מיני תרגומא על התורה/בראשית/לז

<< · מיני תרגומא על התורה · בראשית · לז · >>

ב

פרשת וישב וְהוּא נַעַר תרגם אונקלוס וְהוּא רָבֵי וברמב״ן כתב בז״הל ואונקלוס תרגם וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִלְהָה ואמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו ע״ש:

ג

כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ תרגם אונקלוס אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ פי׳ רש״י כל מה שלמד משם ועבר מסר לו וכתב הרמב״ן (והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו. והנה לקח יעקב את יוסף לדבר זה והיה עמו תמיד ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק) ואונקלוס שאמר בר חכים ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו וטעמו כטעם זקנים ותרגם בילד זקונים (בראשית מ״ד כ׳) בר סבתין כי לא אמר הכתוב כי בן זקונים היה אבל אמר הוא לו שהוא כן בעיניו וזאת כוונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים עכ״ל. דוק ותשכח בשביל דהוי ליה לכתוב כי בן זקונים היה ומדכתיב כי בן זקונים הוא לו דריש אונקלוס זקונים על דרך זקן זה שקנה חכמה עיין קידושין דף ל״ב:

ח

הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ, תרגום אונקלוס הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא כתב הרמב״ן פירש ר״א אנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול בנו בחזקה. ויותר נכון לפרש דעת אונקלוס התהי׳ מלך עלינו או שלטון מושל בנו לא תהיה עלינו לעול׳ לא מלך ולא מושל. עכ״ל הרמב״ן: אמנם לכאורה הוזקק ר״א לפרש כך מפני דאיכא למידק ההבדל שבין לשון עלינו שאמרו גבי המלוך תמלך ובין לשון מלת בנו שאמרו גבי משול תמשול לכך פירש עלינו שאמרו היינו מרצונינו הטוב נמליכך עלינו בתמיה או בנו תמשול בעל כרחינו שלא ברצונינו אלא דעתך ורצונך לבדך למשול עלינו בחזקה. והנה החלוקה הראשונה דתלוי בדעת אחרים כלומר למלוך מרצון האחים זה אין לומר בהחלט גמור ולכך כתיב הֲמָלוֹךְ תמלוך בה״א התמיה. אכן בחלוקה השנייה דהיינו שרצונו למשול בע״כ והוא בדעתו החלטיי גמור לכן כתיב אם משול תמשול בנו. ועל דרך הזה מבואר למאוד דברי אונקלוס הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלָנָא כלומר אתה מדמי בדעתך שנשימך מלך עלינו מרצונינו הטוב אוֹ שׁוּלְטָן אַתְּ סְבִיר וכו׳ כלומר סביר בהחלט גמיר [כמו כל מר סבר דאיתא בכל הש״ס] וכן כמה פעמים בתרגום. ובזה נכון הא דהתרגום שינה שאמר מְדַמֵּי ואח״ז אמר סְבִיר אבל לפי׳ הרמב״ן יש לדקדק בזה קצת:

כו

וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ תרג׳ אונקלו׳ וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ ובמקצת ספרי׳ ראיתי וּנְכַסֵּי יַת דְּמֵיהּ וז״ל הרמב״ן וכסינו את דמו ונעלים את מיתתו לשון רש״י וכן אמר אונקלוס ונכסי על דמיה:

לו

שַׂר הַטַבָּחִים שוחטי בהמות המלך לשון רש״י. וכן וירם הטבח (שמואל א׳ ט׳) לרקחות ולטבחות [שם]. אבל יותר קרוב דעת אונקלוס [שתרגם רַב קָטוֹלַיָא] בעבור היות בית הסהר בביתו ומצינו טביחה להריגת האנשים הכינו לבניו מטבח (ישעי׳ י״ד כ״א) טבחת ולא חמלת (איכה ב׳ כ״א) וראיה לדבר הכתוב בדניאל (ב׳ י״ד) לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל. עכ״ל הרמב״ן. הנה במ״ש וראיה לדבר הכתוב בדניאל וכו׳ לכאורה צריך ביאור דהא גם בשני פסוקי׳ שכתב בתחלה יש ראיה ומאי אולמא ראיה אחרונה. ואולי שרצונו בזה לומר טעם שלא אמר אונקלוס כדעת רש״י משום דלא מצינו לאומנות פחותה כמו טבח בהמות שיהיה קרוי בשם שר ושוחטי בהמות לכל מסור אבל להריגת האנשים [שיתחייב להיות נאמן לשולחו שלא להרוג דם נקי ולא ישנה את תפקידו הנאמר לו מפי המלך עצמו להרוג את הקרובים למלכות ושרי נכבדים כשיפשעו ואת דתי המלך אינם עושים] שפיר נקרא שר הטבחים. ולדבר זה מביא ראי׳ כי בדניאל מצינו להדיא דאריוך היה רב טבחים דהיינו שר להריגת אנשים וכן איתא שם פסוק ט״ו ענה מלכא ואמר לאריוך שליטא די מלכא וכך פי׳ רש״י שם אריוך רב טבחיא שר ההורגים המחויבים הריגה [ויש לדקדק קצת בהחלת דבריו במ״ש ראיה לפי׳ רש״י מקרא דשמואל ולא מקרא דטבוח טבח] (בראשית מג טז) וטבחו (שמות כא לז) שורך טבוח [דברים כח ל״א]: שוב ראיתי במזרחי שכתב בזה״ל שוחטי בהמות המלך לא ההורגים המחויבים מיתה מן המלך כמו שתרגם המתרגם כי לא מצינו לשון טביחה על הריגת האנשים בשום מקום ופירוש טבחת ולא חמלת שתרגם כטובח בהמות בלי חמלה שהרי כתיב למעלה ממנו הרגת ביום אפך וכשרצה להודיע שהיה בלי חמלה כנה ההריגה בשם טביחה ולכן כתיב אחריו לא חמלת. ואין טענה מאריוך רב טבחיא דלשון ארמי לחוד ולשון הקודש לחוד. עכ״ל. והרבה יש לתמוה שלא זכר בזה מ״ש הרמב״ן כדרכו בכל המקומות. והיותר תימה מה יאמר בהראיה שכתב הרמב״ן מקרא דישעי׳ הכינו לבניו מטבח והיא ראיה שלא כתב עלי׳ תשובה ולא זכרה. ועוד מצינו [אף שלא זכרם הרמב״ן אלא תרי ותלת נקט] ראיה לדבריו לטבוח ישרי דרך [תהלים ל״ז י״א] נתנם לטבח [ישעי׳ ל״ד ב׳] וטבח גדול בארץ אדום [שם פסוק ו׳] ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו [ישעיה ס״ה י״ב] כי מלאו ימיכם לטבוח (ירמי׳ כ״ה ל״ד) ומבחר בחוריו ירדו לטב׳ (ירמי׳ מ״ח ט״ו) ירדו לטבח (ירמיה נ׳ כ״ז) ועוד ביחזקאל (סי׳ כ״א פסוק ט״ו ופסוק כ׳ ועוד שם ל״ג) ויש עוד פסוקי׳ מורים לשון טביח׳ על הריגת האנשים ופליאה שנעלמו מעיני המזרחי: ודע עוד דבשב׳ ד׳ ק״ח. משל לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך, וא׳ הרגו איספקלטור. וז״ל רש״י איספקלטור שר הטבחים בלשון יוני ובערוך איתא שר הטבחים תרגום יונתן רב ספקלטוריא: