מלאכת שלמה על יבמות טז
<< · מלאכת שלמה · על יבמות · טז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
האשה שהלך בעלה: תוס' פ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) ובגמ' פ' החולץ דף ל"ו וביד פ"ג דהל' יבום סי' ט"ז י"ז י"ח ובטור א"ה כולה פרקין בסי' י"ז וסי' קנ"ו וקנ"ז:
לא תנשא ולא תתיבם: בגמ' פריך בשלמא יבומי לא דילמא מיעברא וקא פגעא באשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים דמתעברות ויולדות, ומסיק דמתני' ר"מ היא דחייש למיעוטי ורישא הוי חזקה ליבום ורובא מייתי לה להיתר שוק וחזקה לא עדיף כי רובא דנזיל בתריה הלכך לא תתייבם ואייתי מיעוטא דמפילות וסמוך אחזקה וה"ל פלגא ופלגא הלכך נמי לא תנשא כר"מ דחייש למיעוטא, וסיפא דקתני היה לה חמות אינה חוששת חזקה לשוק שהרי בלא יבם היתה תחלה כשיצאת ורובא נמי לשוקא דאי נמי נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים ונפלים נקבות והוו זכרים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ, אבל בנמוקי יוסף כתוב דמסיק בגמ' דהך מתני' כ"ע מודו בה וכו' ע"ש. והילך לשון הטור שם בסוף סי' קנ"ו האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואין לה בנים ובאו עדים שמת בעלה לא תתיבם ולא תנשא לעולם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט' חדשים למיתת הבעל ותנשא ממה נפשך שאם ילדה צרתה הולד פוטר ואם לא ילדה החליצה פוטרת דשמא ילדה ולד של קיימא והחליצה כמי שאינה ואולי תנשא לכהונה ויאמרו חליצה מותרת לכהן לפיכך אם היא גרושה או חללה תחלוץ אחר ט' חדשים ותנשא אבל לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא אפי' אחר ט' דשמא מעוברת היתה צרתה והפילה וכיון שהיתה צרתה מעוברת לא היתה חליצה זו חליצה ע"כ, פי' ומן הדין מותרת להנשא לכהן אלא שהרואה יטעה לומר דכל חלוצה מותרת לכהן. ועוד ראיתי כתוב שם בנמוקי יוסף אי קשיא לך סיפא דקתני יצאת מלאה חוששת ואמאי הא איכא נמי חזקה שמותרת לשוק כיון שלא היה לה יבם ורובא נמי מתירה לשוק כדאמרן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות וי"ל כיון דמלאה היא לית לה היתר לשוק ואדרבא קצת הוחזקה ליבום דלשמא תפיל נמי לא חיישי' דכיון שיצאת מלאה ועבר זמן לדתה כו' ע"כ ועיין עוד שם. והקשו התוס' בשם ה"ר אלחנן ז"ל דת"ק דר' יהושע דאמר יצאת מלאה חוששת וחיישי' למיעוט אע"ג דליכא חזקה בהדיה וברישא גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים בעי חזקה בהדי מיעוטא, ותירץ דודאי לא בעי חזקה בהדי מיעוט והא דנקט דבעי' ברישא חזקה בהדי מיעוטא לא בעינן הכי אלא שלא תהא חזקה מסייעת לרוב דאז הוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ע"כ:
היתה לה חמות: פ"ג דבכורות דף כ' ועי' במ"ש שם ראש הפרק:
יצאת מלאה חוששת: אע"ג דאיכא חזקה לשוק שהרי בלא יבם יצאת דמסייע חזקה לרובא דנקבות ומפילות מ"מ חוששת דהא איתרע ליה שהרי יצאת מלאה תוס' ז"ל:
ר' יהושע אומר אינה חוששת: ירוש' טעמון דרבנן כי ישבו בודאי ולא בספק יצאת מלאה חוששת שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקבה מדברי תורה להחמיר ור' יהושע ס"ל שהן שני ספקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא שתי ספקות מד"ת להקל ע"כ:
שתי יבמות וכו': פ"ג דהלכות יבום סי' ז' ח' ט' י' ובטור א"ה סי' קנ"ח:
לזו עדים וכו': שמת בעלה ולזו אין לה עדים זו שיש לה עדים אסורה להנשא לשוק מפני יבמה שאין עדים שמת ושמא חי הוא דעדים מאי אהנו לה הא היא נמי מהימנא לומר מת בעלי. ובגמ' תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות שאין כאן זיקת יבום זו מפני בניה וזו בעידי חברתה. בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן וכו': עוד שם צריך להגיה שהאשה שאמרה וכו':
אסורות להנשא: פי' אם לא הניחו בנים אבל אם הניחו מותרות לינשא לשוק אפי' אליבא דת"ק שהרי עכשיו אין שום אחת מהן זקוקה לעדות חברתה שאפי' היה בעל חברתה קיים היתה אסורה להתיבם לו כיון שיש לה בנים מאחיו וע"כ ל"פ אלא בנתיבמו ומתו היבמין אבל נתיבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר:
ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמים וכו': בעי רבא אי טעמא דר' אליעזר דקסבר צרה מעידה לחברתה אי משום דהיא לא מקלקלא נפשה ולא אתבריר טעמיה, ומשמע קצת דמסיק דטעמיה משום דלא מקלקלא נפשה, ונפקא מינה דדוקא אי אנסיבא היא מנסבינן לה לצרה נמי אבל לאנסובי לצרה מקמי דידה לא: וכתיב בנמוקי יוסף וליתא להא דר"א ואפי' אנסיבא היא דמצי אמר כיון דאנסיבא לא מקלקלא נפשה וקושטא קאמרה אפ"ה לא מנסבא צרתה דרבנן סברי תמות נפשה עם פלשתים הוא דקא עבדא ע"כ. ומשמע דר' אלעזר גרסי' בלתי יו"ד שכן הוא ברוב המקומות. וז"ל הר' יהוסף ז"ל אסורות להנשא פי' דחיישינן שמא בעלה של יבמתה קיים והרי היא זקוקה:
ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמים הותרו לכל אדם: פי' הואיל וכל אחת הותרה ע"י עדות שלה ליבמה הותרה גם יבמתה עתה לכל אדם ע"י עדות זו ולא חיישי' שמא בעל יבמתה קיים דבשלמא כשלא נשאו ליבמין ודאי אין עדות זו מועלת לחברתה אע"פ שהיא מועיל לעצמה כי חיישי' שמא היא תשקר ותאמר שמת בעלה כדי לקלקל את יבמתה ואינה חוששת על קלקולה שהיא מקלקלת גם את עצמה מתוך שנאתה כדכתיב תמות נפשי עם פלשתים אבל כשנישאו ליבמין אין שייך לומר זה כי אין עדות של שום אחת מהן מועלת לחברתה דכיון שיש יבמין אחרים מה לי שמת בעלה של יבמתה ומה לי שיהא קיים על כן קסבר ר' אליעזר דלא חיישי' שמא שקרו עכ"ל ז"ל:
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם: אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ואין מעידין בו אלא עד שלשה ימים:
ואפי' ראוהו מגויד: צלוב על הצליבה וחיה אוכלת בו אין מעידין בו אלא עד שתצא נפשו ר' יהודה בן בבא אומר וכו' כך היה נראה שצריך לומר שכן הוא בירוש' וברב אלפס ובהרא"ש ז"ל: וכך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם כל הספרים: וכן נראה שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן בר"ע ז"ל, אבל רש"י ז"ל נראה דגריס כמו שהוא כתוב בדפוס וכן ג"כ בנמוקי יוסף ע"ש, אח"כ דקדקתי ברב אלפס ז"ל שבפסקיו בפירושו למתני' גם הוא ז"ל גריס בבא דאין מעידין אלא עד ג' ימים בסיפא שפירשה להפסקת דאין מעידין אלא עד ג' ימים אחר שהביא תלמוד שעל פסקת דחיה אוכלת בו, והכי מסתבר טפי למיגרס דה"ל פלוגתא דר' יהודה בן בבא דקאי אבבא דאין מעידין אלא עד שלשה ימים סמוך למילתיה אבל אי גרסי' לה ברישא הוא דוחק גדול דקאי ר' יהודא אדלעיל מיניה טובא, וראה זה מצאתי בירושלמי בלשון המשנה אין מעידין אלא לאחר ג' ימים ובתלמוד אשר עליה מצאתי כתוב כיני מתני' אין מעידין אלא עד לאחר שלשה ימים ע"כ. ואם אין טעות צריך עיון לעניות דעתי אף על פי שבדוחק יתיישב: ופשוט הוא דכל ראש בבא דתלתא בבי דמתני' הוא אין מעידין לפי גרסת רש"י ז"ל אבל לגרסא האחרת צ"ע אמאי שינה, ואיתא למתני' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ז) ור"פ יש בכור וביד פי"ג דהל"ג סי' י"ח כ"א ובטור א"ה סימן קי"ח:
פרצוף הפנים עם החוטם: דאמר קרא הכרת פניהם ענתה בם משמע ולא בשאר הגוף: וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל בשם ר"ת בספר הישר דהא דאמרינן אין מעידין אלא על פרצוף הפנים היינו כשאין שם אלא הראש דאז אין יכול להכירו בטביעות עין אם לא שיהא כל הפרצוף שלם עם החוטם, אבל אם כל גופו שלם אפי' אם אין פדחת וחוטם יכול להכירו בטביעות עין על ידי סימנין שהיה לו בגופו ואפילו אחר כמה ימים, והיכא שאינו נחבל בפניו נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו בטביעת עין של גופו וצורתו כי צורתו אינה משתנה כל כך ונראה הוא לעינים שמכירין אדם מת בטביעות עין אחר כמה ימים וגם יכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך שלשה ימים דוקא ע"כ: אבל בנמוקי יוסף כתב שאין זה נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א ז"ל דהא מתני' סתמא קתני ואפי' כל הגוף שלם, ולא עוד אלא דכיון דקתני אפי' יש סימנין משמע אפי' שגופו שלם ויש בו סימנין אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידין עליו בכל מקום שבגופו וכדאמרינן וכו' ע"ש: וסימן מובהק יקרא כגון חסר או יתר באחד מאבריו ובכליו אפי' סימן מובהק לא מהני דחיישי' לשאלה ובסמוך יתבאר עוד. גם על מה שכתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דהיכא שאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא וכו' גם זה אינו מחוור בעיניהם ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ואפי' בשלא נחבל בפנים משמע ועוד וכו' ע"ש. גם על מה שכתבו דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך שלשה ימים דכיון דטעמא דשמא נתפח חששא דרבנן ובספק חשש לא נחמיר דדיינינן ליה לקולא דתוך שלשה ימים הוא, ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דלישנא דמתני' מכרעא בזה דלספרים דגרסי אין מעידין אלא עד שלשה דיינינן לחומרא אבל למקצת ספרים דגרסי כל שעברו ג' ימים אין מעידין עליו משמע דדוקא לאחר שלשה הא סתמא מעידין עליו ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דיש חוששין להחמיר גם בזו ע"כ:
אע"פ שיש סימנין בגופו: בגמ' בעי לאוקומה למתני' דלא כר' אלעזר בן מהבאי דאיהו אמר בברייתא מעידין על השומא אלמא דסבר סימנים דאורייתא דלא כמתני', ומוקי לה רבא בלישנא בתרא דכ"ע סימנין דרבנן ובסימן מובהק כ"ע ל"פ דסמכינן אאיסור דאורייתא אע"ג דסימנין דרבנן ושומא ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוי ורבנן סברי לא הוי סימן מובהק: וללישנא קמא דאמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא ומתני' דקתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו כשנותן סימנין בגוף שהיא ארוך או שהוא קצר שלאו סימנין נינהו וכליו נמי אע"פ שנותן סימנין מובהקין חיישי' שמא הוא השאילו לאחר ואותו אחר הוא שמת וסבורין הם שזהו בעל הבגדים, ואב"א לעולם לא חיישי' לשאלה וכליו דקתני במתני' דלא סמכינן אסימנייהו בשאומר הבגדים היו לבנים או שאומר שחורים היו או שאומר אדומים היו דאין אלו סימנין שהרבה בגדים יש לבנים שחורים ואדומים אבל אם נותן בהן סימנין אחרים אה"נ שאם הם מובהקין דסמכינן על פיו פי' כגון אם היה חסר אבר או יתר בידיו וברגליו או שום שנוי באחד מאבריו סומכין עליו:
אפי' ראוהו מגוייד: בגמ' פריך למימרא דמגוייד חיי ורמינהו דתנן בפ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד אפי' גוסס טמוי הוא דלא מטמא הא מחייא לא חייא, מוקי אביי למתני' כר"ש בן אלעזר דאמר בהדיא בברייתא אף על המגוייד אין מעידין וההיא דפ"ק דאהלות אתיא כרבנן דאמרי בהדיא בברייתא מעידין על המגוייד, וסיפא דקתני מן הארכובה ולמעלה תנשא דמשמע מגוייד לא חיי שאני מייא שמחזיקות ומגדלות כאב המכה ונופח, ורבא מוקי למתני' בסכין מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא ואתיא מתני' לדברי הכל:
ר' יהודה בן בבא אומר לא וכו': בגמ' בעי' ר' יהודה בן בבא לקולא פליג דקאמר ת"ק אין מעידין אלא עד שלשה ימים ואתא ר' יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו ממהר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפי' לאחר ג' ימים, או לחומרא פליג דת"ק אמר עד שלשה ימים מעידין ואתא איהו למימר פעמים שאפי' תוך שלשה אין מעידין, ובעי למפשט מדרב דימי שהשיא את אשתו למי שהעלוהו אחר שלשה ימים ורבא השיא את אשת מי שהעלוהו אחר חמשה ימים דאי אמרת בשלמא לקולא פליג אינהו דעבוד כר' יהודה בן בבא אא"א לחומרא פליג אינהו דעבוד כמאן, ודחי שאני מיא דצמתי, ופרכי' והאמרת מיא מרזו, ומשני ה"מ היכא דאיכא מכה אז מכבידין המכה ונופח אבל היכא דליכא מכה מיצמת צמית ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות, וה"מ דמיא מיצמת צמתי היכא דאין מכה דוקא דכי אסקיה חזייה בשעתיה אבל אי אישתהי אדרבא בתר הכי מיתפח תפח:
נפל למים וכו': ביד בהלכות גירושין פי"ג סי' ט"ז:
מעשה באחד שנפל לבור וכו': גמ' תניא א"ל לר"מ אין מזכירין מעשה ניסים אפי' אינו מת מחמת המים היה לו למות מחמת דבר אחר שאותו הבור היה של שיש ומחליקין ואינו יכול לישון מעומד, ור"מ סבר אפשר להתחזק מעט ע"י שן סלע שמצא בים ולישן:
ושהו כדי שתצא נפשם: כך היה נ"ל שצ"ל, אמנם כתב ה"ר יהוסף ז"ל נפשו בוי"ו. מצאתי:
בעסיא: ס"א באסיא באל"ף:
ששלשלוהו: לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובא ומעלה תנשא, כתוב בנמוקי יוסף הא דאמרי' תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגלו הא ודאי רגלו היא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחת מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אא"כ יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח וכו' ע"ש. וכתב שם מגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שלא התירוה להנשא אלא לאחר י"ב חדש גם לפי שידוע שטריפה אינה חיה י"ב חדש, וכן אמרו בירוש' ר' חגאי בעא קומי ר' יוסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה א"ל אף אנן סברין כן ע"כ:
אפי' שמע מן התינוקות וכו': ביד פי"ג דהל' גירושין סי' ט'. וכתוב בנמוקי יוסף ואמרו ז"ל מסתברא דעד מפי גוי מסיח לפי תומו כשר כיון שכשר מפי עבד ואשה וכדאמרי' הכא כששמע מפי נשים ומפי קטנים משום דקושטא קאמרי ע"כ: וכתוב בב"י שם סי' י"ז דמדברי הטור נראה שלא הצריכו לומר כך וכך רבנן וספדני הוו התם אלא באומרים הרי אנו באין מלספוד ולקבור את איש פלוני אבל אם אמרו מת איש פלוני משיאין את אשתו אע"פ שלא אמרו דבר אחר, ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שם בפי"ג שכתב וכו', ולישנא דמתני' הכי דייק דגבי נשים נקט אומרות מת איש פלוני וגבי תינוקות נקט אומרים הרי אנו הולכין לספוד וכו' ואם איתא ליערבינהו וליתני אפי' שמע מן הנשים או מן התינוקות מת איש פלוני דיו ע"כ ועיין עוד שם, ויש מי שדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב עכשיו באנו מהספדו של פלוני וכו' דדוקא לאלתר סמכינן אדברי התינוקות אבל אם לא אמרו עכשיו באנו לא סמכינן עלייהו כלל ושכן משמע מלשון הגמ' דקתני הרי אנו באים דמשמע עתה אנו באים:
ר' יהודה בן בבא אומר בישראל אע"פ שמתכוין ובגוי וכו': כך מצאתי הגרסא ברב אלפס והרא"ש ז"ל, וכן הגיה ר"ש לוריא ז"ל: ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות רק בעינן משיח לפי תומו ביד שם פי"ג סימן י"א:
מעידין לאור הנר: ביד פי"ג סי' כ"ב כ"ג ואיתא בירושלמי פ' התקבל:
ומשיאין על פי בת קול: סתמא דמתניתין כב"ה ודלא כב"ש דאמרי אין משיאין על פי בת קול, ושמעת אגב אורחך דאי משכחת תנא דתני סתמא אין משיאין ודאי ב"ש היא ולא סמכינן עלה:
מעשה באחד שעמד וכו': כצ"ל:
ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו: פי' דאמרינן בן אדם היה והלך לו ומשום תקנת עגונה התירו שאם לא תאמין לזה הרי תשאר עגונה: ואיתא בירושלמי פ' כל הגט ובגמרא פריך ודילמא שד הוה ומסיק דחזי ליה בבואה דבבואה דאינהו בבואה לחוד אית להו ולא בבואה דבבואה ותו מקשה ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה ומשני תניא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כגון מי שהיה מושלך בבור וכו' והכא נמי כשעת הסכנה דמי שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה: וכתב הריטב"א בשם רבו ז"ל דכיון דלא חיישי' לצרה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישי' לשד כלל ואע"ג דלא חזי ליה בבואה דבבואה ולהכי מייתי הא דר' ישמעאל לתרוצי אפי' קושיא דשד, ואומר ר"י בעל התוס' ז"ל דהא דחיישי' הכא ובמסכת גיטין ובפ"ק דמגילה לשד דוקא בשדה או בבורות שהשדים מצוין שם אבל בעיר אין חוששין לא לענין נתינת שלום ולא לענין גט ועדות אשה וכן הוא בירוש' ג"כ נמוקי יוסף:
מעשה בצלמון וכו': ביד פ' שני דהלכות גירושין סימן י"ג ובטור אה"ע סימן קמ"א, ושם וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל גרסי' בהאי סיפא ממקום פלוני, ואפשר להיות שהוא פירוש דודאי דסיפא הוי כמו רישא, אלא שקשה על זה קצת דבהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתא לגרסת מקום פלוני ברישא ובקצת ספרים בהפך ברישא יש ובסיפא לא יש, וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פי"ג סי' כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ע"כ:
א"ר עקיבא וכו': ר"פ האשה שלום:
לנהרדעא לעבר השנה: אע"ג דאין מעברין את השנים בח"ל דכתיב לשכנו תדרשו כל דרישות שאתה דורש לא יהו אלא לשכנו של מקום אמרי' בס"פ הרואה הנח ר' עקיבא שלא הניח כמותו בא"י: מצאתי אית דגרסי מצאני דמשמע שנחמיה היה מבקש לר' עקיבא. ומצאתי מוגה אלא יהודה בן אבא בלבד וגם בסיפא מצאנו חבר ליהודה בן אבא: ונראה דה"פ דמתניתין שמעתי שכל חכמי ארץ ישראל ס"ל שאין משיאין אשה ע"פ עד א' חוץ מר' יהודה בן בבא אמת הדבר:
ונמתי לו: כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת וכו' כך צ"ל: ואית דגרסי ונומתי ויס"א ונמיתי וכל הגרסאות הללו הוו כמו נומי ר"ש דבספ"ד דמסכת זבחים וכן ונמתי דבסמוך והוא מלשון נאם ה' אלהים והוי כמו ונאמתי באל"ף: ופי' משובשת בגייסות דעתם מחמת הלסטים שיצאו לשלול הדרך ואיני יכול לילך ולהעיד זה ששמעתי: אמנם ה"ר יהוסף ז"ל כתב פי' זה רחוק ויותר היה נראה נכון לפ' המדינה הזאת משובשת בגייסות ואי אפשר למצוא בכל פעם שני עדים עכ"ל ז"ל:
והשיא ר"ג הזקן את נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו וכו': ר"פ האשה רבה ור"פ יש בכור וראיתי מוגה בשם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל והוחזקו להיות משיאין ע"פ עד א' והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו' ע"כ ומצאתי כתוב בתשובות שאלות רבינו יצחק בר מרדכי דינרבונא וז"ל שמשיאין את האשה על פי עד א' כן הוא הלשון בכל המקומות ובשום מקום לא נמצא שאשה נשאת על פי עד א' אלא אמרו משיאין כלומר ב"ד והיינו שצריכה היתר ב"ד ואמרו עד אחד כלומר שיקרא עד והיינו כשיעיד בב"ד ע"כ:
עד מפי עד: מפי אשה ואשה מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כך צ"ל: ותוספת יו"ט קיים הגרסא וז"ל בכולהו דוכתי כו'. וכשר לעדות אשה ע"כ: ומצינן לפרש ואשה מפי אשה מפי עבד מפי שפחה שר"ל שהאשה שמעה מפי אשה והאשה שמעה מפי עבד והעבד שמע מפי שפחה אך יותר נכון לפרש דה"פ שהאשה שמעה מפי אשה אחרת או לא שמעה מפי אשה אלא מפי עבד או מפי שפחה ועיין במהר"י קולון ז"ל שרש קכ"א: וי"ס דגרסי נמי מפי שפחה מפי קרובים וכתב הר"ן ז"ל בפ' שבועות העדות דף שי"ו ע"ב שהדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו עוד נאמן ע"כ וכן כתוב ג"כ הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל שם דף נ"ה: וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דה"ה לכל הפסולין בעבירה מן התורה דאם מסיחין לפי תומן כשרים לעדות דלא גריעי מגוי מסיח לפי תומו ע"כ: וביד פ' י"ב דהלכות גירושין סי' ט"ו ובפ"ה דהלכות עדות סי' ב' ג':
ר' עקיבא אומר לא על פי אשה ולא על פי קרובים: כך היא הגרסא בהרא"ש ז"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: ובגמ' פריך וסבר ר' עקיבא על פי אשה לא והתניא וכו' ומשני כאן קודם שהחזיקו להיות משיאין כאן לאחר שהחזיקו:
א"ל מעשה בבני לוי: לר' עקיבא אמרו וקשה לע"ד אי אמרו לו קאי אר' אליעזר ור' יהושע היכי מצינן למימר דלדעתם עדיפא אשה אחת יותר מאיש אחד:
בבני לוי: בהרא"ש ז"ל כתוב בבני לוד ונראה ששם נפל טעות: והניחוהו בפונדק כך צ"ל: איו חברנו גרסי' רש"י ז"ל: ונמת להם מת וקברתיו גרסי': בפי' ר"ע ז"ל הפונדקית גויה מסיחה לפי תומה אמר המלקט בגמרא מפרש דמיירי דקודם ששאלו לה איו חברנו ראוה שהיתה בוכה והיינו מסיחה לפי תומה: ביד פי"ג דהלכות גירושין סימן י"ד:
א"ל ולא תהא כהנת: משום שהאריך בספור חזר ושנה אמרו לו: ה"ג לכשתהא הפונדקית נאמנת והפונדקית הוציאה להם מקלו ומנעלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו אמנם ברש"י ז"ל הלשון כך הוציאה להם מקלו וכו' הרי שלא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו ע"כ: ובתשובות מהר"י קולון ז"ל בשרש קכ"א משמע שהיה גורס הראתה להם מקלו ותרמילו וקברו ע"ש:
סליק פרקא וסליקא לה מסכת יבמות בעזר אל אשר כבודו מלא תחתיות עליות ורומות: בעה"י שוכן ערבות זוכר ברית אבות נתחיל מסכת כתובות.