס"ל לרבי דמעיד החי על חתימת ידו ועל חתימת המת בצרוף אחר עמו שמעיד בין על חתימתו של החי בין על חתימתו של המת דרבי מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הן מעידין דאילו לרבנן דס"ל שעל מנה שבשטר הן מעידין צריכין שנים מן השוק שיעידו על חתימת המת וזה לבדו יעיד על חתימתו לחומרא והכריחו תוס' ז"ל והרא"ש ז"ל דלרבי אפ' אומרים בפי' שמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא שמעידין על כתב ידן חשיב כאילו מעידין על מנה שבשטר:
אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי: פי' ואין צריך להעיד ג"כ על כת"י של חברו כמו שאמר רבי ברישא והכי משמע בגמ' אבל תמהתי שמצאתי אח"כ ביריש' דקאמ' דלא נצרכא האי רישא אלא לרבי אע"ג דרבי אומר צריכין שיצטרף עמהן אחר מודה הוא הכא שאין נאמנין ע"כ: וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל דגרסי' בירוש' רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פי' כשהעדים באין לקיים חתימתם אם זוכרים המלוה בלא שטר אפי' לרבי אין צריך שיצטרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרין המלוה אפי' ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן אחר דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר דלרבנן חשוב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשוב זכירה עכ"ל ז"ל: וביד פ"ו דהלכות עדות סי' ב': ובטור ח"מ סי' מ"ו:
האשה שאמרה אשת איש הייתי. וכו': פ' כל פסולי המוקדשי' דף ל"ו: וביד רפי"ב דהלכ' גירושין:
וגרושה אני: הכא במתני' לא שייך למיתני ופנויה אני כדתני בברייתא בגמ' דהתם ה"פ אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני כלומר ומעולם לא הייתי אשת איש ואעפ"כ נאמנת משו' שנתנה אמתלא לדבריה כדמפ' בגמ' אבל הכא ה"ק אמת שהייתי א"א אבל כבר נתגרשתי ונאמנת להנשא לישראל מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפלוגתא דאיכא בין הפוסקים אי האי נאמנת דמתני' דוקא בתוך כדי דבור או אפי' לאחר כדי דבור דלמאן דס"ל אפי' לאחר כדי דבור אם אחר שאמרה א"א הייתי חזרה ואמרה פנויה אני נאמנת ג"כ בלא אמתלא דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא:
ואם יש עדים שהיא אשת איש: תוס' ס"פ בתרא דגיטין:
אמרה נשבתי וכו': ביד פי"ח דהלכות איסורי ביאה סי' כ"א כ"ב כ"ג: ובטור א"ה סי' ז' וסי' קנ"ב:
אם יש עדים שנשבית: דוקא שני עדים אבל אם עד א מעיד שהיא שבויה היא נאמנת ואפי' אם שני עדים מעידי' שנשבית אם עד אחד מעיד שהיא טהורה נאמן ולא זו בלבד אלא אפי' שני עדי' מעידין שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאה ועד אחד מעיד שהיא טהורה מותרת אפי' לכהן אפי' זה שמעיד בה הוא עבד או שפחה וכמו שנכתוב בסמוך:
ואם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא: בגמ' איכא מאן דמתני לה אסיפא דוקא אבל ברישא גבי א"א הייתי וגרושה אני תצא דס"ל דאשה מעיזה פניה שלא בפני בעלה לומר גרשני ואיכא מאן דמתני לה ארישא דס"ל דאין אשה מעיזה פניה לומר גרשני בעלי אפי' שלא בפניו וכ"ש אסיפא דאם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא דבשבויה הקלו דחששא בעלמא היא שמא נבעלה לגוי ונפסלה לכהונה: ועיין בקולון שרש ע"ב דף ע"ב:
שתי נשים שנשבו: והקשה החכם הר"ר אליעזר ארחא נר"ו דהאי בבא לא צריכא למיתני דמרישא דקתני ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת שמעי' לה דמה לי עדים לאשה אחת מה לי עדים לשתי נשים או לנשים רבות ואי משו' דבעי למיתני ובזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות דאשמעינן דלא חיישי' לגומלין ה"מ למיתני האי בבא לבדה ואם שתי נשים מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות. והשבתי לו דנלע"ד לתרץ דמשום דאיצטריך לתנא למיתני בתר הכי בבא דוכן שני אנשים זה אומר כהן אני וכו' לאשמועי' פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדאמרי' בגמ' ואפי' רישא דזה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני איצטרך ליה לתנא למיתני דאכתי לא אשמעי' בשום דוכתא דאין אדם נאמן על עצמו לכהונה ואגב דבבא דכהן איצטריך למיתני רישא וסיפא תנא נמי גבי נשים שנשבו רישא וסיפא אע"ג דליכא רבותא אלא בסיפא א"נ במ"ש תוס' ז"ל דאינהו לא ידעי דאיכא עדים איכא רבותא גם ברישא:
ואם משנשאת. וכו': טעות הוא כאן וצריך להעביר עליו קולמוס אע"פ שהדין אמתי:
בזמן שהן מעידות זו לזו וכו': שכל אחת אומרת אני וחברתי טהורה כך הוא לשון הברייתות בגמ': ופי' הרמב"ם ז"ל לפי שכשרים בעדות אשה שבויה שהיא טהורה אשה וקרוב וקטן המסיח לפי תומו ויתקיים העדות בשבויה שהיא טהורה כשיעיד העד שלה שהוא לא פירש ממנה מזמן שנשבית עד שיצאת מרשות הגוים ע"כ. וצריך לדקדק בין בבבא דשתי נשים בין בבבא דשני אנשים מאי מלת בזמן שהן מעידין דקתני דהוה סגי דליתני ואם הם מעידין וכו' ואיני יודע אם ברב אלפס נפל במקרה בבבא דשני אנשים ואם העידו זה על זה או בכוונה מכוונת: והא דאמרי' בכל דוכתא דבשבויה הקלו טעמא הוי משום דמנוולה נפשה באפי שבאיה. וביד פי"ח דהלכ' איסורי ביאה סי' י"ז. ובטור א"ה סי' ז' ושם כתב בית יוסף שיש מחלוקת בין הפוסקים בגוי מל"ת בשבויה:
וכן שני אנשים: לא גרסי' שנשבו רש"י ז"ל. וביד פ' עשרים דהלכות א"ב סי' י"א י"ג ובטור א"ה סי' ב' ז'. ובגמ' פריך כל הני דתנא מתני' לאשמועי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי ומשני צריכי וכו' עד ואי אשמועי' הני תרתי משום דממונא אבל א"א דאיסורא אימא לא קמ"ל:
[הגהה אמר המלקט קשה לע"ד דליתני אשת איש דאיסורא וכ"ש תרתי קמייתא דממונא ונלע"ד דיש לומר דאי הוה תנא אשת איש בלחוד ה"א דוקא בא"א הוא דכי יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת משום דהוי איסורא אבל תרתי קמייתא דלא הוי רק ממונא אפי' יש עדים שהיא של אביו או שהוא כתב ידם ה"א דלהוו נאמנים להכי תנא כולהו ע"כ]: וכתבו תוס' ז"ל אבל הכא דליכא דררא לא וכו' קשה לרשב"א הא איצטריך גבי עדי' דמהמני במגו לפסול השטר דהא אע"ג דר"מ פליג אסיפא מודי ברישא ע"כ פי' בסיפא גבי עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה וכו' כדכתיבנא לעיל סי' ג' מודה ברישא גבי הא דר' יהושע שדה זו של אביך היתה וכו' א"כ רבותא טובא קמ"ל למיתני דנאמנים העדים לומר כתב ידינו הוא זה לאפוקי דר"מ אע"ג דמודה ברישא כך נלע"ד וכן מצאתי אח"כ שפי' ר"ש לוריא ז"ל: עוד כתבו ז"ל שתי נשים שנשבו למה לי דאי לאשמועי' דאחת נאמנת על חברתה הא בהדיא תנן לקמן דאפי' עבד ושפחה נאמנים ע"כ: עוד כתבו ז"ל וכן שני אנשים למה לי משו' דבעי למתני פלוגתא דר' יהודה ורבנן אבל בשתי נשים משמע דלא פליג ר' יהודה משו' דבשבויה הקלו ע"כ:
ר' יהודה אומר אין מעלין. וכו': עיין במ"ש בספ"ד דדמאי: ואיתא פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"א) ומסיק בגמ' הכא והתם דכל הני תנאי ס"ל דלא חיישי' לזילותא דבי דינא פי' כשדנו דין אחד ואח"כ נולד דבר הגורם לבטל דבריהם שמבטלין הדין לכ"ע ודלא כר' מנחם ב"ר יוסי דהתם דחייש לזולותא דבי דינא ואין מבטלין מה שכבר דנו:
א"ר אלעזר: גרסי' בלי יו"ד ופשוט הוא וה"פ אימתי אין מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד כדברי ת"ק ודוקא היכא דליכא גומלין אבל היכא דאיכא גומלין פליגנא בהא בהדי ת"ק וז"ל הר"ן ז"ל בקיצור ובגמ' פריך רשב"ג היינו ת"ק כלומר אי רשב"ג מיירי אפי' היכא דאיכא למיחש לגומלין היינו ת"ק דמתני' ואי מיירי דוקא בדליכא למיחש לגומלין היינו ת"ק דידיה דהיינו ר' אלעז' ומסקי' דבפלוגתא דר' נתן ורבנן דבברייתא פליגי דר' אלעז' ה"ק אימתי אין מעלין לכהונה ע"פ אחד ואפי' באו שנים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דלא חשיב אלא כעד אחד היינו דוקא במקום שיש עליו עוררין אבל אם אין עליו עוררין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד כל היכא דליכא למיחש לגומלין ורשב"ג סבר אפי' במקום שיש עליו עוררין מעלין לכהונה כלומר על פי שנים שבאו כל א' בפני עצמו ולא העידו בב"ד כאחת ע"כ בקיצור ומובן עם מה שפירש כבר ר"ע ז"ל:
משום שמעון בן הסגן: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ומחק מלת רבי:
האשה שנחבשה בידי גוים. וכו': תוס' פ' יום הכפורים (יומא דף פ"ב) ודס"פ בן סורר: ובגמ' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ג.) ועיין במ"ש שם ראש הפרק: וביד פי"ח דהא"ב מסי' כ"ו עד סוף הפרק: ובטור א"ה סי' ז'. ואיתיה בטור ג"כ בשלחן ערוך ובלבוש. ומפורש שם בטור בספר הלבוש סעיף י' ודוקא שחייבת להם ממון שהלוו לה שיראים להפסיד ממונם אבל אם תפשוה מפני שרוצים ממנה ממון שיפדוה בה ואינה חייבת להם כלום אסורה לכהן שכיון שאינם מפסידין ממון מכיסם לא אכפת להו וחיישי' שמא הפקירוה לזנות ואנסוה ע"כ: וכתוב במהרי"ק ז"ל שרש ק"ס על ידי ממון מותרת לבעלה דקדק ה"ר יעקב מאורליאנש ז"ל הא סיתמא אסורה ואפילו באשת כהן ע"כ: וכתוב באשרי בשם ה"ר אלחנן ז"ל דדוקא כשנתיחדה זמן מרובה הוא דאיכא למיחש בדליכא הפסד ממון אבל בזמן מועט ליכא למיחש ע"כ:
ע"י נפשות: לרב כגון נשי דגנבי וללוי כגון אשתו של אלעזר בן דינאי שהיה רוצח אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי וכתב הר"ן ז"ל דמאי דאמרי' דכשיד אומות העולם תקיפה על עצמן דאפי' ע"י ממון אסורה לכהונה כיון שאינו מתיירא מהפסד ממונו דוקא בשנחבשה אבל אשת כהן שנתייחדה אע"ג דלא יש בה הפסד ממון כלל שריא ע"כ. וכתב שכן מפ' ר"י ושכן מטין ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל: במה שפי' ר"ע ז"ל במתני' נראה שהסכים לפי' תוס' ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל דר"ח והגאון ז"ל פירשו משנתנו באשת כהן בלבד אבל באשת ישראל אפי' ע"י נפשות מותרת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהא"ב ואע"ג דקתני האשה סתמא דמשמע אפי' באשת ישראל משו' דבמתני' דבקמא ודבתרא בכהונה עסיק דקתני אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ובתר הכי קתני עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שנמצאו פסולות מש"ה קתני האשה סתמא והא דקתני לבעלה ולא קתני מותרת לכהן ואסורה לכהן היינו משו' דע"י נפשות היינו ע"י נפשות דבעל כדאמרי' בגמ' כגון הני נשי דגנבי כלומר שבעליהן נתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהם וללוי דוקא כגון אשתו של אלעזר בן דינאי הרוצח ומש"ה אמר אסורה לבעלה לומר דבאשה שיש לה בעל עסקינן ולא בנפשות דידה אלא בנפשות דבעל ועוד דקמ"ל דאע"ג דאית לה בעל גוי לא מסתפי מיניה עכ"ל ז"ל. וי"מ דוקא ע"י נפשות כגון עלילת גניבה וכיוצא בזה אבל נתפשה על קדוש השם מותרת לבעלה כי ודאי לא נתרצית ע"כ. ובגמ' בלישנא בתרא רמי תנן ע"י ממון מותרת לבעלה והא אשקלון דע"י ממון הוה ותנא בפ' בתרא דעדויות העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב על תנוקות שהורהבה באשקלון וריחקוה בני משפחתה ועדיה מעידין אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה אמרו להם חכמים אם מאמינים אתם שהורהנה האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים וכו' וטעמ' דמותרת דעדיה מעידין עליה שלא נסתרה ושלא נטמאה הא אין עדיה מעידין אסורה והיכי תנן הכא ע"י ממון מותרת ומשני אמר רב שמואל בר יצחק לא קשיא כאן שיד ישראל תקיפה על אומות התם כגון שיד א"ה תקיפה על עצמן:
כרקום: בכאף וקוף וכן הוא בערוך: כתב התוי"ט ומ"ש הר"ב ואפי' יש בעיר מחבואה וכו' כל אחת מנשי בני העיר נאמנת וכו' דמי יימר דאיטמי משא"כ בשני שבילין דמשנה ה' פ"ה דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה גמ' ומה"ט נמי נאמנת במגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמגו במקום עדים דלא אמרי'. גמ' ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל דהא דקתני כל כהנות לאו דוקא דה"ה כל הנשים אפי' פנויות כיון דחיישי' שבא עליה גוי ופסלה בביאתו אלא הא דקתני כל כהנות משו' דבעי למיתני עובדא דר' זכריה בן הקצב ע"כ: ובגמ' רמי והתנן בפ' בתרא דמסכת ע"ז בולשת וכו' בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך ומתרץ רב מארי לבעול יש פנאי דתקיף ליה יצריה לנסך אין פנאי ויש עוד תירוץ אחר הכא בגמ' אלא שלתוספות אליבא דרש"י ז"ל אינו תירוץ עיין עליו וכתבו עוד תוס' ז"ל ואין לתרץ דהכא מיירי לאחר גמר המלחמה דאז יש להם פנאי דסתמא קתני דמשמע בכל ענין אפי' קודם גמר המלחמה ע"כ:
ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה: בגמ' רמי ושפחה דידה מהימנא ורמינהי דתנן בפ' מי שאחזו ולא תתייחד עמו אלא בפני עדים וכו' חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה ומשני רב פפי דבשבויה הקלו ורב פפא משני מתני' בשפחה דידיה והתם מיירי בשפחה דידה ורב אשי אמר מתני' נמי בשפחה דידה והתם גבי גט דשתיקותה מתירתה שאינה צריכה שתעיד לומר לא שמשה אלא שתאמר אני הייתי עמה לא מהימנא להיות זו מותרת על ידה דאי נמי חזיא לא מסהדא הכא גבי שבויה דשתיקותה דשפחה אוסרתה לגבירתה דכל כמה שאינה מעידה לומר טהורה היא מחזקינן לה בטמאה כי מסהדא ואמרה טהורה הא מהימנא דלשקורי לאו אורחיה אלא למישתק ופרכי' השתא נמי כיון דרחמא לה לגבירתה או דדחלה מינה אתיא ומשקרא ואמרה טהורה היא ומשני תרתי לא עבדא חדא שתשתוק שלא תעיד האמת שקלקלה ועוד שתאמר שקר שהיא טהורה:
ואין אדם נאמן ע"י עצמו: כתב רבינו שמשון ז"ל בפ"ה דמסכת פרה ברוב ספרים שאין אדם נאמן ופירושו כמו ואין אדם נאמן וכו' ע"כ. וכן כתוב בספר הליכות עולם בפ"א דשער השלישי שהנוסחא המדוקדקת היא שאין אדם בשין והשין במקום ויו ע"כ: וכן כתוב ג"כ בספר כריתות שער ב' דלשון למודים גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא ברוב הספרים שאין אדם נאמן בשין ע"כ: וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דמסיק בגמ' אליבא דרב פפא דבנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיחין לפי תומם אבל היא ובעלה אפי' מסיחין לפי תומם לא מהימני ואע"ג דיוחנן אוכל חלות היה נאמן על עצמו במל"ת כדאיתא בגמ' הכא בפירקין בדף כ"ו וגם בפ' הגוזל בתרא ה"מ לתרומה אבל הכא מעלה עשו ביוחסין: וביד פי"ח דהלכות איסורי ביאה סי' י"ט:
א"ר זכריה בן הקצב: כהן היה רש"י ז"ל: ונלע"ד שאביו של ר' זכריה היה ממש קצב בשר או קצב הפסדות של ממון או קצב קופה לעניים מפני שאין דרך להקרא שם העצם בהא הידיעה וכמו שכתבתי ג"כ בשם ה"ר שמשון ז"ל בספ"ג דכלאים גבי ר' יוסי בן החוטף וכן כתב רד"ק ז"ל בשרש לחש גבי שלום בן הלוחש:
המעון הזה: עיין בתוספות יום טוב עי' תוספות ז"ל בפ"ק דנדרים דסבירא ליה דגם העבודה הוי לשון שבועה כמו שכתבתי שם:
א"ל אין אדם מעיד על ידי עצמו: תנא ואפי' באיסור שבויה הקל. ואע"פ שאסרוה עליו לפי שכהן היה הוא ייחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה והוא בחצר יוצא בראש בניה שייהו הבנים עמהם שלא יתייחדו וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה כדי שלא יהא הוא בחצר והבנים מבחוץ: וביד שם סי' כ"ה:
ואלו נאמנין להעיד בגודלן וכו': שיעורו ובאלו עניינים נאמנין להעיד וכו': ואיתא בתוס' דפירקין דף י"ו והרא"ש דפ' כיצד מעברין דף ק"כ ותוס' דר"פ המוכר פירות: ונלע"ד דמשום דתנא במתני' דלעיל ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין קתני השתא ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן למעוטי גוי ועבד שנתגיירו ושנשתחררו שאינם יכולין להעיד על מה שראו בגויתן או על מה שראו קודם שנשתחררו כדאיתא בברייתא בגמ' בפלוגתא דריב"ב ורבנן: ירושלמי אין נאמנין אלא בגדלן מה שראו בקטנן הא בקטנן לא תמן בפ' הגוזל בתרא תנינן נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ומהלך בתוך שדהו ונוטל את נחילו ובההיא אמר כן ר' אחא ר' חנניא בשם ר' יוחנן לא אמר ריב"ב אלא על נחיל של דבורים שאין גזלו דבר תורה תני ר' אושעיא ובלבד במפריח ומסתברא לאלתר הא לאחר זמן לא ותנינן בד"א שהעידו במאמרן אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני יראה ופתוי אמרו כן ע"כ ועיין בתוס': ובגמ' אמר רב הונא והוא שיש עמו גדול ופי' הר"ן ז"ל לאו אכולה מתני' קאי אלא אזה כתב ידו של אבא ואיצאת בהינומא ולשהיה חולק על הגרן נמי קאי למסקנא דהא מוקמינן לה כר' יהודה דסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והלכך אף לתרומה נמי בעינן שני עדים כיוחסין אבל לשהמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו באים בשבת לא קאי דהתם בעד אחד סגי ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת ושומעין להם כדאיתא בעירובין ואי קאי עלייהו תיפוק לי' משום גדול גופיה אלא ודאי כדאמרי' ע"כ. ועיין בגמ' בתוס' ד"ה והוא שיש גדול: עוד כתב הר"ן ז"ל דהאי גדול דבעי בהדיה אע"פ שהוא קרוב ונאמן דעדי קיום אע"פ שהן קרובין לעדי השטר כשרים ע"כ: וביד רפ"ז דהלכות עדות סי' ב' ובפי"ד סי' ג' ובטור א"ה סי' ג':
זכור הייתי בפלונית וכו': נ"א באשת פלוני: וביד פ' ששה עשר דהלכות אישות סי' כ"ה ובטור א"ה סי' צ"ו ובח"מ סי' ל"ה וסי' מ"ו:
ושהיה איש פלוני וכו' לטבול לאכול בתרומתו: ולא חיישי' שמא עבד כהן ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין דהא קיי"ל שאסור ובמתני' תנן יוצא מבית הספר וההיא ברייתא דמייתי דקתני עבד שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת לא יצא לחירות דשמעת מינה דיש עבד לומד תורה ההיא בשלמד תורה העבד מאליו אבל לנהוג בו רבו מנהג בנים להוליכו לבית הספר או ללמד אסור: וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א לטרומתו: וביד פרק משרים דהלכות א"ב סי' ט"ו:
ושהיה חולק עמנו על הגרן ולא חישי' וכו': פירוש' דר"ע ז"ל אמר המלקט כר' יהודה אבל לר' יוסי דאמר חולקי' שיישי' שמא עבד כהן הוא ועכשו נשתחרר ואהו לאסוקי מתרומה ליוחסין וכמו שנתבאר בפי"א דמסכת יבמות סי': וכתבו תוס' ז"ל דלר' יהודה מתני' איירי שפיר שהקטן מעיד שחלקו לו תרומה דאורייתא אלא שאנו אין אנו מאמינין אותו אלא להאכילו בתרומה דרבנן ע"כ:
ושהמקום הזה בית הפרס: דאי איכא בקעה שמוחזק לנו זה זמן שיש שם בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהדי שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימני משו' דבית הפרס דרבנן והראב"ד ז"ל כתב ושהמקום הזה בית הפרס הוא בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומ' כבר הוקלה טומאתו שנידש ונופח והוא טהור לעושי פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפילו קודם דישה וניפוח אינה אלא מדרבנן שמא נתגלגלה עצם כשעורה לשם ע"כ. ומ"מ הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתני אבל לא שיהיה נאמן להחמיר שאם נאמינהו כ"ש בדרבנן להחמיר בדאורייתא הר"ן ז"ל:
ומושב: בבלי ובירוש' וברש"י ובהרי"ף ז"ל ליתיה וכן ג"כ בהר"ן ז"ל ולא ברעז"ל: גם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב ס"א מעמד ומספד ומושב ע"כ: ר' יוחנן בן ברוקא אומ' נאמנין ל"ג במתני' אלא בברייתא ולאו אדרך מעמד ומספד קאי אפי' בברייתא כדמפ' בגמ' רש"י ז"ל: