מלאכת שלמה על טהרות א
מלאכת שלמה · על טהרות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בעה"י יודע כל נסתרות נתחיל מסכת טהרות:
שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור וכו': ואיתא בפ"ק דבכורות דף י' ופי' שם הרגמ"ה ז"ל בכתיבת יד האי דנקט בנבלת עוף טהור דצריך מחשבה כ"ש נבלת עוף טמא אבל האי דנקט עוף טהור רבותא קמ"ל דאע"ג דעוף טהור דראוי הוא לאכילה בין לישראל בין לעכו"ם אפ"ה לא מטמא טומאת אוכלין אלא במחשבה ע"כ. ואיתא ג"כ בנדה פרק בא סימן (נדה דף נ') ודף נ"א ואמר רבא התם דמדקתני צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה דהא מחיים סתמה לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה ודחי ר' זירא דהכא איכא למימר דבעוף הבר שהיה פורח באויר ונפל מן הרום עסקינן דלא הוה קמן מחיים דליחשוב עליה. ופי' שם רש"י ז"ל ואינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה ע"כ:
ואינה צריכה הכשר: דהכשר בזרעים הוא דכתיב ודרשי' מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה פי' דאינם נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאות אינם נעשים אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא וגו' ואההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה. רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א:)
ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה: כך צ"ל:
וכזית בבית הבליעה: כתיב בספר לקח טוב בפרשת אחרי מות דף פ"ד וז"ל וכל נפש אשר תאכל הוציאו הכתוב בלשון נפש ולא אמר כל איש למדו ז"ל מכאן דאבית נפש דהיינו בית הבליעה כשהנבלה שם מטמאה בגדים ולא כשהיא בתוך בית המעים ולא בתוך הפה ובנבלת עוף הטהור מדבר הכתוב כדלקמן וכן למדו ז"ל שאינה מטמאה בגדים אלא בבית הבליעה מדכתיב בסיפיה דקרא וטמא עד הערב וטהר מי לא עסיקי' שאכל סמוך לשקיעת החמה שעדיין היא קיימת בתוך המעים ואמר רחמנא וטהר עכ"ל ז"ל:
בפי' רעז"ל בשלהי גיד הנשה אמר המלקט בברייתא:
דברי ר"מ: ספ"ז דזבחים פליגי בה נמי ושמא אתא תנא לאשמועי' דאפילו בשאר עופות שאין קריבין לגבי מזבח כגון אווזין ותרנגולין מטהר ר"מ וכדאמר התם ר' אלעזר בגמ' וכך נראה שכתבו ג"כ תוס' ז"ל בסוף הפרק וקשה לי דמסוף פ' טבול יום משמע דלא גרסינן במתני' דברי ר"מ אח"כ מצאתי ג"כ שכתב הרא"ש ז"ל ונראה דל"ג במתני' דברי ר"מ מדדייק התם בזבחים והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה ש"מ ר"מ היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר"מ כלומר כדתנן התם בפ' חטאת העוף ומה לו לדקדק מכח זה בהדיא קתני מתני' דברי ר"מ אלא ודאי דל"ג לה ומשום דר"מ שנוי בפ' חטאת העוף אצל ר' יהודה ור' יוסי הגיהו התלמידים כאן בספרים אלא סתם מתני' היא כאן ע"כ וכן דקדקו ג"כ תוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) גם הר"ש ז"ל. ועיין בתוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) שהקשו שם לר"מ דמתני' כותיה מ"מ נבלת העוף לדידיה צריכה מחשבה מדקאמר בברייתא דשעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקים מחיים ואח"כ חילק ר"י דשעיר המשתלח אם היה נשחט הוה חזי לאכילה בלא מחשבה מה שא"כ בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי דבגמ' פ' העור והרוטב דאין סופם ליעשות אוכל הלכך בהו מודה ר"מ דבעינן מחשבה ע"כ:
ר' יהודה אומר אינם מטהרות: התם בפ' חטאת העוף יליף לה מקרא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה איצטריך לטהר חלב טרפה שמתה ולעולם טרפה חיה ודקאמרת אי טרפה חיה הרי נבלה אמורה בפסוק זה וכיון שמתה נתנבלה במיתתה איצטריך סד"א הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפ' אסורה מחיים מה טמאה חלבה טמא אף טרפה חלבה טמא קמ"ל. ומשמע מכללא שהיא עצמה מטמאה. וילפותא זו הביאוה תוס' ז"ל בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ו) אע"פ שבפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד הגרסא דילפי' מקרא דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה:
הכנפים וכו': ופי' הרא"ש ז"ל הכנפים נוצה גדולה הנוצה היא הדקה ע"כ וכתב הרמב"ם ז"ל רצה באומרו פה הכנפים וכו'. והרמב"ן ז"ל בפי' התורה פרשת ויקרא בפסוק ושסע אותו בכנפיו הביא ראיה מכאן דכנפים אינו נוצה ממש כמו שפי' שם רש"י ז"ל:
מיטמאות ומטמאות: כך צ"ל:
ר' ישמעאל אומר וכו': חולין פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח) אלא שיש ספרים שכתוב שם בגמ' ר"ש. ועיין במה שכתבתי שם סוף סימן ד':
החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין: כך צ"ל. ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א) ופי' שם רש"י ז"ל החרטום וכו' מיטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאה עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה ע"כ. והתם בגמ' פריך חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון פי' רש"י ז"ל קליפה רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרנים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר ע"כ. וכן הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל. וביד ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' נראה דגריס הכנפים והנוצה מיתטמאות ומטמאות ומצטרפות ע"כ: [הגה"ה וכן כתוב בכ"י אכן עיין בסמוך סי' ג' בתוס' י"ט דבור המתחיל הכנפים שחולק על זה]. ולפי זה ה"ק ר' ישמעאל הנוצה מצטרפת כלומר דוקא הנוצה מצטרפת ולא הכנפים ומשמע מדבריו ז"ל משם פ"ג דהלכות שאר אבות הטומאות דלת"ק דר' יוסי אפילו ראשי אגפים וראש הזנב הרכות אין מצטרפים ולר' יוסי משמע דאפילו הקשות מצטרפות או שמא כדי שלא לאפושי במחלוקת דוקא רכות ס"ל דמצטרפות:
שכן מניחין בפטומות: נראה דגרסי' מלת בפטומות הפא בשבא והטית בשורק והמם בחולם. וכתב החכם הר"ס ז"ל וז"ל הכנפים והנוצה מיטמאות פי' אם נגע בהם שרץ אע"ג דנבלת העוף הטהור אינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ לפי שסופה לטמא טומאה חמורה דהיינו כזית בבית הבליעה הכא לא איצטריך אלא לכנפים ונוצה של עוף טהור שאינו נבלה שיש לו תורת אוכלין וצריך הכשר שרץ והתנא כלל כל דיני הכנפים לענין מיטמאות ומטמאות ולענין צרוף כל אחד היכא דשייך ועיין בחבור הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת אוכלין ושם הביא משנה זו ולא הביאה בענין טומאות נבלות עכ"ל ז"ל:
ואין חייבין עליה על ביאת המקדש: דטומאה דרבנן היא:
והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ' וכו': פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) ופי' שם רש"י ז"ל הא דקתני לשון נקבה ואין שחיטתה מטהרתה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דקתני נבילת עוף טמא צריכה מחשבה וכו'. ע"כ והתם רמי רישא אסיפא דרישא קתני אינו סופג את המ' אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאים והדר תני ואין שחיטתה מטהרתה וליכא לאוקמה אלא באבר מן החי אלמא נוהג בטמאים דהא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות. דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה ועל כרחך אין מתירתו באכילה קאמר ומשני רישא בישראל קאמר וסיפא בבן נח ורבנן היא דס"ל התם בברייתא דאין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין דדוקא לישראל קאמרי דאין נוהג איסור אבר מן החי בטמאים משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ודרשי' ליה הכי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בבשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודו דאיסורו נוהג אפילו בטמאין ואין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא כדאיתא בפ' השוחט אחד בעוף דף ל"ג וגבי טהורה היא דאמרי' שחיטה מכשרא ליה לבני נח מגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אבל בטמאה לא ומתני' דלא כר"מ דאמר התם דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף אפילו טהורים וגם דלא כר' יהודה ור' אלעזר דס"ל התם דנוהג איסורו בישראל בכל בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וטעמיה דר' יהודה כתבתיו בס"פ גיד הנשה וטעמא דר' אלעזר מפורש התם בגמ' מקרא:
מטהרתה: כצ"ל וכדכתבינן:
ממה שריבה לטמא: כך צריך להיות. וכבר הארכתי בביאור מתני' בר"פ העור והרוטב:
האוכל שנטמא וכו': זבחים דף ל"א ס"פ קבלה וכתב שם רש"י ז"ל אוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי ביצה אחרת נגע בולד הטומאה מצטרפים זה עם זה לטמא בקל שבשניהם וא"ת אי בדלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קבל טומאה מאב הטומאה מתחלתו. תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל לטמא אחרים צריך לכביצה וברייתא שלימה היא בתורת כהנים כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל מלמד שמיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ' בתרא דיומא אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת עכ"ל ז"ל ותוס' ז"ל כתבו ולפי' ר"ת שפירשתי [הגה"ה פי' גבי תירוצא דאיכא התם בגמ' דהכא איכא שיעורא וכו' עיין שם]. למה שפירש בקונטרס דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא והארכתי בפ' המצניע עכ"ל ז"ל. ואיתא למילתייהו ר"פ המצניע ושם כתבו שרש"י ז"ל חזר בו בכריתות גבי פרה מטמאה טומאת אוכלין. ומ"מ כיצד חצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה וזה שני. כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה שלישי:
כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן: זה וזה ראשון חלקן וכו'.
כחצי ביצה אוכל שני כחצי ביצה אוכל שלישי: האי דנקט תרי בבי לאשמועי' דאפילו בתרומה דשייך בה שלישי הולכין אחר הקל:
נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר וכו': פי' שסילק הראשון קודם שנפל השני:
נפלו שניהם כאחת: והה"נ בזה אחר זה אם נפל השני בעוד הראשון עליה שניהם כאחד קרי ליה דהדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה:
על ככר: כך צריך להיות:
לשלשה או לארבעה: אז לא נשאר כביצה ראשון במקום אחד. וגם פה מ"מ כביצה אוכל שני וכביצה אוכלה שלישי שבללן. זה וזה שני. חלקן וכו':
כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה ראשון: :
חלקן וכו':: כשני ביצים אוכל ראשון כשני ביצים אוכל שני שבללן זה וזה ראשון:
חלקן וכו':: כשני ביצים אוכל שני וכשני ביצים אוכל שלישי שבללן. זה וזה שני. חלקן וכו':
מקרצות נושכות זו בזו כו': וי"ס דגרסי נושכות זו את זו.
פירשו כולן שלישיות: מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתם מה שאין כן בסיפא:
מקרצת שהיתה תחלה וכו': של תרומה וכן נמי מקרצות דרישא של תרומה הן:
בפי' רעז"ל קודם דבור המתחיל ככרות הקדש צריך לכתוב סימן הטית:
גומותיהם: לפי' הרמב"ם ז"ל הן גומות הנעשות באחורי הככרות בעת אפייתם. ובספר אגודה פי' גומות יש בטבלא שמוכרין בו ככרות ע"כ:
נטמאת אחת מהם בשרץ: כך צ"ל:
בפי' רעז"ל פי' אחר וכו' אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל ועיין במ"ש בשמו ובשם הרא"ש ז"ל לקמן בפ"ח סי' ח'. ופי' ראשון הוא להרמב"ם ז"ל וכדכתבינן. עוד בפירושו ז"ל גרסי' וכן המים המקודשים אמר המלקט והן מי חטאת: